קוממיות

ביום הכיפורים כאשר תעמוד לפני הקב"ה ותבקש סליחה ומחילה, דע שהקב"ה אוהב אותך, ורואה את הצער שיש לך על המצב. הוא רואה כמה קשה לך מזה שאתה מרגיש כאילו אין אונים, "אין לי כח לשנות".

הרבה יותר קשה לתקן את העבירות שבין אדם לציבור, שגם בזה אפשר לחטוא במעשה או בדיבור. אדם מלכלך או מזיק לרשות הרבים או שמדבר בגנותם של רבים, כיצד יתקן את העבירה הזו, האם ילך לכל אחד מהציבור לבקש את סליחתו?

כאשר אנו מגיעים לביקור אצל ההורים, אני מרגיש את עצמי מיותר ממש. כל ההתעניינות עוברת אל הילדים הקטנים, וקצת גם אל אשתי, שהיא בכל זאת ביתם, אבל אני כאילו לא קיים. זה ממש פוגע בי.

האם ראש השנה הוא יום דין שבו כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון? או יום של המלכת הקב"ה, יום של תפילה על הכלל?

וכאן נשאלת השאלה מהיכן אנו יכולים לשאוב את כוחות הנפש לעמוד במבחנים ובנסיונות כה קשים וכבדים, מאין לוקחים את החוסן הנפשי להתמודד עם מציאות לא נורמאלית?

אם נזפתם בילדים כאשר הם נהגו שלא כראוי, הרי זו חובתכם כהורים. היעלה על הדעת שהורים אשר נצרכו להכות את בנם לצורך חינוכו, יחויבו לבקש סליחתו?! אכן, אם הורים פגעו בילדם שלא בצדק, ושלא לפי הצורך בחינוך, על כך ודאי הורים צריכים לבקש את סליחתו.

בקהילות ובמוסדות החינוך בחודש אלול ובימים הנוראים עולה השאלה: האם ליצור מניין משותף לבני כל העדות, או לשמור על ייחודיותה של כל עדה בנוסחה ובפיוטיה?

אלול הוא ההזדמנות שלנו לתקן את כל הטעויות שעשינו במשך כל השנה, ו... לסיים יפה. אם נכונים הדברים כל שנה, נכונים הם שבעתיים בתקופתנו, תקופת הגאולה, שתפקידנו להביא את העולם לסיומו הטוב.

לא כל בית ישראל יבואו לבתי הכנסת. לא כולם יתאחדו יחד בתפילת ראש השנה. לא כולם יחושו את ההתרגשות ואת ההתרוממות של תפילת ראש השנה. על כן יהיו נא באי בתי-הכנסת, יהיו נא הבאים להתפלל, לפה לכולם.

עם פתיחת שנת הלימודים, עולה השאלה שלצערנו מחריפה מדי שנה - איך נשפר את מעמד המורה בישראל?