קוממיות

6:25 בבוקר. ב"ה היום הגעתי לבית הכנסת 5 דקות לפני התפילה. אאאה, מה זה? למה התפילה החלה? שוב שכחתי. היום ראש חודש, ובמניין שלנו השעה הקבועה היא שעת הסיום ולא שעת ההתחלה. בראש חודש מתחילים 10 דקות מוקדם יותר, ודואגים שהחזן יהיה אחד מהמהירים בחבורה. אין ברירה, אני מצטרף למלמול המהיר, חוטף הלל זריז, בולע את מוסף, ו... רץ לעבודה. איפה ההלל המלווה בשירה ובזמרה של החגים? כיצד נציין את ראש חודש?

אילו חלילה הארץ הייתה ריקה מיהודים, הרי כאילו אין קיום לאומה, אותם עשרה יהודים שנשארו כאן הם שגרמו שלא נמחו אותות האומה

אם לא קבל רשות מפורשת מהמעסיק שמותר לו בזמן העבודה לעסוק בדברים פרטיים - אסור לו לעשות זאת.

אין כל סיבה שילד בן שנתיים יתעורר בלילה, כפי שאדם מבוגר אינו קם סתם. הילד מתעורר מפני שאתם נענים לצעקותיו.

אדר תשמ"ב. המוני תלמידים מלווים את מיטתו של הרב צבי יהודה זצ"ל ראש ישיבת מרכז הרב. כדרכם של מלווים, חושבים הם על הנקודות הייחודיות לנפטר הדגול. בוודאי, רבים מהם זכרו באותם רגעים את דרכו המיוחדת של הרב ללמוד מסרים רוחניים מההיסתוריה - 'הסתר-יה', המאורעות המשמעותיים בתולדות ישראל. אדר תשס"ח. בית ישראל שרוי באבל על הטבח הנורא בישיבת מרכז הרב. האמונים על תורת הרב צבי יהודה זצ"ל מבינים שמאורע משמעותי זה גונז בחובו מסר רוחני. העמידה על המסרים הרוחניים דורשת עיבוד ופרספקטיבה של זמן. במלאת שלושה שבועות לטבח הנורא מובאת השאלה שלפניכם.

נדע נאמנה שהסתלקות קדושים אלו לגנזי מרומים מהווה כפרה על כלל ישראל, ומרוממת את ההוויה כולה למדרגה גבוהה יותר.

כעבור זמן, מגיעה השמועה לאב שהבן שגורש מהבית, מתחבר לחברה רעה, מסתובב במקומות מפוקפקים והולך ומתדרדר מיום ליום...

כאשר אנו שמחים בימי הפורים על הניסים שהיו לנו בעבר, "ומזכירים מוקפים מימות יהושע בן נון", אנו נזכרים ברוח הגדולה של יהושע וכלב, שגברה והכניעה את הערים הבצורות מוקפות החומה

גם כשאפשר להתחמק מלקיים את הפקודה בתירוצים שונים, לא טוב להשתמש בתירוצים אלא להכריז: אני אינני עובר על דברי תורה!

שלמה, למה אתה מתחפש השנה? עזוב, שמוליק, תחפושות זה עניין לילדים. אנחנו כבר גדולים. השנה לא מתחפשים. שלמה, מניין לך שמבוגרים לא מתחפשים. הרב שלנו מתחפש. אולי נשאל אותו - למה מתחפשים?