קשיא: מצוות על תנאי?

תקציר הקשיא הקודמת: מאחר ואנו פוסקים שאיסור בשר עוף בחלב הוא רק מדרבנן, כיצד ייתכן שגוזרים עליו גזירות, הרי אין עושים גזירה לגזירה?

פעמים רבות מצינו בש"ס שלמרות שאין גוזרים גזירה לגזירה, אם מדובר בשתי גזירות שהן חלק מאותה גזירה אין בכך איסור.  גם במקרה הנוכחי היה ניתן לומר כך כמו שתירצו בתגובות דניאל וברוך אך מדברי הגמרא נראה שכאן יש צורך בתירוץ אחר. הגמרא בחולין (קד,ב) כותבת שההרחקות בדיני בשר וחלב הן גזירה לגזירה, כך שלא ניתן לומר שמדובר באותה גזירה, אך עדיין יש צורך להסביר מדוע אין בכך את הקושי שאין עושים גזירה לגזירה.

הגמרא במספר מקומות קובעת שאין גוזרים גזירה לגזירה (ביצה ב,ב וכן יבמות קט, א ועוד) ורב שר שלום גאון (שו"ת חמדה גנוזה סימן ע"ז) מסביר שהטעם לדבר הוא משום החשש שאם יוכלו לגזור כל כך הרבה גזירות היינו "מתמלאים בגזירות" ואף היו "אוסרים כל הדברים מעט מעט". אמנם נראה שישנם מקרים בהם ניתן לגזור על הגזירה. 

השו"ע (צז,א) פוסק שאין לאפות פת חלבית שמא יבואו לאוכלה עם בשר, אלא אם כן הפת היא בצורה מיוחדת כך שניתן לזהות שהיא חלבית. הפרי מגדים (סימן צז סעיף א) מסביר שלמרות שמדובר בגזירה לגזירה, עדיין מכיוון שנוהגים לאכול את הפת גם עם בשר וגם עם חלב ומדובר באיסור חמור שקל לטעות בו החמירו חכמים לעשות גזירה לגזירה. 

המקור לדברים אלו הוא בדברי הרמב"ם (פירוש המשניות מסכת שבת), אותם הביא גם אבנר בתגובה, על דיני הטמנה. הרמב"ם מפרש שניתן לקבוע שתי הרחקות במידה והן נגזרו יחד משום שראו "שלא תתקיים גזירה זו אלא בגזירה אחרת". כלומר, הרמב"ם מפרש שגם כאשר שתי הגזירות אינן אותה גזירה אך הקיום של אחת הגזירות תלוי בקיום השניה, כגון שאם לא יגזרו על הפת יעברו קרוב לוודאי על איסור בשר בחלב, ניתן לגזור גזירה לגזירה. 

מקרב האחרונים הגר"א (ביאור הגר"א או"ח סימן רנב) פסק שלמרות שאין עושים גזירה לגזירה, "בכל דבר הקרוב לפשיעה גזרו בו". גם טעם זה מתאים לדברי רב שר שלום גאון, שלמרות שאין בית דין רוצים להעמיס גזירות על הציבור, במקרים הקרובים לפשיעה אין מנוס מאשר להחמיר.

הגמרא בכתובות ( דף עד.) קובעת ש"כל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי", כלומר שלא ניתן להתנות תנאים על מצוות שאין אפשרות לבצע אותן על ידי שליח. לדוגמא, מצוות חליצה לא ניתנת לביצוע על ידי שליח והאדם חייב לבצע את המצווה בעצמו. ממילא, לפי הכלל, לא ניתן לעשות תנאי בחליצה ולקבוע שהחליצה תתרחש רק במידה ויקרה משהו במציאות.

מצד שני, מצינו מצוות בהן למרות שאין אפשרות למנות שליח עדיין ניתן לעשות בהן תנאים. לדוגמא, רבי עקיבא איגר (גליון שו"ע או"ח סימן מו) כתב שמי שקם מאוחר ולא יודע האם יספיק להגיד קריאת שמע בזמנה בציבור, יכול להגיד קריאת שמע בביתו ולעשות תנאי כפול:

אם בסוף יאמר קריאת שמע עם הציבור הוא מכוון שמה שאמר בביתו יהיה רק דברי תורה ולא מצוות קריאת שמע, וכן לצד השני אם לא יספיק בסוף לומר קריאת שמע בזמנה עם הציבור, מכוון לצאת ידי חובה בקריאת שמע שאמר בביתו. אך כיצד ייתכן שאפשר לעשות תנאי בקריאת שמע הרי זו מצווה שלא ניתן לעשותה על ידי שליח?