האם יש ספר שמדריך מה מותר ומה אסור על זוגיות שלפני החתונה? עד כמה צריך להיות קרוב? האם הסתכלות למשך זמן ממושך זה אסור... כמובן אנחנו שומרים נגיעה אז בעניינים בסיסיים זה ידוע. אבל מה אם לדקדק בדברים קצת יותר קטנים.? תודה מראש!!

שלום וברכה! הבית היהודי בנוי על אהבה ואחווה שלום וריעות, ועל קדושה וטהרה. המשימה בתקופה זו של בניין הבית, ההיכרות שלפני קבלת ההחלטה ותקופת ההתארגנות מההחלטה עד החתונה, היא לשלב בין הדברים באופן שהאהבה והטהרה אינם סותרים אלא משלימים ומעצימים זה את זה. א. ככלל, בתקופה זו הדינים זהים להלכות ההתנהגות בין כל איש ואשה שאינם נשואים, כפי שאנחנו אומרים בברכת האירוסין: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין". ב. בפרט יש להקפיד בכל תוקף על הלכות יחוד ועל איסור נגיעה. ג. סגנון הדיבור הראוי בתקופה זו הוא ידידותי אך עדין. בוודאי אין לשוחח ביניכם על נושאים שהצנעה יפה להם עד החתונה. ד. הסתכלות ממושכת, מעבר למה שמותר ביחס לאשה זרה, מותרת כאשר היא לצורך ענייני על פי שיקול הדעת האישי שלך: הן לצורך קבלת החלטה, והן אחרי ההחלטה אם אתה חש שהדבר נצרך כדי לשמור על רגש החיבה ביניכם ולמנוע נסיגה בקשר. ה. מומלץ מאוד לקצר את תקופת האירוסין לחודשים ספורים. הרחבה: אינני מכיר ספר מסודר בעניין זה, וגם לא בהכרח כל ספר מתאימים לנורמות של כל ציבור. עקרונות ההלכה זהים כמובן, אבל פרטים מסוימים תלויים בשיקול הדעת שמשתנה לפי המקום והזמן. מעט הרחבה לפי הסעיפים הנ"ל: ב. מלבד איסורי יחוד הרגילים, רבים נוהגים להקפיד בתקופת ההיכרות ואחרי הנישואין שבני הזוג המיועדים לא ישנים באותו בית אפילו כאשר יש בו בני משפחה נוספים. לכן, כשמתארחים לשבת, למשל, מאתרים מקום לינה אצל שכנים (על מקור הדברים ראו ברמ"א אה"ע סי' נה ס"א, בדרכי משה שם, ובערוך השלחן שם ס"א). זוהי הדרכה כללית, שדווקא בתקופה זו כדאי לשמור על סייגים בהלכות יחוד אפילו מעבר לנדרש על פי הדין, כגון בשהייה במקומות מבודדים. ג. סגנון הדיבור. כללית ניתן לחלק את אוצר המילים לשלושה: ביטויי נימוס; ביטויי ידידות (המקובלים גם בין חברים מאותו מין, ובאותו טון שבו הם נאמרים בין חברים); וביטויי אהבה וקשר מיוחד בין איש לאשתו (יחודיים בשפה וגם בצליל האמירה). כלפי אישה זרה הותר רק הסוג הראשון. אמנם בשולחן ערוך (אה"ע סי' כא ס"ו) נאמר ש"אין שואלים בשלום אשה כלל", מכיוון שהדבר נחשב כמחווה של ידידות. אך בעניין זה כתב דודי הרב יעקב אריאל שליט"א ('באהלה של תורה' ח"ה סי' ט עמ' 105): "אמירת 'מה שלומך' בימינו לא נחשבת לכלום אלא התעניינות נימוסית בלבד". בתקופת השידוכים ראוי לענ"ד להשתמש גם בסוג השני, אך את הסוג השלישי יש לשמור לאחרי החתונה. הדברים לא מוחלטים, ויתכן שיש פער ציפיות בין הצדדים ואולי הצד השני מצפה להתבטאות יותר "נועזת", ואם מתברר שזה תוקע את הקשר אפשר להתקדם בעדינות. לעניין זה אציין מכתב מאת הרב אריה לוין זצ"ל (התפרסם ב'המעין' ניסן תשע"א עמ' 5) שנכתב לגיסו לעתיד, אחי ארוסתו, ובו כינה את ארוסתו "אהובתי". אין לי מקור כתוב לציין להנהגות אלו. זהו השכל הישר שנגזר מהיתרם של חז"ל להתבונן בפני האשה כדי להשיג את מטרות הפגישה, כדלקמן. אציין שבשיח בין הרבה תלמידי חכמים שהייתי שותף לו הייתה הסכמה כמעט גורפת לעניין זה. ד. הסתכלות. ידועים דברי הגמרא (קידושין מא ע"א): "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: ואהבת לרעך כמוך". כלומר, חובה לוודא לפני הנישואין שבני הזוג יאהבו זה את זה אחריהם, ולשם כך צריך לראותה. מן הגמרא ניתן להבין שדי בראיה חטופה, שמותרת מן הדין בכל אשה, ומה שהתחדש כאן הוא הציווי לראות. אך הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א הל' ב-ג) כותב שבדרך כלל אסור "להביט ביפיה" של אשה, ובכל זאת "מותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה... כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה, ואין בזה צד איסור, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן; אבל לא יסתכל דרך זנות". ובפירושו למשנה (סנהדרין פ"ז מ"ד) כתב: "אבל אם נסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישא אותה... הרי זה חובה והתורה זירזה על כך, ואנשי הצניעות מן התורניים עושים כן". האם יש גבול למשך ההסתכלות המותרת? זהו דבר המסור ללב ולשיקול הדעת: יש ציבורים שבהם מספיק מפגש חד פעמי כדי להחליט; ויש ציבורים שבהם לא מבשילה החלטה עד להיכרות מעמיקה בין בני הזוג. כל עוד מקפידים לחלוטין על איסור יחוד ונגיעה, היכרות זו מותרת ונצרכת, גם אם היא מצריכה הסתכלות ממושכת זה על זו. מטרת הפגישות איננה רק היכרות רשמית וקרירה, מעין ראיון עבודה: ההיכרות נועדה לבדוק התאמה רגשית ו"כימיה" והאם מתפתח רגש של חיבה, ולשם כך יתכן שהבחור זקוק להסתכלות ממושכת שוב ושוב. ראיה מסוימת להיתר זה מדברי בעל האור שמח (השמטות לאור שמח, ח"ב סי' סא) שחידש שגם מי שראה אשה פנויה, אם בשעת הראייה לא הייתה דעתו לבודקה לשם נישואין לא יצא ידי חובת "עד שיראנה", כי רק ראייה מכוונת למטרה זו משיגה את מטרתה. בפשטות כוונתו שהראייה המדוברת איננה רק להיכרות שטחית אלא לבירור רגש החיבה. גם לאחר שהבשילה אצל הבחור ההחלטה החיובית, או שלפחות מבחינת המראה החיצוני הוא "סימן וי" והם ממשיכים להיפגש כדי להעמיק את ההיכרות ולבדוק צדדים נוספים באישיותם של הצדדים, מותר לו להסתכל עליה תוך כדי השיחות במידה הנדרשת לשם נימוס, על פי תחושתו למה היא מצפה ושלא תיעלב. לאחר ההחלטה המשותפת והרשמית, שמכונה בימינו "אירוסין", לכאורה כבר אין כל צורך בהסתכלות ממושכת וממילא גם אין היתר. ואכן, רבים אסרו הסתכלות ממושכת בתקופה זו, ובראשם בספר 'נתיבות לשבת' (לבעל ה'הפלאה', אה"ע סי' כא סק"ה). לעומתם יש שהתירו, על פי הסברה שכתב הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א ה"ד): "ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואף על פי שהיא ערוה, ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה, הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול; אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה". וסברה זו קיימת גם בין האירוסין לחתונה. כך כתב הרב חיים זוננפלד (שו"ת שלמת חיים, אה"ע סי' לו, מהדו' תשס"ז עמ' 188), והוסיף שכשם שהותר להסתכל לפני ההחלטה כך גם אחריה, ו"אפשר גם מצווה שיתקרבו הלבבות" (וראו שם התכתבותו הארוכה בסי' לב-מב עם רבי שלמה סובל, שצידד לאסור; והרב זוננפלד כותב מספר פעמים שהיתרו משקף את המנהג המקובל). כמו כן התיר זאת הרב בנימין זילבר ('תורת ההסתכלות' סי' ו; נדפס בסוף אגרת התשובה של רבנו יונה במהדורתו). לעניין זה יש לשים לב לעובדה שמלבד הצורך המעשי להיפגש כדי להתארגן לחתונה, לא מעט פעמים תקופה זו גוררת פחדים וחששות, יש שעולים הרהורי חרטה שמתוך בהלה, ולכן עשוי להתעורר צורך לתחזק את רגשות החיבה שהובילו להחלטה. אם לפי תחושתו של הבחור זהו המצב, מבחינתו או מבחינתה, מותר לו להתבונן בפניה ככל שהוא חש שזה מסייע לתחזוקת הקשר. צריך לחשוב ביושר האם זהו צורך אמיתי או היסחפות למקומות לא טובים ורצון ליהנות לשם הנאה שעדיין פסולה בטרם נישואין. חלק מן היושר הוא רגיעה ואמון בשיקול הדעת האישי: ההתנהגות צריכה להיות טבעית ושמחה, ללא עצבנות ובדיקות חוזרות ונשנות "מה זה עושה לי כרגע", עצבנות שכשלעצמה מביאה למקומות לא טובים. בהצלחה רבה ושיהיה במזל טוב!