שאלה
שלום כבוד הרב
לאבי שליט"א יש מטפלת זרה שהוא תלוי בה לתפקוד היום יומי.
בחדרה, יש צלב בגודל בינוני שהיא מניחה על השולחן, וגם חומר כתוב נוצרי.
שאלותי:
1. האם מותר?
2. כשאנחנו מגיעים לשבת, והמטפלת לא נמצאת, האם אפשר לישון בחדרה?
3. במידה ולא, מה העצה, כי כאמור אבי פיתח בה תלות.
תודה
תשובה
לשואל, שלום וברכה!
א. אם הצלב משמש רק לקישוט ולא עושים בו מעשי פולחן (תפילה אליו / נישוק / השתחוויה) הוא לא בגדר "עבודה זרה", ואפשר להתעלם ממנו. אם יתכן שהוא משמש גם לפולחן (מאחד הסוגים הנ"ל), יש בו חשש עבודה זרה.
ב. לכתחילה מי שמעסיק עובד זר שהוא עובד עבודה זרה צריך להתנות אתו מראש שלא יכניס לבית את צלמיו, כדי לקיים "ולא תביא תועבה אל ביתך". כעת אתם לאחר מעשה, כאשר כבר נוצרה תלות בעובדת זו. אף על פי כן, אם הדבר ניתן יש לבקש ממנה להוציא את הצלב מהבית. לגבי החומר הכתוב זה פחות משמעותי, כי אין זה חפץ שהוא עצמו עבודה זרה.
ג. אם הבקשה לסלק את הצלב צפויה לעורר תרעומת רבה, ניתן לפתור את הבעיה בדרך הבאה: לקבוע עם העובדת שהחדר מושכר לה (ולו במחיר סמלי) או מושאל לה לשימושה באופן קבוע כל עוד אביך זקוק לה. מעשית, זה אומר שבעל הבית יתן לה נייר בחתימתו ובו נאמר: "חדר זה מושאל לך לכל משך עבודתך בבית" (לעניין זה לא מספיק שסוכם מראש בחוזה העסקתה שיש לה זכות למגורים בבית, אלא אם כן הוגדר בחוזה שהחדר המסוים מיועד לה). השכרה/השאלה זו מגדירה מעתה את החדר כ"ביתה" ולא כבית אביך, ונמצא שהחפץ הנ"ל אינו בביתו.
ד. לאחר שתסכמו איתה כאמור, אין להשתמש בחדר זה ללא רשותה כל עוד היא עובדת אצלכם.
ה. לאחר ההשכרה החדר פטור ממזוזה. אם נעשים בחדר מעשי פולחן לעבודה זרה, עדיף להסיר את המזוזה ממנו.
ו. כאשר העובדת מרשה להשתמש בחדר, מותר לשהות בו למרות שאין בו מזוזה ולמרות שחפציה נמצאים שם, אבל עדיף לכסות אותם, ובוודאי אין להתפלל מולם.
הרחבה:
1. בתשובה קודמת ("תיווך דירות לגויים") הרחבתי על הכנסת חפצי עבודה זרה לבית, ועיקרי הדברים בקצרה: איסור "ולא תביא תועבה אל ביתך" משמעו שאסור להכניס לבית חפץ שהוא עבודה זרה. חז"ל אף אסרו להשכיר בית מגורים לגוי, מחשש שהוא יכניס לתוכו עבודה זרה. לדעת רוב הראשונים איסור ההשכרה הוא מדרבנן, מכמה טעמים: א. יש אומרים שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר ישראל נהנה ומפיק תועלת מסוימת (כלכלית, אסתטית, וכדומה) מאותה עבודה זרה שהוכנסה לבית (זוהי שיטת הרמב"ם, הרמב"ן והריטב"א, וכעין זה בספר החינוך). ב. יש אומרים שהאיסור מן התורה נאמר רק כשישראל מכניס בעצמו, כלשון התורה "לא תביא", ולא כשהגוי מכניס (ראב"ד, רשב"א ורא"ש), או אפילו כשהגוי מכניס, בהסכמת ישראל וכשהדבר רצוי לו (רבנו שמשון משאנץ). ג. לפי שיטה שלישית, האיסור נאמר אפילו בהכנסה שנגד רצון ישראל, אך דווקא בהכנסה לבית שישראל גר בו בפועל, וזהו גדר "ביתך" לעניין זה, ולא לבית מושכר שישראל אינו גר בו, אע"פ שהוא בבעלותו (ספר התרומה סי' קמד; סמ"ג לאוין מח; תוס' ע"ז כא ע"ב בשם רבנו אלחנן). עיין גם ר"ן בע"ז שם ומהר"ם חלאוה בפסחים ו ע"א.
יש ראשונים שסברו שאפילו כאשר הגוי מכניס ע"ז לבית שהוא שוכר מישראל, ובניגוד לרצון ישראל, יש בכך איסור מן התורה (שיטת היראים). אולם הבית יוסף (יו"ד סי' קנא) פסק כדעות המקילות.
2. לענייננו, לפי שתי השיטות הראשונות הנ"ל אין איסור תורה בעובדה שהעובדת הכניסה ע"ז לביתכם, מפני שהדבר לא נעשה על ידיכם ולא הבעתם רצון לכך (גם אם לא התנגדתם במפורש). לפי השיטה השלישית גדר "ביתך" דומה לדיני מזוזה (כפי שכתבו במפורש בספר התרומה וסיעתו הנ"ל), ולפי זה יש להגדיר את מעמדה של העובדת בבית: מסתבר (אם לא נכתב אחרת בחוזה העסקתה) שהיא כאורחת ותו לא, והבעלות על הבית היא של בעל הבית לכל דבר ועניין. כך כתב בערוך השלחן (יו"ד סי' רפו ס"ג) לגבי חיוב מזוזה בחדר שמיועד ללינה של גוי: "ויש להסתפק כשהישראל מחזיק בביתו משרתים אינם יהודים ומייחד להם חדר להם לבדם, אם אותו החדר חייב במזוזה. ונראה דחייב, דהא דירת ישראל היא לעבדיו, ולא דמי למשכיר ביתו לאינו יהודי, דפטור משום דמזוזה חובת הדר היא כמ"ש בסי' רצ"א, דהתם לא מקרי דירת ישראל, דשכירות לשעתו - כממכר הוא לכמה דברים, אבל הכא דירת ישראל היא". פירוש: יש הבדל מהותי בין עובד זר שסתם כך קיבל רשות לגור בחדר מסוים לבין מי ששוכר את החדר או מקבל אותו בהשאלה לתקופה מסוימת. ההשכרה היא כמו מכירה לזמן מסוים, ויש לכך ביטוי מעשי: האם ניתן להעביר אותה לחדר אחר, או להשתמש בעצמכם בחדר, ללא הסכמתה? אם היא רק קיבלה רשות לגור בחדר הזה, אתם רשאים לעשות כרצונכם; אבל אם החדר מושכר או מושאל לה לכל תקופת עבודתה, אינכם רשאים להעביר אותה לחדר אחר או להשתמש בחדרה ללא הסכמתה. ולעניין זה השאלת החדר היא מכירה לזמן, כמו שכירות (ריטב"א קידושין מז ע"ב: "שאלה - מתנה ליומא הוא", וכן בט"ז אה"ע סי' כח סקל"ו ובנתיבות המשפט סי' שמד סק"א; וכך עולה לענייננו מהריטב"א בע"ז טו ע"ב: "ואפילו היכא דאגרה או שאולה" וכו', עי"ש היטב). וממילא גם לעניין "לא תביא תועבה אל ביתך", על פי שיטת ראשונים זו המדמה את גדר "ביתך" למזוזה, אם החדר מושכר או מושאל לה - אין איסור מן התורה בכך שהיא מכניסה לשם חפצי עבודה זרה, אבל אם היא כעין אורחת חובתכם מן התורה לסלק חפצי עבודה זרה מחדר מגוריה.
3. בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קעז) דן על מתן אפשרות לגוי להיכנס לבית עם עבודה זרה בידו, דבר שהשואל סבר שהוא אסור, ועל כך הגיב הרשב"א: "מנין שהוא אסור? שלא אסרו ואפילו בארץ אלא להשכיר לו ביתו, אבל אם נכנס גוי לביתו של ישראל ועבודה זרה שלו בידו לא שמענו שיהא חייב ישראל בעל הבית להוציאו, ד'לא תביא' אמרה תורה". הרשב"א הולך לשיטתו הנ"ל שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר ישראל בעצמו מכניס את העבודה זרה לביתו, וכאן הוא מוסיף לחדש שאמנם חכמים אסרו אפילו כאשר הגוי מכניס, אבל הם אסרו זאת רק בהשכרה ולא בכניסה סתמית.
לאור זאת יש מקום להתלבט: לדעת ספר התרומה, כאמור, יש איסור תורה גם כאשר הגוי הכניס את הע"ז מעצמו, וההשכרה מקילה את האיסור, מפני שכעת אין זה "ביתך", ואין כאן אלא איסור מדרבנן. ואילו דעת הרשב"א הפוכה, שאיסור תורה אין בכל מקרה, וההשכרה מחמירה את האיסור מהיתר גמור לאיסור דרבנן. אם כן במה נבחר: האם להשכיר, ולהינצל מאיסור תורה לדעת ספר התרומה, או שלא להשכיר, ולהרוויח צד היתר לדעת הרשב"א?
לענ"ד בהתלבטות זו עדיף להשכיר, משני טעמים: א. החשש מאיסור תורה חמור יותר (ולגבי האיסור מדרבנן יש לנו בלאו הכי היתר מחמת הספק, כדלקמן). ב. נראה שגם הרשב"א לא התיר באירוח קבוע של גוי אלא רק בכניסה אקראית, כפי שכתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור יו"ד סי' קנא ס"ק כב, וכן משמע בשו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' פה. ועיין בחשוקי חמד ע"ז כא ע"א שנקט שמטפלת שבאה יום יום ועל צווארה צלב הרי זה "עראי", אבל המקרה שלכם, שהיא מניחה על השולחן וגם כשהיא עוזבת את הבית, חמור יותר).
4. לכן, אני מציע שתשכירו או תשאילו לה את החדר, ובכך הוא יוגדר כ"ביתה" לעניין זה ויצאנו מידי איסור דאורייתא לפי ספר התרומה וסיעתו. מעשית, זה אומר שעל בעל הבית לתת בידה נייר בחתימתו ובו נאמר: "חדר זה מושאל לך לכל משך עבודתך בבית" (קניין "חזקה" בעצם השימוש שלה אינו מועיל בגויים - שו"ע חו"מ סי' קצד ס"א), ומעתה אין להשתמש בחדר זה או להעביר אותה לאחר ללא הסכמתה, כל זמן עבודתה.
5. אמנם עדיין נשאר כאן איסור דרבנן, שהרי חז"ל אסרו, כאמור, אפילו להשכיר בית לגוי שעלול להכניס אליו עבודה זרה, קל וחומר כאשר ידוע שיש לו חפץ כזה. אולם לגבי הצלב שמוחזק בבתים פרטיים (להבדיל מזה שבכנסיה) הדעות בפוסקים חלוקות, האם הוא נחשב ממש כעבודה זרה (הרחבתי בתשובה הנ"ל). הספק נובע מהעובדה שהנוצרי המצוי אינו משתחווה לצלם שבביתו, אלא לכל היותר מנשק אותו ואומר תפילות לידו, ולא ברור האם התנהגות זו מחשיבה את החפץ כעבודה זרה. ומכיוון שלאחר ההשכרה האיסור הוא רק מדרבנן, ויש בו ספק, הרי ספק דרבנן - לקולא. אציין שהרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר ח"י, יו"ד סי' יד) התיר, במקרה של הפסד מרובה, למכור בגד עם צלבים המשמש את הכמרים, עקב המחלוקת הנ"ל על גדר הצלב. אין ספק שהצורך של אביך שיחיה בעובדת זו, שכבר התרגלה אליו, הוא לפחות כ"הפסד מרובה" וכצורכי חולה (יתכנו מצבים שהקשיש התרגל לעובד במידה כזו שעזיבת העובד עלולה לגרום לנסיגה חמורה במצב הקשיש, עד כדי כך שנגדיר את הצורך בנוכחות העובד כ"חולה שיש בו סכנה", אך כמובן הגדרה זו זקוקה להערכה מוסמכת של רופא).
6. לגבי שימושכם בחדר: אם זהו "ביתה", דהיינו שהחדר הושכר או הושאל לה, מותר לכם לשהות בו - ברשותה! - גם כאשר יש שם חפצי עבודה זרה. אין איסור לשהות יד חפצי עבודה זרה שאינם שלך ואין לך אפשרות ורשות לבערם, אלא שאסור להתפלל לכיוונם (עיין משנה ברורה סי' צד ס"ק ל).
7. לאחר ההשכרה החדר פטור ממזוזה, כפי שהתבאר (לעיל סעיף 2). מסתבר שעדיף להסיר את המזוזה, מפני שנוכחות גלויה של עבודה זרה היא בגדר דבר מגונה.
8. בכל הדיון התייחסתי רק לצלב ולא לספרות הנוצרית. אמנם אסור לקרוא את ספריהם, ומובן מאליו שאם משתמשים בחדרה צריך שהספר יהיה מוסתר, אבל הספר אינו "עבודה זרה" במהותו, מכיוון שלא משתחווים לספר עצמו (וגם אם מנשקים אותו הרי זה בתור גינוני כבוד ולא כתפילה אליו). לכן כאשר הוא בבית אין עוברים על "ולא תביא תועבה אל ביתך", כי איסור זה מתייחס רק לאליל עצמו או שנעזרים בו להקרבה לעבודה זרה (ראו שו"ע יו"ד סי' קלט סט"ו, שדן האם מותר לישראל למכור ספרים אלו לגוי, והדיון שם רק סביב איסור "לפני עוור" בהסתת הגוי לעבודה זרה, ומוכח שם שאין איסור בעצם החזקתם מצד "תועבה אל ביתך" וגם אין בהם איסור הנאה כחפץ של עבודה זרה).