שלום לכבוד הרב, שאלתי בנידון של נאמנות רופאים מול קביעה של חז"ל, שאלה מצד העיקרון עוד לפני התפרטויות מעשיות. אינני ח"ו מנסה ’לנגח’ או לערער, אלא לשאול מתוך מחשבה ביקורתית, שמתחייבת באופן זה. מרן הרב זצ"ל קבע (שו"ת דעת כהן): "א"כ דברי חז"ל המה ודאים ודברי הרופאים ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי..." - זה שדברי הרופאים הם ספק, ברור לנו (אמנם יש לדון באיזו רמה של ספק, תלוי בנידון ובניסיון באותם תחומים...). אך הקביעה ש’דברי חז"ל המה ודאים’ נראית לי מרחיקת לכת. כמדומני שכל בר דעת רואה את ההתקדמות הפשוטה באבחונים רפואיים ומדעיים בין זמננו ובין לזמן של חז"ל. ועוד, שכבר הגאונים כתבו שאין להסתמך על רפואות שמובאות בגמרא. והרי שידוע לנו על כל מיני ידיעות מדעיות שהובאו בגמרא והתבררו אחרת (אינני רואה בכך פחיתות ערך של חז"ל, הרי זו התקדמות מדעית ונסיונית של דורות על גבי דורות). א"כ, במה דברי חז"ל ודאיים? זה שחשבו שדבר מסוים הינו סכנה בעבר (למשל, חולי בעין), מדוע זה יותר וודאי מהרפואה של היום שיש לה כלי ניתוח הרבה יותר עמוקים ואפשרות לנסיון הרבה יותר רחב. [אל נא ישיבני כבודו בתירוץ "דברו חז"ל ברוח-הקודש": א. וכי מניין לכבודו כן? כל אחד יכול לבחור את אמונותיו, אך א"א לבסס זאת, במיוחד לא במישור ההלכתי. ב. דן אני לכף זכות את חכמינו, שלא קבעו הלכות מתוך רוה"ק, והרי בכך היו מתחייבים (לדעת הרמב"ם) מיתת בי"ד]. תודה רבה מראש

בעקרון כל הוראה רפואית מוסמכת שנבדקה ונוסתה חובה להסתמך עליה ואף לעבור על איסור אם יש צורך גם אם הרופאים בימי חז"ל סברו אחרת חז"ל עצמם הסתמכו על המדע הרפואי שהיה בימיהם ואין ספק שהרפואה המודרנית התקדמה בצעדי ענק ויש לסמוך עליה. השערות שאינן ודאיות עדיין הן בגדר ספק בלבד וגם ספק פיקו"נ דוחה את כל התורה אך אין לבטל מפניהן את הרפואה הקדומה