מה הפשט בדברי חז"ל: "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא ?... אם נוטל מן המדינה ,זה מקרי נהנה מאחרים ,או לא מקרי נהנה מחבירו ? (בחוץ לארץ אם הוא לא יטול נכרי יקבל המעות בכל הן צריכין ליתן המעות .השאלה רק למי)?

שלום תחילה יש להבין היטב את פירוש מאמר חז"ל, הביא כאן מספר הסברים: א. הן האדם שנהנה מיגיע כפיו והן האדם שמוגדר ירא שמים שניהם יראי שמים, אלא שגדול הירא שמים שהוא מתפרנס מיגיע כפיו, מאותו ירא שמים שמטיל פרנסתו על הצבור ומתפרנס בשביל תורתו, אף על פי שהוא ירא שמים. ב. נהנה מיגיעו פירושו שמח במה שנגזר עליו שלא יאכל אלא מיגיע כפיו והוא גדול מן הסומך על הנס שהוא בודאי ירא שמים ואקרא קא סמיך דכתיב אין מחסור ליראיו. ג. בספר תורת המגיד מובא בשם המגיד ממזריטש: "שמעתי בשם הרב הגאון החסיד מוהר"ר דוב בער זללה"ה על מאמר הגמרא גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, כי מתחילה כשרוצה אדם לעבוד אותו יתברך, אזי הוא יתברך מטעים לו תענוג גדול ואור גדול, כדי שידע איך לעבוד אותו יתברך, אח"כ כשילך ממנו התענוג והאור, ועל זה התענוג הראשון, אינו מקבל שום שכר, כי זה אינו שלו, רק הוא מאתו יתברך, רק אח"כ כשישיג האור והתענוג מחמת עבודתו, אז יש לו שכר, וזה שאמר גדול הנהנה מיגיעו דייקא, הוא יותר מיראת שמים שמראים לו בראשונה, דאילו ביגיע כפו כתיב אשריך וטוב לך, אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב, אבל בירא שמים וטוב לך לא כתיב כנ"ל". ישנם עוד הסברים בדברי רבותינו למימרא זו. שאלתך מתייחסת להבט רחב יותר והוא נטילת שכר עבור לימוד תורה מכל גורם (קרובי משפחה, מדינה, הנהלת הכולל או הישיבה). בדעת הרמב"ם שאסר להנות מדברי תורה כפי שכתב “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם..." נאמרו מספר הסברים לחלק בין המתפרנס מן הצדקה לאברך שמקבל עליו עול תורה ומקבל מילגה מהכולל: א. הכסף משנה מסיק, שאף לשיטת הרמב"ם מעיקר הדין היה ראוי לכל ת”ח שיעסוק במלאכה לפרנסת ביתו, וכמו שמצינו לרבים מן התנאים והאמוראים שעסקו באומנות, אך כעת נאמר הכלל “עת לעשות לה’ הפרו תורתיך”, כיון שבזמנינו שנתמעטו הלבבות אם יהיו החכמים טרודים ככל האדם בפרנסת ביתם אי אפשר שתרבה תורה בישראל, ראוי הוא שתהא פרנסת הלומדים מוטלת על הציבור. וכן הסכימו הב”ח והש”ך (יו”ד סי’ רמט ס”ק כ). ב. הביאור הלכה (סי' קנ"ו בסופו) הסביר שמה שאמרו שאין ראוי לת”ח שתהא פרנסתו על הציבור, הוא רק כאשר נעשה הדבר דרך צדקה ושפלות מחמת עוניו, אבל אם נעשה הדבר בכעין הסכם “יששכר וזבולון”, שיהיו אנשי מקומו מפרנסים אותו כדי שעל ידי כך יזכו לנחול עמו בחלקו, אדרבה, מצוה רבה היא ואין להמנע מכך. ג. בשל”ה (מס’ שבועות) כתב, שאף הרמב”ם לא נתכוון בזה אלא שלא ילמד אדם לשם ממון וכבוד, אבל אם לומד לשם שמים ואחרים ממציאים לו מזונותיו, אין בזה בעיה. לגבי תשלום על לימוד תורה לאחרים, אני מעתיק את סיכום מאמרו של הרב שלמה לוי בתחומין בענין זה: מעיקר הדין אסור ליטול שכר עבור שיעורים והרצאות תורניות. אולם אם לצורך העברת השיעור נדרש להפסיק עבודה אחרת שידוע שהיה עוסק בה באותה שעה, ובכך נגרם לו הפסד כספי, מותר לו ליטול שכר כנגד הפסדו, מדין "שכר בטלה דמוכח", כל עוד אין לו כדי פרנסתו בלאו הכי. אם מדובר בעבודה אחרת שרק יכול היה לעסוק בה באותה העת, אך לא באמת היה עסוק בה, הרי זה מכוער. אולם אם רק קיימת אפשרות שהיה מוצא עבודה, אסור לו לקבל תשלום. אם עיסוקו בהוראת התורה לא מאפשר לו להתפרנס כראוי מעבודה אחרת, יש לכך גדר של 'בטלה דמוכח', ומותר לו ליטול שכר, כדין דייני הגזירות ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים. בירושלמי מובא: "חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואין אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום", בהתאם לכך פסקו הרמב"ם והטוש"ע שאסור ללמד תורה שבע"פ בשכר, אך תורה שבכתב מותר. בבבלי מובא, שמותר ללמד מקרא עבור שכר פיסוק טעמים. יש המסיקים מכך שמותר ללמד בשכר כל מה שאינו מדין תורה, ואחרים מגבילים את ההיתר ללימוד מקרא בלבד. יש מקומות שהחמירו על עצמם ואסרו גם שכר תורה שבכתב. מותר לקחת שכר עבור פעולות שאינם חלק מגוף המצוה, לכן מותר לקחת שכר עבור הזמן והטרחה הנדרשים כדי להגיע ולחזור מהשיעור, אך אסור להפריז בכך. נראה שאסור לקחת שכר עבור מאמץ הכנת השיעור. על-פי הירושלמי ולדעת מפרשים רבים, לאחר חורבן הבית, תלמידי החכמים מחזיקי התורה הינם בבחינת הכהנים והלויים המקבלים לחמם מהציבור. עם זאת, הציבור אינו מחויב במימון לומדי התורה מעבר לנדרש לצרכיו, ומעיקר הדין אסור לאדם לבקש מאחרים שיפרנסוהו כדי שיוכל ללמוד תורה. יש שכתבו שמותר ליטול שכר עבור עשיית מצוות שחבירו יכול לעשות בעצמו ואינו זקוק לעזרת הזולת. לכן יתכן שמותר ליטול שכר עבור שיעורי דף יומי ונושאים רבים אחרים שאנשים בימינו יכולים ללמוד בעצמם בעזרת כלים מודרניים המיועדים לכך, אף כשאינו נצרך לכך לצורך פרנסתו. נחלקו הדעות האם משלם השכר עובר על איסור 'לפני עור'. לדעה האוסרת, גם שכר בטלה דמוכח אינו רצוי, אלא רק כשאין אפשרות אחרת. יום טוב