לרב שליט"א שלום האם בימינו שהרבה מפעלים נסחרים בבורסה, ויש סיכוי גדול שגם במפעלים בחו"ל יש שותפים יהודים, יש להטביל כלים בלי ברכה? לכאורה מדין סב"ל לא נברך על טבילת כלים אא"כ ידוע במפורש שהכלי יוצר על ידי גוי (או מפעל שנמצא 100% בבעלות גוי). תודה רבה מראש.

לשואל, שלום וברכה! יש להטביל כלים כאלה בברכה, גם אם ידוע בבירור שיהודים מחזיקים בחלק ממניות המפעל. שאלתך מורכבת משלוש שאלות: א. מה דין כלי שהיה בבעלות משותפת של גוי ויהודי ואחר כך יהודי קנה אותו? ב. בהנחה שבשאלה הקודמת התשובה היא שכלי כזה פטור, האם רכישת מניות בבורסה נחשבת כשותפות בכלים עצמם ופוטרת מטבילה? ג. בהנחה שגם שותפות במניות פוטרת, האם צריך להתייחס לכל מפעל כספק שמא הוא בבעלות חלקית של יהודי? לא עיינתי כל הצורך בשאלה השנייה והשלישית, מאחר שהשאלה הראשונה מוכרעת באופן ברור למדי, שגם כלי שהיה בבעלות משותפת של גוי וישראל חייב בטבילה כשעבר לבעלות מלאה של ישראל. בראשונים לא מצאתי דיון מפורש על כלי בבעלות משותפת, אלא על מקרה שבו יהודי נותן לצורף גוי חומר גלם או כלי הזקוק לתיקון, והראשונים דנו האם לאור ההלכה ש"אומן קונה בשבח כלי" יש כאן בעלות מסוימת של הגוי שמצריכה טבילה כאשר הבעלים מקבל את הכלי בחזרה (עיין תוס' ע"ז עה ע"ב ד"ה אי וטור יו"ד סי' קכ). נושא זה שנוי במחלוקת, והדעה הפוטרת מוסברת בשו"ת תרומת הדשן סי' שט: "דבמרדכי פ' בתרא דע"ז כתב שהשיב רבינו שמחה לרבינו ברוך דאין אומן קונה אלא כפי השבח ולא בגוף הכלי, ואם היה אומן רוצה לעכבו לא היה רשאי". ניכר מלשון זו שאם הקניין היה בגוף הכלי, והאומן היה רשאי לעכבו מחמת חלקו כשם ששותף רשאי לעכב, היה חיוב טבילה. זאת אומרת, לפי שתי השיטות במחלוקת זו בעלות משותפת מחייבת טבילה, והמחלוקת היא האם קניינו החלש של האומן, שאינו בגוף הכלי (עיין קצות החושן סי' שו סק"ד ושו"ת קול אליהו ח"א חו"מ סי' לח), מספיק בשביל לחייב טבילה. וכך נקטו רוב ככל האחרונים, עיין בשו"ע סי' קכ ס"י ובנושאי הכלים (ש"ך, גר"א, דרכי תשובה ס"ק צב וצד, ועוד). ואע"פ שיש מהאחרונים שפטרו אפילו במקרה של שותפות ממש (שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' לא ועג), קשה לקבל את דבריהם כנגד המשתמע מפשטות דברי הראשונים. ועיין בספר 'טבילת כלים' פרק ב סעיף ג ובספר 'טבילת כלים כהלכתה' עמ' קכח, שהביאו את המקורות למחלוקת זו והכריעו לטבול בברכה ושכך המנהג. הכלל "ספק ברכות להקל" נאמר בספק שאינו מוכרע, ולא בספק כזה, שפשוט ומקובל באחרונים וגם נהוג הלכה למעשה.