לרב שלום וברכה. אצלנו בישיבה בימים האחרונים התפתח דיון: האם יציאה של אדם לעבודה אחרי שהוא מבוסס רוחנית כמו שצריך לעבוד ולפרנס היא דבר שהוא לכתחילה ונצרך ואין עניין לאדם לשבת כל חייו וללמוד תורה או שהיציאה מהישיבה חייבת להיעשות רק מתוך קשיי פרנסה או חוסר התאמה אישית ללימוד ארוך שנים, ואם אדם מסוגל להסתדר עם המלגה אז חובה עליו לשבת ללמוד ואין עניין לעבוד. אישית, מאוד קשה לי עם העמדה הזו, אינני יודע אם זה בגלל שאני בא מבית שלא מעודד את זה או כי זו עמדה בעייתית כשלעצמה... זו סוגייה קשה מאוד ולכן אשמח להכוונה מה רצון הקב"ה ואיך מגיעים להבנת ערכה של תורה. תודה מראש

שלום רב למה לכם להתווכח בדברים שכבר הראשונים דיברו בהם. המשניות למדנו אותנו שיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. במשנה בסוף מסכת קדושין מובאת דעת רבי מאיר שאמר מניח אני כל אומנות ואין אני מלמד את בני אלא תור. המפרשים השונים נחלקו כיצד ליישב בין המצווה ללמד בנו אומנות לבין דברי רבי מאיר בסוף קידושין. תלמדו את המפרשים ותראו שיש דעות לכל צד. בכל אופן שתי הערות. היום קבלת מילגה אולי אינה דומה למה שכתב הרמ' להיות ניזון מהצדקה. עתה הדור עשיר ורוצה להחזיק תלמידי חכמים לכתחילה כדי שיהיו פנויים לגדול כתלמידי חכמים. אין כאן מצב ל בזיון וחילול ה' שהרמ' דיבר עליו. היום כשאנשים נותים להחזיק אברכים אינם מרגישים שהם נותנים לעני אלא הם מכורים טובה למי שמתמסר ללמוד תורה. הערה שניה שאין לומר שחייבים להשאר כל היום בלימוד אלא אם כן אין ברירה אחרת. הדבר תלוי ברצון האדם. לא כל אחד רוצה ויכול ללמוד ללא עיסוק בדרך ארץ הקב"ה ברא טבעים שונים בין האנשים. יש כאלו שנועדו להיות בעלי גמילות חסד. יש כאלו שנועדו להיות תלמיד חכם. כולם חייבים לקוע עיתים לתורה. אולם אין לומר שכולם חייבים שלא להתעסק בעניני דרך ארץ. כל טוב