לרב שלום וברכה. שאלתי מורכבת משני חלקים: 1. אצלנו בישיבה התעורר דיון קשה מאוד בשבועיים האחרונים לגבי לימוד תורה ופרנסה, ונשאלה השאלה האם אני בתור בחור צריך לשאוף מצד הרצון שלי להיות בכולל כל החיים(בלי הפצת תורה על כל סוגיה, אולי למעט ייעוץ לבחורים ואולי שיעור פה ושם אבל נטו לימוד), ורק אם אתה מגיע לקשיים כלכליים תצא לעבוד, אבל אם אין קשיים, תחייה בצמצום אפילו אם אתה גומר את החודש בקושי כי תורה זה הכי חשוב. או שיציאה לעבודה אחרי מס שנים בישיבה, כל אחד כפי עניינו, היא לכתחילה והאידיאל הוא לצאת ולקיים תורה שיש בה מלאכה. 2. אהיה חייב לציין שקשה לי לקבל עמדה שרואה בקיום משפחה בצמצום כשעול הפרנסה נופל על האישה (בניגוד מסויים למה שכתוב בכתובה אני חייב לומר...) אידיאל שהכל בסדר איתו, אפילו אם כל רבותיי יבואו ויגידו לי שזו דעת תורה. אסור לחיות חיים רחבים מהרגיל? הרי המדינה לא הייתה מתקיימת ומתקדמת לשום מקום בלי אנשים שהולכים ועובדים ומפתחים את המדינה(ועולם הישיבות בכלל זה). אני מסתכל על חיים כאלה ונרתע קצת, ואז מקבל את התחושה שאני לא בסדר והתורה כנראה לא מספיק חשובה לי. האם באמת אני לא בסדר? ובכלל, קשה לי לקבל את זה שלימוד תורה נטו, דהיינו לקרוא ספרים כל החיים, הוא זה שמפתח ומקדם את העולם יותר מכל דבר, איך בדיוק?

אין תשובה אחת לשאלה זו יש מי שמעדיף לעסוק גם בפרנסה, תוך כדי שמירה על לימוד תורה קבוע כל יום ויש מי שחשקה נפשו בתורה ולשם כך מוכן הוא וביתו להסתפק במועט עם ישראל זקוק לאלו ואלו קשה לדעת מראש מי יבחר בדרך זו או בדרך זו יש תהליך של בררה טבעית הניחו לשאלה זו כרגע ותנצלו את זמנכם ללמוד תורה בשקידה ה' ינחה כל אחד מכם לבחור את דרכו תוך כד התייעצות עם רבותיכם