שלום הרב, שמעתי שיעור של ר אב"י סילבצקי בעניין עליה להר הבית, ובעקבותיו עלו לי מספר חששות בעניין העליה להר. הוא הסביר, שהחששות והספקות בהר הם ברובם ספיקות העתידים להתברר, שהרי בעז"ה בקרוב הכניסה להר תהיה חופשית, ויהיה אפשר לחפור בהר ולהיכנס לתעלות שמתחתיו, ולמצוא ממצאים שיכריעו את הספקות (שיתין או חומות ברורות וכדומה). הכלל ההלכתי בהכרעת ספיקות שאפשר לבררם, הוא שהולכים לחומרא אף בדרבנן ובחששות רחוקים, מכיוון שיש אפשרות לברר את הספיקות. גם אם לא מסתבר כלל להחמיר בחשש רחוק, אין עצה ואין תבונה כנגד ה, וצריך להכריע על פי כללי הספיקות שקבעו לנו חז"ל, ולא על פי הנראה בשכל. לפי זה, מדוע לא חוששים לדעת הכפתור ופרח שהמקדש היה בדרום, שהרי גם אם דבריו תמוהים ביותר, מידי ספק לא יצאנו, ובפשטות יש לחשוש לדבריו על אף שהם רחוקים, ובעיקר שיש דברים מסוימים שמסתדרים יותר לשיטת הכפתור ופרח (כפי שר אבי מסביר בחוברת); יוצא שא"א לומר בוודאות שאין כל חשש בדעת הכפתור ופרח, ואם כן צריך לחשוש לשיטתו כדין כל ספק שאפשר לבררו. וכן, גם לפי המסורת המקובלת, לא ברור עד היכן החיל הגיע, ומכיוון שיש כאן ספק שאפשר לברר (לחפור ולמצוא את מדריגות החיל וכדומה), צריך לחשוש בכל הר הבית שמא החיל עובר שם, (למעט המטר הראשון בכל צד של ההר, שהרי ודאי שהחיל לא הגיע ממש עד סוף ההר), ומכיוון שהספק יכול להתברר, יש ללכת לחומרא גם בדיני דרבנן, כפי כללי הספיקות, וכל ההר בחזקת חיל, עד שלא יוכח בוודאות גמורה היכן החיל עבר. יוצא שעל פי כללי ההכרעות בספיקות, אין אפשרות לעלות כיום להר, עד שיעשו בו חפירות ובדיקות מסודרות.

לשואל, שלום וברכה! 1. דברי ידידי הרב סילבצקי שליט"א מוכרים לי, ולענ"ד אין מקור מבוסס לכלל זה שכל ספק שעתיד להתברר מתי שהוא באופן כלשהו צריך להחמיר בו. צריך להחמיר בספקות דרבנן שניתן לברר אותם בנקל, אבל לא בספק שבירורו כרוך בטרחה מרובה ושאין דרך מעשית לבררו כעת. הרב סילבצקי במאמרו 'נכון יהיה הר בית ה'' (מהדורה ראשונה הערה 59) מציין כמה מקורות לחידוש זה: בית יצחק (לר' יצחק אייזיק חבר) שער הספקות סי' לו; מהרי"ט אלגזי הל' בכורות (דפוס וילנא דף לה,ב אות כה ד"ה שוב ראיתי); שער המלך הל' אישות פ"ז הי"ב. מעיון במקורותיו לא מצאתי בסיס בהשלכה לנדון דידן. במקור בבית יצחק נאמר במפורש: "במה דצריך טרחא לברורי מותר... מה שאין כן אם הדבר בעצמו יוכל להתברר שלא ע"י מעשה האדם בזה לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, דמחזי מילתא כחוכא ואטלולא דעכשיו מקילינן בספיקא ולאח"כ אפשר שיתברר איסורו בעצמו בידוע, ולכן חיישינן הכא שמא יבא אביה וימחה כו' ר"ל שהדבר יתברר מעצמו שלא ע"י מעשה אדם כלל... דשמא יבוא אביה מעצמו ושכיח הדבר שיחזור ממדינת הים, לכך חיישינן ליה". כלומר, הוא מחמיר לאסור ספק דרבנן אפילו אם הבירור כרוך בטרחה, אם יש סיכוי סביר שהספק יתברר מעצמו. והרי בנושא שלנו הבירור כרוך ב"מעשה אדם" ולא יתברר מעצמו. גם במהרי"ט אלגזי ובשער המלך מדובר על ספק שיוכל להתברר תוך זמן קצר (במהרי"ט אלגזי - ספק נפל, שעתיד להתברר כשיחיה שמונה ימים; בשער המלך - תוך ל' יום, עיין שם), ולא על ספק שזמן בירורו לוט בערפל כבד. מלבד זאת, שני האחרונים הללו כתבו את חידושם בלשון מסופקת. לאידך גיסא ראה באחיעזר ח"ג סי' נט, לגבי ספק בשיעורו של תחום שבת שבגלל בעיות בשטח הוא קשה למדידה, שהתיר להקל בו מפני "דאי אפשר לברר הדבר, וביחוד בימי השלג כעת קשה לברר הדבר וכמעט הוא בגדר נמנע גם ע"י מודד, והוי ספק דבריהם להקל". הרי לנו שהאחיעזר מקל למרות שאפשר להמתין עד הקיץ ולמדוד, וקל וחומר לנושא כאן. 2. מלבד זאת, הדיון הוא כאשר יש ספק שקול באיסור דרבנן. אם לפי לימודנו בסוגיה יש הכרעה ברורה לאחד הצדדים - זה לא נחשב ספק, גם אם יש צד מסוים לאסור. וראה לשון הרמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה ה: "שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן, בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל". אבל אם אתה יודע להיכן הדין נוטה, אע"פ שידוע לך שחכם פלוני החמיר, אינך צריך להחמיר, כי לדידך (כמובן, אם אתה בר הכי להכריע, או שזו דעת רבך) אין ספק. 3. ספציפית לגבי הכפתור ופרח, לענ"ד לדעתו המקדש היה על גבי הרמה כדעה המקובלת, ואיש לא סבר אחרת עד לפני מאה שנה. ראה על כך בהרחבה במאמרים בספר 'איה מקום כבודו'.