יש לי חמש שאלות: א. מה המקור הכי קדום שהיה ניגון בשירת הלויים? ב. האם ניגון זה היה ניגון ספציפי? ג. והאם היה ניגון לכל שירה? ד. ואם היה האם היה חשוב לשיר דווקא אותו? ה. מה רמת ההכרח ההלכתי לניגון בזמן השירה?

לשואל, שלום וברכה! במכון המקדש נכתב לאחרונה ספר המוקדש לשירת הלויים (טרם יצא לאור), ע"י ידידי הרב מאיר שרעבי, וחלק מתשובותיי לקוח מספרו. א. המקור המפורש הקדום הוא בספר דברי הימים. על ארון הברית בעיר דוד נאמר (דה"א טו): "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה", וכן עוד בהמשך הפרק. ושם (פרקים כג והלאה) מתוארות הכנותיו של דוד המלך לבניין בית המקדש, וביניהן משמרות לויים עם כלי נגינה. ב-ג. מכמה מקורות נראה שהיו ניגונים שונים, וכלי הנגינה המוביל הותאם לניגון, ראה למשל במיוחס לרש"י בדברי הימים א טו פס' כ-כא. ד. אין ספק שאין דין דאורייתא לשיר ניגון מסוים, ואף לא מילים מסוימות. ובכל זאת, התכנים הותאמו למועדם על ידי גדולי עולם, ובהם גם בעלי רוח הקודש. ומסתבר שגם הניגון הותאם לתוכן במחשבה עמוקה. לכן מסתבר שהיה חשוב לשיר את הניגון המיוחד, או הניגונים המיוחדים, שהולחנו מראש לכל שיר של יום; ואף על פי כן, ניתן היה לחרוג מהם בעת הצורך. ה. הגמרא (ערכין יא ועוד) אומרת שהשירה היא מצווה מן התורה, אך מסקנת הגמרא ברוב הסוגיות העוסקות בכך היא ש"עיקר שירה בפה" ואילו כלי הנגינה הם בדרגה משנית. הדבר פותח פתח לאפשרות שבכלל אין חובה שיהיה לחן למילים, אלא האיפיון מדאורייתא של "שירה" הוא הסגנון המליצי, כמו "שירת האזינו". אולם הרמב"ן כתב דווקא עליה (דברים לא,יט): "וטעם 'השירה הזאת' - השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו. ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה". כלומר, לשירת האזינו אכן היה לחן, וצורת כתיבה בתורה (עם הרווחים המיוחדים בתוך השורות) מתאימה ללחן. לפי דבריו משתמע שגם מצוות השירה על הקרבנות אין פירושה רק "הקראת פיוטים" אלא במנגינה.