6
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נאמר בפרשה:
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם... שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' (שמות לה, א-ב).
זו הפרשה היחידה בתורה שפותחת בלשון 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם', אף על פי שאת כל התורה משה אמר לכל ישראל. מדוע רק כאן התורה משתמשת בלשון ויקהל, אומר המדרש (ילקוט שמעוני תח), בא ללמדנו שיש להקהיל קהילות מדי שבת בשבתו, ללמד הלכות שבת או הלכות אחרות, וכן בכל חג וחג ללמוד את הלכות החג. וכך עשה גם משה, הקהיל את כל בני ישראל ללמדם את הלכות השבת.
בשבת שורה על האדם נשמה יתירה. אומר הזהר (שמות רד ע"א) שהנשמה היתירה מסלקת כל עצבות וכעס, עד שבשבת נמצאת רק שמחה, למעלה ולמטה. על כן כתוב: 'וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת' (שמות לא, טז), צריך לשמור את הנשמה היתרה ששורה בשבת, ונאמר: 'כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ' (ישעיה נו, ו), צריך לשמור על הנשמה המיוחדת של שבת שלא תתחלל. רוח זו שורה מלמעלה, מקשרת בין ישראל לאביהם שבשמיים, שנאמר: 'בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעֹלָם'. בשבת החלק הרוחני של האדם מתענג בתענוגים עליונים מזיו עליון, והחלק הגשמי של האדם מתענג גם הוא - בסעודות שבת, במאכל ומשתה, ובלבוש יקר.
אנו לומדים מכאן, שבכל ערב שבת האדם נכנס לעולם רוחני גבוה ונישא מאוד. מעין העולם הבא כבר בתוך העולם הזה וצריך להרגיש את הדבר הזה, להתכונן לשבת, להרגיש שהיא כאילו באה ועוטפת כל אחד ואחד מישראל. רוח של רוממות, של מנוחה ושמחה, רוח של קודש יורדת אלינו. וכאשר יוצאת השבת, 'וַיִּנָּפַשׁ' - דרשו חכמים – 'וי על נפש שאבדה'. הנשמה היתרה יוצאת. צריך לחוש את הדברים הללו, לזכור אותם, ולהתרומם אליהם.
ממשיך הזוהר ואומר, שכיוון שהרוח הזו שורה בעולם בשבת, כל הכוחות הרעים וכל המקטרגים מסתלקים, ולכן לא צריך להתפלל על שמירה. באמת בברכת 'השכיבנו' בשבת הספרדים מדלגים על בקשות השמירה, כי השבת שומרת, סוכת שלום פורשת כנפיה, ושומרת על הכול.
יום שבת הוא יום הנשמות, ולכן אנחנו אומרים בו 'נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו'. ועוד שינוי בולט בתפילת השבת הוא שבכל יום ויום בברכת יוצר אור אנחנו אומרים קטע קצר עם מילים לפי אותיות הא'-ב', ובשבת אנו שרים את 'אל אדון', שבו יש משפט שלם לכל אות. זה רומז לשלמות גדולה, כיוון שכל תפילה שיש בה כל האותיות מבטאת את השלמות של ההבעה, את המירב שאנחנו יכולים להביע - בכל האותיות, ובשבת זו שלמות עוד יותר גדולה, שכל אות ואות מקבלת משפט שלם.
אמרה התורה: 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' (שמות טז, כט). אסור לאדם לצאת ממקומו יותר ממרחק אלפיים אמה. כל אחד צריך להימצא במקום ולהישאר בו. הזהר אומר (רז, א) שלא רק מה'מקום' הגשמי אסור לצאת אלא גם מהמקום הרוחני. אל יצא איש ממקומו הרוחני, מהעולם הפנימי שאליו הוא מסוגל להתרומם בשבת. צריך לשמור על הגובה הזה, לא להסיח את הדעת, לא להתעסק בענייני חול. אנחנו יודעים שיש דבר כזה מקום רוחני, שהרי בפסוק 'ברוך כבוד ה' ממקומו' ברור שאין הכוונה למקום גיאוגרפי, אלא למקום רוחני, וכמו שאמר ה' למשה 'הנה מקום איתי'. הקב"ה עושה מקום רוחני בשביל משה ושם משה מתייצב. כך בשבת, אנו נכנסים למקום רוחני, ויש ציווי 'אל יצא איש ממקומו'.
קדושת הלילה וקדושת היום
השבת היא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. שלושת התפילות של שבת עוסקות בצדדים השונים של השבת. תפילת הערב היא זכר למעשה בראשית, בבוקר אנו מזכירים את יציאת מצרים ואת מתן תורה, ובמנחה של שבת אנו מזכירים את השבת שלעתיד לבוא.
ולא רק בתפילת ליל שבת, אלא גם בקידוש של ליל שבת אנחנו אומרים 'ויכולו השמים והארץ' - מזכירים את מעשה בראשית, ומברכים את ברכת מקדש השבת. הזוהר אומר שב'ויכולו' יש שלושים וחמש מילים, כנגד שלושים ושתיים (ושלוש מדרגות) פעמים שמוזכר שם אלוקים בפרשת בראשית, וגם בברכת 'מקדש השבת' יש שלושים וחמש מילים, שהן יחד שבעים מילים.
אך בבוקר אנחנו עושים קידוש ללא ברכת 'מקדש השבת', רק 'בורא פרי הגפן'. לכאורה היום חשוב מהלילה, וצריך היה להיות קידוש יותר ארוך, הרי קוראים לו 'קידושא רבא'. אומר הזוהר שביום השבת מופיעה קדושה עצמית והיום כל כך קדוש עד שהוא לא צריך קידוש, בלילה הקדושה תלויה בנו. יש כאן לימוד חשוב. הזוהר אומר לנו שברכת הקידוש אינה רק אמירה והזכרה של העובדה שהיום הזה הוא יום מקודש אלא השתתפות ביצירת קדושת השבת. אמנם השבת מקודשת ועומדת והיא לא דומה לחגים שאותם התפקיד של ישראל לקדש על ידי קביעת החודשים, ואף על פי כן, בקידוש שאנחנו אומרים, אנחנו מוסיפים קדושה על קדושת השבת.
יש סוגים של קדושה. יש קדושה שהיא מציאות עצמית, ויש קדושה שישראל יכולים לקדש. יש גם מצבים מורכבים. קדושת בכור לכאורה היא דוגמה לקדושה עצמית, כיוון שהבכור קדוש מבטן. ואף על פי כן, התורה אומרת לנו להקדיש אותו. אז הוא קדוש או שאנחנו צריכים לקדש אותו - זה משולב. דומה לזה המציאות של תוספת הקדושה שישראל מוסיפים על השבת בערב שבת.
הגמרא בפסחים מתלבטת, אם אדם שלא קידש בערב שבת יכול לומר את ברכת הקידוש ביום - המסקנה היא שכן. צריך להבין מה הייתה כאן ההתלבטות, הרי אם כל עניינו של הקידוש הוא להזכיר ולומר שהיום מקודש, איזו בעיה יכולה להיות באמירה הזו ביום. אך כיוון שהתפקיד של הקידוש הוא ליצור קדושה, מבררת הגמרא האם דווקא בזמן כניסת השבת צריך להקדיש אותה, ואולי כבר עבר הזמן המתאים לזה. התפקיד המיוחד של הקידוש שייך בעיקרו ללילה.
בשבת האדם נכנס לעולם רוחני מיוחד, והדבר הזה צריך להשפיע על כל השבוע. גם אחרי השבת צריכה להיות השפעה מקדושת השבת, וגם לפניה - מעצם ההתקרבות לשבת. כבר שלושה ימים לפני השבת האדם מתחיל להתכונן אל הכניסה לשבת. יש הלכות מיוחדות: החל משלושה ימים לפני השבת צריך לחשב איך לא להיות בשבת בספינה, איך לא להיות במקום שייגרם בו חילול שבת. אבל לפני יום שלישי – מותר. כבר מיום שלישי מתחילה ההכנה לקראת הכניסה לקדושת השבת. ושלושה ימים אחרי השבת האור של השבת עדיין נמשך באיזו מידה, ולכן אפשר לעשות הבדלה עד ליום שלישי, כי עדיין יש שייכות לשבת.
כפרת העגל
הפרשה שלנו פותחת בעניינה של השבת ולא במקרה. אנו אחרי פרשת חטא העגל, והתורה באה ללמד שקיום השבת מכפר לנו על חטא העגל. חז"ל אמרו (שבת קיח, ב) שהשומר שבת, אפילו אם עובד עבודה זרה כאנוש - מוחלים לו. לכאורה לא מובן. אדם שעובד עבודה זרה ושומר שבת, כיצד השבת גורמת למחילה על עבודה זרה. הגמרא לומדת זאת מהפסוק 'אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת... שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ' (ישעיה נו, ב). דרשו חכמים: 'אפילו אדם כאנוש ששומר שבת - מחול לו', כי עניינה של השבת הוא זכר למעשה בראשית. בשמירת השבת האדם מכריז ואומר שבורא העולם הוא שברא את העולם 'שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ' וזה סותר את העבודה זרה שהוא עובד ומבטל אותה. עבודה זרה אינה תמיד מגיעה מכפירה בריבונו של עולם, אלא פעמים רבות היא פסיחה על שני הסעיפים. אנשים מאמינים בקב"ה, יודעים שריבונו של עולם הוא בורא העולם, אבל הם רוצים עזרה נוספת, נמשכים אחרי כוחות רוחניים שהם חושבים שיכולים לעזור להם. לכן ההכרזה שאדם מכריז שריבונו של עולם הוא בעל הבית על העולם, והעולם הזה הוא שלו, היא אמתית והיא מבטלת את העבודה הזרה. לכן נסמכה השבת לחטא העגל.
גם בניין המשכן שמתחיל מיד אחר כך הוא כתגובה לחטא העגל. 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ - וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (כה, ח). בניין המקדש עניינו להשכין השכינה בישראל, וזה שהקב"ה אומר לנו לעשות מקדש גם אחרי חטא העגל, מראה שהוא מוכן להשכין שכינתו בתוכנו וזה סימן שמחל לנו. גם מצד בני ישראל, הבנייה של המשכן היא הכרזה של ביטול וחרטה על חטא העגל.
קראנו השבת גם את פרשת פרה. חז"ל אמרו שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל. האמת היא שזה לא כל כך מובן, הרי פרה אדומה באה לטהר ולא לכפר. אם אדם נטמא הוא לא יכול להיכנס למקדש, אבל זה לא חטא שצריך כפרה. אם הוא ישראלי אין עליו איסור להיטמא, רק אם הוא רוצה להיכנס למקדש או לאכול מבשר השלמים הוא צריך להיטהר – והטהרה היא על ידי אפר פרה. אם כן התפקיד של הפרה הוא לא לכפר, אך חז"ל אומרים שהיא מכפרת, ואפילו לומדים מכך שסמכו את מיתת מרים לפרשת פרה, שכמו שפרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת, ומכאן למדו שמיתתם של צדיקים מכפרת.
חז"ל מושלים לנו משל. כמו שפחה שעוסקת בניקיון בית המלך, והילד שלה בא ולכלך. כולם אומרים 'תבוא האם ותקנח צואת בנה'. כך העגל הוא הבן של הפרה, והוא קלקל, תבוא הפרה ותתקן. אז יש לפרה גם תפקיד לכפר על חטא העגל, וצריך להבין את העומק של הדבר הזה. מרן הרב מסביר בספר אורות (ישראל ותחיתו, י) שהפרה מטהרת מטומאת מת. אבל מאיפה באה לעולם טומאת המוות - אילולא חטא אדם הראשון לא היתה מיתה בעולם, כלומר, המיתה נובעת מחטא. הפרה לא רק מטהרת את טומאת המת, אלא מתקנת דבר הרבה יותר עמוק, היא באה לסלק את החטא מעיקרו שהוא הסיבה של הטומאה.
פרה אדומה – טיפול שורש
וכיצד עוקרת הפרה את סבת המוות. הרב צבי יהודה היה אומר תמיד בשבת הזו, שהסידור של מעשה הפרה הוא בהר הזיתים, מול בית המקדש, במקום שבו אפשר יהיה לראות דרך כל הפתחים והדלתות של בית המקדש את קדש הקדשים עד לפני ולפנים. הכהן שעוסק בפרה צריך להיות מכוון כנגד קודש הקדשים. מצד אחד, הפרה האדומה אינה קרבן, היא נעשית חוץ למקדש, מצד שני היא כנגד לפני ולפנים. זהו הרעיון. הקלקולים מקבלים תיקון על ידי חיבור אל הקודש. עומדים בחוץ, אבל מחוברים ומכוונים אל מקום קודש הקדשים. המיוחד במקום המקדש הוא שכל ישראל מחוברים אליו, ובעצם החיבור אל המקדש הוא חיבור אל הכלל. פרה אדומה היא חיבור של המציאות אל הכלל, ולכן יש לה את הכוח לטהר מטומאת מת. כל המושג של מיתה קיים רק באדם יחיד, אדם פרטי שמת – נעלם. אבל ציבור אינו מת. כלל ישראל חי כל הדורות, הכלל ממשיך את חייו תמיד. ולכן אם הטמא מתחבר אל קדושת הכלל, על ידי אפר הפרה, הוא נטהר.
היסוד הזה נכון גם מבחינה הלכתית. אין מיתה בציבור (הוריות ו, א). אדם פרטי שהתחייב קרבן חטאת, והפריש לשם כך בהמה אך מת לפני שהקריב אותה - אי אפשר להקריב אותה, כי הבעלים שלה מת. אבל בציבור אין מציאות כזו. אם פתאום יתברר שהדור הקודם חטאו כולם, הבינו שבית דין הורו הוראה לא נכונה לציבור בטעות, וכל הציבור חטא על פיהם, וכל הדור ההוא מתו, ההלכה היא שהדור הנוכחי צריך להביא פר העלם דבר של ציבור. עם ישראל חי בכל הדורות. אין מיתה בציבור.
לכן יחיד שמתחבר לציבור, ובטל כלפי הציבור, אין בו כביכול מיתה. האדם הפרטי שנטמא, עומד מחוץ למקדש אבל מתחבר אל הקודש, אל המקור, אל קודש הקודשים, אל המקום שמחבר את כלל ישראל יחד – נטהר, כי האומה חיה. זהו עניינו המיוחד של בית המקדש, שכולם פונים אל מקום אחד, כולם מחוברים יחד, זה מחבר את כלל ישראל ועושה אותם למציאות אחת. זהו התיקון של השורש של המיתה, להיות מחוברים לקדושת הכלל, לקדושת המקדש.
קידוש השם במדינת ישראל
לעתיד לבוא, כפי שקראנו בהפטרה, יטהר אותנו ה' במים טהורים, 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם'. ההפטרה של פרשת פרה היא הפטרה שאנחנו רואים אותה מתקיימת לנגד עינינו בצורה מופלאה ממש. כפי שניבא יחזקאל, הקב"ה לוקח אותנו מכל הארצות ומביא אותנו לארץ ישראל, וכאן בשלבים אנו חוזרים ומתקרבים אליו לעשות את רצונו. נראה את הפסוקים במקורם (יחזקאל לו, טז - לח):
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ, וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת, כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, בֶּאֱמֹר לָהֶם 'עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ'.
אומר ה' ליחזקאל: עם ישראל חטאו, ואני שפטתי אותם והגליתי אותם, וכאשר הם באו לגלות הם חיללו את שמי. המפרשים שואלים, מהו חילול השם שקורה כאשר עם ישראל נמצא בחוץ לארץ. במבט חיצוני היינו חושבים שחילול השם הוא שלא מקיימים את המצוות. אבל המפרשים לא אומרים כך, וזה גם פשט הכתוב. חילול השם הוא בֶּאֱמֹר לָהֶם 'עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ'. חילול השם הוא שהגויים יודעים שעם ישראל שייך לקב"ה, 'עם ה' אלה', והקב"ה לא מצליח להשיב את בניו אליו, 'מארצו יצאו'. חושבים שלקב"ה אין כוח כביכול. כלומר, עצם העובדה שעם ישראל אינו בארצו היא חילול נורא לשם ה'.
וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה:
וודאי שישראל אשמים שהם גלו, 'מפני חטאינו גלינו מארצנו'. אבל אי אפשר להמשיך את המצב של הגלות, כי יוצא ממנו חילול השם גדול, והקב"ה לא מסכים לחילול שמו.
לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם:
יש כאלה שאומרים שלא יכולה להיות גאולה ללא תשובה, אבל הפסוק לא אומר כך. 'לא למענכם אני עושה בית ישראל'. אם הייתם חוזרים בתשובה הייתי משיב אתכם לארץ למענכם, כי אתם ראויים לשוב בחזרה. אבל כעת 'לא למענכם אני עושה', לא חזרתם בתשובה, ואף על פי כן אני מחזיר אתכם, 'לשם קדשי אשר חיללתם בגויים באתם שם'. ובעצם העובדה שישראל חוזרים לארצם יש קידוש השם גדול:
וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה', בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם, וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם.
רואים בפסוקים האלה דבר מיוחד. צריך סייעתא דשמיא כדי לשוב בתשובה. זה אחד הדברים שמלמדים זכות על ישראל. מתואר כאן כאילו יש לישראל לב אבן שהקב"ה עשה להם, והם צריכים שהוא יסיר אותו כדי שיוכלו לשוב בתשובה.
והנה אנחנו רואים את הדברים מתקיימים לנגד עינינו ממש. זו המציאות! הקב"ה הביא אותנו לארץ ישראל, אנחנו עדיין לא כל כך מתוקנים, ולמרות זאת הקב"ה החזיר אותנו. וכאן, בארץ ישראל, הקב"ה מחזיר אותנו אליו גם מבחינה רוחנית. יש תהליך התקרבות שמתרחש כל הזמן לנגד עינינו. דברי הנביא מתקיימים, והקידוש השם הכי גדול שיכול להיות מתממש - עם שהיה מפוזר בין העמים אלפיים שנה, ולא אבד את התקווה שלו והשאיפה שלו, ומתקבץ כעת מכל הארצות לארץ. כל קבוצה מגיעה עם מנטליות שונה, עם אופי שונה, עם מנהגים שונים, וכולם רוצים להיות עם אחד, לחזור לארץ ישראל, לחזור אל המקום ואל המקור הרוחני.
כנסת ישראל - בת, אחות ואם
הזוהר (רכ, א) אומר: בשעה שהתחיל משה להקים את המשכן ולתקן החלקים ולחברם זה בזה, נחלשו החלקים של הסטרא אחרא הטמא. כל חלק של המשכן שחובר החליש את כח הסטרא אחרא. זה התחזק וזה נחלש. כמו שאמרו ''אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה' (יחזקאל כו, ב) - ירושלים וצור הרשעה, כאשר התמלאה זו חרבה זו. כל מעשה טוב, כל התחזקות רוחנית, לא רק שהוא מחזק את הצדדים הטובים, הוא גם מבטל את הצדדים של החולשה. אדם שהיתה לו איזו חולשה, על ידי התיקון הוא מכניס הרבה קדושה, הרבה אור, וזה בעצמו הוא גם ביטול של החושך.
אני רוצה להמשיך לדברי המדרש על סוף הפרשה שלנו (שמות רבה, נב, ה):
'וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה' (לט, לג), הדא הוא דכתיב: 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' (שיר השירים ג, יא). אימתי נאמר פסוק זה? ביום שעמד המשכן, שהיתה שמחה גדולה בישראל שהקב"ה שורה אצלם.
אמר ר' יצחק: חזרתי בכל המקרא, ולא מצאתי שעשתה בת שבע עטרה לשלמה. אמר ר' שמעון בר יוחאי לר' אליעזר ברבי יוסי. אפשר שמעת מהי אותה עטרה? אמר לו: הן. משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה ביותר מדי, היה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, ועד שקראה אמי. כך הקב"ה, בתחילה קרא לישראל בת, שנאמר: 'שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ' (תהלים מה, יא). לא זז מחבבם עד שקראם אחותי, שנאמר: 'פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי' (שיר השירים ה, ב). לא זז מחבבם עד שקראן אמי, שנאמר: 'הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ' (ישעיה נא, ד). עמד ר' שמעון בר יוחאי ונשקו על ראשו.
רבי שמעון בר יוחאי כל כך התפעל מהדרשה הזו, עד שנתן לר' אליעזר ברבי יוסי נשיקה. אנחנו מוצאים בזוהר שכשמתפעלים מדברי תורה נותנים לזה ביטוי. הרבה פעמים גם נאמר 'אם לא באתי לעולם אלא בשביל לשמוע דבר זה – דייני'. הזהר מעביר גם את התחושות והרגשות. אבל בגמרא אין הרבה פעמים את הביטויים האלה.
המדרש הזה אומר שהקשר שבין עם ישראל לבין ריבונו של עולם הוא קשר של תהליך. בהתחלה עם ישראל הוא כמו בת. הקב"ה מטפל בבת הקטנה שלו ומגדל אותה. היא גדלה, מתפתחת ומתקדמת, עד שהיא נהיית בוגרת, ואז היא כמו חברה או שותפה עם ריבונו של עולם ואז הקשר הזה מגיע למצב, שאותו קשה ממש להבין, שכנסת ישראל מתקדמת עד שהיא כמו אמא ביחס לקב"ה. אמא, שעוזרת לבן שלה. זה תהליך שאנחנו פוגשים אותו גם בחיים. אדם מגדל ילדים, וכשהם גדלים הם נעשים שותפים עם ההורים, ואחר כך, בגיל המבוגר, לפעמים ההורים נזקקים לילדים.
אבל זה לא שייך כלפי הקב"ה, כי אין אצלו זקנה והיחלשות או צורך בתמיכה. אז איך נבין את השלב השלישי. יש כאן רעיון עמוק מאוד. הקב"ה ברא את עם ישראל, ובהתחלה הוביל אותנו כמו תינוקות. הוציא אותנו ממצרים, עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה, טיפול אישי יד ביד. בשלב הזה ה' מודיע בעצמו את שמו בעולם. הוא עושה ניסים ונפלאות כאלה שכולם רואים את יד ה' הגדולה ואת השכינה שורה, ובזה מתגדל שמו. ואז אנחנו מתבגרים ומכירים יותר את הגדולה האלקית, מבינים מה רצון ה' מאתנו, ורוצים לפעול ולהופיע את רצונו בעולם. כשישראל יכולים לספר את שמו של הקב"ה, ה' כביכול מסתתר, ונהיית איזו תקופת ביניים כזו, שעדיין יש גם ניסים ונפלאות ונבואות, וגם ישראל מספרים תהילת ה'. אנחנו נעשים שותפים אתו, בכך שתפקידנו הוא לספר את שמו של הקב"ה בעולם.
השלב השלישי הוא שלב חדש, יותר מתקדם, שבו הקב"ה מסתתר יותר, וישראל הם אלה שמספרים שמו של הקב"ה בעולם. אין כבר ניסים גלויים, אין מראות אלוקיים מיוחדים, עד כדי כך ה' נעלם בעולם שאפשר ממש להתכחש אליו. בשלב הזה עם ישראל הוא המספר על קיומו. דבקותו של עם ישראל בה', והישרדותו של עם ישראל בכל המצבים - זה סיפור תהלת ה' בעולם. ובשלב הזה כביכול ה' זקוק לישראל שיגלו את שמו, בלעדינו לא יהיה גילוי לשמו בעולם, ובשלב הזה אנחנו בבחינת האמא.
יש כאן סיפור של מהלך הדורות איך ישראל נושאים את שמו של ה' בעולם. קיומו המיוחד של ישראל, גם אם לא בניסים גלויים, הוא קיום נסי ולא מובן. איך יכול להיות שישראל מפוזרים ומפורדים בכל העולם והם מתקיימים. זה בזכות שהם עם ה'. וישראל מגלים את שם ה' בעולם בכך שהם מחוברים לקודש ולתורה, ומספרים תהילת ה'. והנה מגיע זמן שעם ישראל חוזר לארץ ישראל, ואין ניסים ונפלאות כמו ביציאת מצרים, אבל אין צורך בכך. מה שאמרו לנו הנביאים לפני אלפיים חמש מאות שנה מתקיים ממש לנגד עינינו. האם יש יותר גילוי שם ה' בעולם מקיבוץ הגליות הזה - את זה שומע ר' שמעון בר יוחאי ונושק לרבי אליעזר. פלאי פלאים.
האשה נקנית
מסיים המדרש:
'ביום חתונתו' - בסיני, 'ביום שמחת לבו' – בירושלים. דבר אחר: 'ביום חתונתו' - על הים, 'וביום שמחת לבו' - באהל מועד. דבר אחר: 'ביום חתונתו' – במשכן, 'וביום שמחת לבו' - בבית המקדש.
בחתונה יש קידושין ויש נישואין. החתונה היתה בסיני, ושמחת לבו בירושלים. בחתונה הקב"ה נתן לנו תורה, שהיא מזכירה קידושין בשטר. ואחר כך הוא הביא אותנו אליו, לירושלים, וזו החופה.
אפשרות אחרת: בשירת הים נאמר 'עַם זוּ קָנִיתָ' (שמות טו, טז). אפשר לקנות בכסף ובשווה-כסף. אם אישה אומרת לאיש 'רקוד לפני' או 'שחוק לפני' ואקדש אני לך – מקודשת בזה. לא צריכים לתת דווקא כסף, כי הנאות שוות כסף. בקריעת ים סוף הקב"ה הציל אותנו מהים וקנה אותנו בזה. ושוב, זה כנגד שלב הקידושין בכסף, אחר כך, באוהל מועד, זה הנישואין - חדר הייחוד.
בלימוד השלישי המשכן הוא רק 'ביום חתונתו'. המשכן הוא רק קידושין, כביכול קידושין בביאה, ובית המקדש הוא הנישואין, שהם חיים קבועים ותמידיים. כנסת ישראל וריבונו של עולם הם משל לזוג, הדוד והרעיה.
סיומו של ספר שמות הוא נפלא. המשכן בנוי על תילו, והענן שוכן במשכן. ישראל רואים את השכינה בצורה כל כך מוחשית, עד ש'לֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן' (מ, לה). הקדושה ממלאה את המשכן בפועל. המפגש הגדול ביותר - השראת השכינה בישראל. אנחנו צריכים לדעת, שאף על פי שהמשכן חרב, עם ישראל לא ירד למדרגה שבה היה לפני שנבנה המשכן. בכל פעם שאנחנו עולים למדרגה גדולה, אפילו אם יש אחריה ירידה וחורבן, הירידה כבר לא מחזירה אותנו למצב הקודם. רושם מהגודל שהיה - נשאר. ולא רק הרושם של המשכן, אלא גם הגדולה של בתי המקדש שזכינו להם השאירה בנו רושם. ודאי שלא כמו שהיה בזמן שהיו בנויים, אבל משהו נשאר. ועכשיו אנחנו מצפים שה' יבנה לנו את בית המקדש השלישי במהרה בימינו.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
למה לשמור על הקדושה?
חכמת התורה וחכמות החול
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך אדם יכול לדאוג שיאהבו אותו?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
למה משווים את העצים לצדיקים?
איך עושים קידוש?
דיני ברכות בתיקון ליל שבועות
הנס הנסתר של פורים והקשר לשבת
שיחת מוצ"ש פרשת כי תשא תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ט"ו אדר תשפ"ה
חמדת השבת: המקור לחובת הזימון
הרב בצלאל דניאל | אדר תשפ"ה
פרשת השבוע: האימפריה הפרסית, הסתר הפנים, העגל והשכנת השכינה
הרב יוסף כרמל | אדר תשפ"ה
