1. הרב כתב "לא ניתן לסמוך בחינוך ילדים על כל דעה שמכשירה, אלא במחלוקת שקולה פחות או יותר, שהיא בגדר ספק גמור ובלתי מוכרע, ובזה יש לומר "ספקא דרבנן לקולא", מאחר שחיובם של הילדים הוא מדרבנן" מצאתי באור לציון ח"ב כו, ח ובהערה - (עמוד רטז ריז) לגבי מוקצה בכדור, וכן שם ח"ג ל,ג גבי כלי זמר מאז החורבן, שהיקל לילד ספרדי לפי הרמ"א. ונדמה מלשונו שהוא עקרון קבוע. אמנם בדעת נוטה לגרח"ק נדמה לא כך, אבל מהרב אשר וייס שמעתי כעין האור לציון. ודאי שבאופן קבוע מרגילים ילדים להיות כמו הוריהם, אבל יש הרבה שאלות של אקראי שבהן אשמח לברר האם מקלים בילד מעבר לכללי הפסיקה הרגילים? כגון, כשספרדי מגיש לילד אשכנזי דבר שיש בו מחלוקת האם מצריך נט"י והמוציא? 2. לגבי הלכות ציצית בילדים, ראיתי בשם א"א בוטשאש שהיקל בנרות חנוכה שהילד לא משער האם יספיקו לחצי שעה. אולי אפשר לדמות לזה. 3. ראיתי שמתחת לגיל 6 הרב תיקן שאין צורך בציצית כשרה. האם גם כשנפסק לפני הקשר הראשון? האם גם אז רשאים להלביש אותם כך בידיעה שהם יברכו על הציצית ? האם יש תועלת סגולית בציצית כזו? האם זה נחשב חיבוב מצווה? או זה רק כדי שלא יהיה שונה משאר הילדים? 4. מגיל 6 , האם בציצית שנקרעה די בקשר כפול, אחריו חוליות ושוב קשר כפול, ולענין שיעור הגרדומים כדי עניבה - 4 ס"מ למדוד מהקשר הכפול הראשון? 5. ביחס לשאלה הקודמת, ילד שכבר למד הלכות ציצית, ושם לב שציציתו בעייתית, האם גם אז נכון להגיד לו שאפשר להקל בילדים? 6. ילד שהגיע לחינוך, ואין חובה לבדוק את ציציותיו, הכוונה שמאז שקנו אותן עד שמישהו במקרה מגלה שהיא נפסלה, אין צורך לבדוק, או שמידי פעם חובה או רצוי לבדוק? סליחה על הפירוט, אלה שאלות שכיחות, כאשר ציציות הילדים מזיעות ומתכבסות מידי יום במכונה.

לשואל שלום וברכה! 1. לשאלה הכללית של הסתמכות על שיטה מקילה במצוות חינוך הילדים: אכן דברי האור לציון מנוסחים ככלל עקרוני, שספרדי יכול לסמוך על מנהג אשכנז, אולם בשני המקרים שבהם הוא דן מתבאר מדבריו שגם לגדול מבני ספרד יש על מה לסמוך, וכל שכן לקטן. ועוד: יש הבדל בין דבר שהילד רוצה לעשות (במקרים שם: לשחק בכדור בשבת, או לשמוע מוזיקה למרות חורבן בית מקדשנו), לבין מצווה שאנו רוצים שהוא יקיים (כמו מצוות ציצית). כאשר הילד רוצה משהו, יש יותר מקום להקל לתת לו דבר שאיסורו שנוי במחלוקת, ובפרט כאשר גם לפי הדעה האוסרת האיסור הוא רק מדרבנן, כמו בדוגמאות הנ"ל (ראה או"ח סי' שמג ס"א בביאור הלכה ד"ה מדברי סופרים, שהביא את דעת הרשב"א שמותר לתת לילד איסור דרבנן שהוא צריך לו). אולם כאשר אנחנו רוצים לחנך אותו למצוות, צריך לחנך אותו בצורה נכונה וכשרה לגדול. הבחנה זו עולה בבירור מהסוגיה ביבמות שדנה האם "קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו", לבין כל הנושא של מצוות חינוך. מניעת איסורים לחוד, ותרגולו במצוות לחוד. מבחינה זו, המקרה של ספרדי שנותן לילד אשכנזי דבר שלפי שיטת הרמ"א (סי' קסח ס"ז) ברכתו "המוציא", הוא מקרה ביניים: יש כאן מעין צורך של הילד, שמתעצל/לא נוח לו ליטול ידיים ולברך ברכת המזון, ומצד שני כעת מחנכים אותו לברכה על האוכל, וצריך לחנך אותו בצורה נכונה. לעניות דעתי אם רואים שקשה לו כעת ליטול ידיים ולברך בהמ"ז - מותר לתת לו את האוכל בשתיקה, אע"פ שיודעים שהוא לא יעשה לפי מנהג הרמ"א, אבל אם הוא שואל מה לעשות - צריך להדריך אותו נכון לפי מנהג אבותיו. 2. האשל אברהם היקל לשים כמות קטנה של שמן בנר החנוכה של הקטן מפני שהוא לא מבחין כמה זמן הנר דולק, והדבר לא יביא אותו לקיום פגום של המצווה כשיגדל, אבל בציצית הקרועה הוא מבחין, ואם כן החינוך למצווה כתיקונה אינו מתקיים. 3. לגבי ציצית פסולה לילד מתחת לגיל שש, בספר 'חינוך ישראל' עמ' קמא-קמב (שאליו הפנית אותי בשאלותיך הקודמות) מצדד להתיר מכמה טעמים (מסתברים לענ"ד), וגם כותב בשם גדולי ירושלים שכך המנהג. לפי דבריו שם ברור שהכוונה גם לציצית פסולה לגמרי, וגם להלביש אותה בידיעה שהם יברכו על הציצית. אינני חושב שיש בזה תועלת 'סגולית' במובן של מצווה מגנא ומצלא, אבל זה כן חיבוב מצווה, אם בראייתו של הילד נדמה לו שהציצית כשרה. יש בזה אמנם חיסרון מסוים מצד החינוך לעתיד לקיום המצווה באופן מדוקדק, אבל מכיוון שהילד עדיין לא הגיע לגיל חינוך מסתבר שהיתרון כרגע של חיבוב המצווה גובר. בחינוך למצוות יש שני צדדים: המובן של תרגול לקיום מדוקדק, וזה דווקא כשהילד מגיע לגיל חינוך; והמובן של התרגלות כללית לקיים את התורה ומצוותיה בשמחה, ולזה צריך לחנך, במובן התודעתי, כבר מגיל צעיר מאוד. מופיע בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שהמובן הזה של החינוך לאהבת תורה ומצוותיה הוא מדאורייתא, "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב". והצד הזה מתקיים, כל עוד הילד סבור שהוא מקיים מצווה. 4. אכן שיעור "כדי עניבה" לשיטת ר"י מחושב מהקשר הסמוך לבגד, שהוא תחילת הגדיל (ראה לשון הרמ"א סי' יא ס"ד ובאריכות ב'בני ציון' ליכטמן שם, עמ' קו-קז). 5. ילד שלמד הלכות ציצית ושם לב שציציתו בעייתית רצוי יותר להקפיד על ציציתו, אבל אם זה מכביד אפשר לומר לו שכך הדין בילדים ובהגיעו לבר מצווה עליו להקפיד יותר. 6. ילד שהגיע לחינוך, ואין חובה לבדוק את ציציותיו, אינני יודע לקבוע לו זמן מסוים לבדיקה. קשה גם לקבוע כלל אחיד לילד שרוכב על אופניים ולילד שלא (אגב, ציינת שהחוטים נקרעים בכביסה - אפשר להכניס לכביסה כשהם עטופים בשקית קטנה סגורה בגומי). מסתבר לענ"ד שאם הניסיון מוכיח שאחרי זמן מסוים רוב הפעמים הציצית כבר פסולה חובה לבדוק אותה. אולי כדאי לרשום ביומן שמדי שנה בשבוע של פרשת שלח לך, שבה קוראים את פרשת ציצית, תעשה בדיקת ציציות. אינני מכיר מקור לזה וזו המלצה גרידא. יישר כוחך וכל טוב!