בבבא קמא דף נ סופר על הצלתה של ביתו של נחוניא חופר שיחין ולאחר מכן על מותו של בנו. האם המות של הבן לא היה אמור להיות כואב יותר לרבי נחוניא? ומה בא סיפור זה ללמדנו, שאין אדם נענש על מעשה חסד? האם לא קרו מקרים שאדם עשה חסד בנושא מסוים ודוקא שם נענש? ואם הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה מדוע דוקא העונש עבר מהבת של נחוניא חופר שיחין לבנו? והאם זכויותיהם לא עמדו להם? ויתרה, נחוניא חופר שיחין היה עוסק במתן מים לעולי הרגל ובנו מת בצמא, האם זה לא מעין מה שעסק בחסד ומדוע במקרה הנדון בנו לא ניצל?

אני משער שמות בנו או בתו היו כואבים לו באותו מידה של כאב. השאלה היא אם בתו לא מתה מאחר ולא ראוי שבאותו דבר שנחוניא התאמץ לגמול חסד תמות בו בתו אז למה בנו מת? התוספות מסבירים שבאותו דבר ממש לא ראוי שיקרה, כמו בתו שנפלה לבור המים שהוא חפר, אבל בעניין דומה אין מניעה. בנו מת מצמא ולא מהבור שאותו חפר אביו. מצוה שאדם עושה מגינה עליו באותה שעה. מצוות חסד שאדם עושה תשמור עליו שהוא וילדיו לא יפגעו מאותו חסד. אם, חס וחלילה, נגזר עליו עונש הרי לא יענש על ידי החסד שעשה אלא בדבר אחר. הכל תלוי ברמת היחס שלו אל החסד. ככל שהוא עושה זאת לשם שמים כך זה שומר עליו יותר. כנראה מדובר בילדיו הקטנים. אלו הדברים שרש"י כותב בספר דברים כד, טז: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים – בְּעֵדוּת בָּנִים. וְאִם תֹּאמַר: בַּעֲוֹן בָּנִים? כְּבָר נֶאֱמַר: אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (ספרי רפ). אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ – מֵת בַּעֲוֹן אָבִיו, וְהַקְּטַנִּים מֵתִים בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בִּידֵי שָׁמָיִם (שבת ל"ב ע"ב)". ברכה וחיים לכולם.