מורדת ותובעת גט מאי

שלום וברכה, כדי לענות על שאלה זו יש להאריך בחילוקים בין מורדת בטענת האשה שהבעל מאוס עליה ואניה יכולה לחיות עימו לבין שאר מורדת, השו"ע (אבן העזר) בסימן עז' מפרט את הדינים הללו. מורדת בטענת מאיס עלי, האם כופין את הבעל לגרש? כתובות סג: "היכי דמי מורדת? אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. מר זוטרא אמר כייפינן לה". הלכה כאמימר. נחלקו הראשונים מה הכוונה "לא כייפינן לה"? שיטת הרמב"ם - הכוונה שלא כופין אותה להשאר תחתיו וכופין אותו להוציא, ש"אינה כשבויה שתבעל לשנוי לה", וכתב ר"ת והמרדכי שגם לדעה זו צריכה ליתן אמתלא מדוע הוא מאיס עליה. הר"ן הוסיף, שכופין אותו להוציא רק כשטוענת איני רוצה בו ובכתובתו, אך כשרוצה כתובה חוששין שעיניה נתנה באחר. שיטת ר"ת, רא"ש ועוד ראשונים: אין כופין את האיש לגרש. ואמימר סובר שלא כופין אותה כיוון שכבר אבדה כתובתה מיד שאמרה 'מאיס עלי לא רוצה אותו וכתובתו'. השו"ע פסק כדעה זו שאין כופין אותו לגרש. הרי"ף (כתובות כז) כותב שהסבוראים תיקנו שיש לחייב את הבעל לגרש מיד בטענת מאיס עלי. טעם התקנה, ברב נטרונאי משמע שלא יצאו לתרבות רעה (תלכנה לחיות עם גויים). וברי"ד בשם רב שרירא כתב, שתלך לגויים שיכופו את הבעל לגרש. הרמ"א כתב: "אין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו". באומרת בעינא ליה ומצערא ליה: משנה סג. "פוחתין מכתובתה כל שבוע ז' דינרים", אך אם מגרש מיד נותן לה כל הכתובה. ובברייתא "רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה בית דין הוי יודעת שאפילו כתובתך מאה מנה הפסדת". ובגמרא:"אמר רמי בר חמא: פעמיים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה. דרש רב נחמן בר רב חסדא: הלכה כרבותינו. אמר רבא: האי בורכא! אמר ליה רב נחמן בר יצחק: מאי בורכתיה? אנא אמריתה ניהליה, ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה, ומנו? רבי יוסי בר' חנינא. ואיהו כמאן סבר? כי הא דאתמר רבא אמר רב ששת, הלכה: נמלכין בה; רב הונא בר יהודה אמר רב ששת, הלכה: אין נמלכין בה". נחלקו הראשונים בהסבר דעת רבא: רש"י הסביר שרבא שאומר שנמלכין בה סובר שהלכה כמשנה, שפוחתין לה כל שבוע ולא מפסדת כתובתה לאחר ארבע שבתות. הרמב"ם כתב "ואחר הכרזה שולחין לה פעם שניה... ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה", והסביר הב"י כוונתו שהבית דין עצמם נמלכים קודם שפוסקים. השו"ע פסק כרמב"ם, וז"ל: "ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחין לה מבית דין ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותם ואחר כך מכריזין עליה בבית כנסיות ובתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו. הגה: וי"א דאין צריך להכריז בכל יום אלא ד' שבתות ממש, וכן נ"ל עיקר. ואומרים פלונית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין לה בית דין פעם שניה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל".