מועדים לשמחה, קראתי את הדברים שכתב הרב ורציתי לשאול: איך יכול להיות שבכל מקום כתוב שיש לבער את החמץ שנמצא, והרב כותב שהוא נחשב כמו שאר החמץ שנמכר ויש להתייחס אליו ככזה גם לאחר החג? האם זו דעת יחיד או שאחרים מחמירים/טועים?

שלום וברכה! איני יודע מה כוונתך במילים "בכל מקום כתוב שיש לבער את החמץ שנמצא" - האם הכוונה היא לדברי הגמרא והפוסקים מן הדורות הקודמים, או לפוסקים בזמננו שכותבים כך. אם הכוונה היא לדברי הגמרא והפוסקים מן הדורות הקודמים – כפי שהוסבר בתשובה הקודמת, בעבר לא היה מקובל לקיים מכירת חמץ באופן הרווח כיום, ולפיכך הגמרא והפוסקים דיברו על מצב שהאדם מצא חמץ מבלי שהוא מכר את חמצו לגוי. במצב כזה ודאי שאכן הדין הוא שצריך לשרוף את החמץ, שכן זהו חמץ של יהודי שעוברים עליו באיסור בל ייראה ובל יימצא. התשובה שכתבתי עסקה במצב של אדם שמכר את חמצו לגוי לפני החג וכעת מצא בחג חמץ. בדרך כלל מופיע בנוסח המכירה שהמכירה חלה על כל חמץ שיש לאדם בכל מקום שהוא, ולפיכך במצב כזה, החמץ הזה שנמצא כלול גם הוא במכירה והוא שייך לגוי. היהודי אינו עובר על חמץ זה באיסור בל ייראה, ואף אסור לו לשרוף אותו משום שהוא רכושו של הגוי. אם כוונתך היא לפוסקים בני זמננו – אין זה נכון לומר ש"בכל מקום" כתוב שיש לבער את החמץ שנמצא. בתשובה הקודמת ציינתי מקורות בפוסקי זמננו שאומרים שבמציאות הזו של אדם שמכר את חמצו לגוי, אכן אין לבער חמץ שנמצא בחג. ועיין מקורות נוספים שכתבו כך או בדומה לכך: הליכות פסח ז', ד; שערי שלמה, סידור פסח כהלכתו חלק ג', סימן ל"ב. אכן יש גם פוסקים שכתבו שגם מי שמכר את חמצו לגוי צריך לבער חמץ שמוצא, עיין למשל חוט שני, פסח, עמ' קג; משנת יוסף י"ד, סימן רס"ח (מדבריהם עולה שהדברים אמורים דוקא כאשר אדם זה מקפיד שלא למכור חמץ גמור, וכעת מצא חמץ גמור). אבל ודאי שהדעה שהצגתי אינה דעת יחיד, ויש פוסקים חשובים שנקטו שאין לשרוף את החמץ. כמובן אין להציג זאת כאילו הדעה החולקת היא בגדר חומרא או טעות. כמו בהרבה עניינים בהלכה, יש כאן מחלוקת, ויש להתייחס לכל דעה בכבוד, שאלו ואלו דברי אלקים חיים. לענ"ד מסתבר כשיטה הסוברת שבמצב זה אין לבער את החמץ, וכפי שהוסבר בתשובה הקודמת, וכל אחד יעשה לו רב ויילך על פי פסיקתו.