שלום רב ידוע כי אם אדם מצא חמץ בביתו במועד, שלא ידע עליו, צריך לשרוף אותו... א. למה אי אפשר פשוט להצניע אותו עם יתר החמץ שאכן נשאר בבית בהצנעה עד לאחר הפסח עם החמץ שהצנעתי לפני הפסח? ב. האם זה נחשב חמץ שעבר עליו הפסח? הרי מכרתי את כל החמץ שבביתי לגוי ג. אני יודע כי אסור להגביה חמץ בחג... אם כן, איך אפשר לשרוף את החמץ שנמצא באמצע החג?

שלום וברכה! א. בעבר לא היה מקובל למכור את החמץ לנכרי כמו היום. מכירת חמץ באופן המקובל כיום, שמוכרים את החמץ לגוי ומקבלים אותו בחזרה לאחר החג, החלה רק במאות השנים האחרונות. ורק בדורות האחרונים ממש היא הפכה לנוהג רווח כל כך, שכמעט כל אדם חותם על מכירת חמץ, והמכירה היא בלשון גורפת שחלה על כל חמץ שיש לאדם בביתו. ממילא, אין כל קושי בדברי הגמרא והפוסקים שכתבו שיש לשרוף חמץ שנמצא בבית, משום שדבריהם נאמרו במציאות שבה לא היה מקובל למכור חמץ, או שהמכירה נעשתה רק לגבי מקומות מסויימים ומוצרי חמץ מסויימים (כגון מחסנים של מוצרי חמץ המיועדים למסחר) ולא על כלל החמץ שברשות האדם. במציאות שלנו, רוב האנשים חותמים על שטר מכירה כללי, שבו הם מוכרים את כל החמץ שנמצא בכל מקום בביתם. במצב כזה אכן הדין הוא שונה. אדם שחתם על שטר כזה ומצא חמץ בפסח, אינו צריך לשורפו, ואף אסור לו לשורפו משום שהוא שייך לנכרי, אלא יש לשים את החמץ הזה עם החמץ שנמכר לגוי. בעיה מיוחדת עולה לגבי מי שמקפיד שלא למכור חמץ גמור, אלא רק מוצרים שיש בהם חשש חמץ וכדומה. מבחינת ניסוח שטר המכירה, בדרך כלל הניסוח כולל הכל, אולם כוונת האדם היתה למכור רק מוצרים שיש בהם חשש חמץ ולא חמץ גמור. נראה שבמקרה כזה בכל זאת החמץ נמכר לגוי, שכן לשון השטר היא כללית ואין מתחשבים בכוונת האדם ("דברים שבלב אינם דברים"). בנוסף לכך, גם האדם עצמו, אף שהתכוון למכור רק מוצרים של חשש חמץ, מעוניין בכך שהמכירה תחול גם על חמץ גמור, כדי שאם נשאר בביתו חמץ כלשהו שאינו ידוע הוא לא יישאר בבעלותו בפסח. ולפיכך אין לשרוף את החמץ. ישנם נוסחי מכירה מסויימים שבהם מופיע סעיף המאפשר למוכרים לבער כל חמץ שהם מעוניינים לבערו ולא למוכרו. מי שמכר את חמצו באמצעות מכירה כזו (ניתן לברר זאת אצל הרב שביצע את המכירה), ומקפיד שלא לסמוך על המכירה לגבי חמץ גמור, יכול לבער את החמץ שנמצא בבית. ב. על פי הדברים דלעיל, בחמץ כזה אין דין חמץ שעבר עליו הפסח, והוא מותר באכילה לאחר הפסח, כיוון שהוא היה שייך לגוי. ג. אכן באופן כללי אין לנגוע סתם כך בחמץ בפסח, שמא יבוא לאכול ממנו. אולם כאשר האדם מגביה את החמץ בשביל לבער אותו, אין חוששים שמא הוא יבוא לאכול ממנו. וכך גם במציאות שהחמץ נמכר לגוי - כאשר האדם מגביה את החמץ בשביל להרחיק אותו ולשים אותו במקום המוצנע, אין חוששים שמא יבוא לאכול ממנו. מקורות: לגבי נקודה ג', הגבהת חמץ על מנת לבערו: משנה ברורה תמ"ו, י. לגבי כלל הדין במציאות של מכירת חמץ: פסקי תשובות תמ"ו, א; כתב עת "מבית לוי" ט, תשנ"ו, עמ' קנט - קסח.