שלום וברכה. הרב כתב בתשובה באתר ישיבה שרבים מעדיפים לבדוק את מניין החוטים ע"פ מקורות תנאיים, כיוון שהפוסקים הראשונים והאחרונים דנו בסוגיא באופן עקרוני בלבד. הרב כתב שזה ע"פ הגמרא בבבא בתרא קל ע"ב "אין למדין הלכה ... עד שיאמרו לו הלכה למעשה" והרשב"ם שם "דשמא אם יבוא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר". הרב פסק ע"פ זה כשיטת הראב"ד במניין החוטים. מספר שאלות על הנושא: א. בגלל הגמרא והרשב"ם לא נתייחס לפסיקה של הרבה מהאחרונים? (ביניהם משנ"ב סימן ט ס"ק ז, חזו"א הלכות ציצית סימן ג, ד"ה "ל"ח ב..", ערוך השולחן או"ח סימן יא סעיף ט) הרי כנראה שהם בדקו את הנושא לפני שפסקו ולא סתם פסקו כתוספות. בנוסף גם פוסקים בדורנו פסקו כתוספות או כרמב"ם ולא כראב"ד. אני מתכוון שאולי כן צריך לבדוק את דבריהם (גם אם אנחנו לא מתייחסים אליהם כהלכה ברורה) ולא ישר ללכת לכיוון של בדיקה במקורות תנאיים. ב. הרב הביא מדרש במדבר רבה (יח,ג) שקרח אמר שארבעה חוטים פוטרים את הציצית, והסביר שזה לא יכול להיות כתוספות. למה אי אפשר לומר שהמדרש מתכוון שארבעה חוטים בכל כנף פוטרין אותה? ג. שאלה נוספת לגבי המדרש. הרשב"ם בבבא בתרא קל: ד"ה "עד שיאמרו לו הלכה למעשה" מביא ירושלמי שאומר "ר' זעירא בשם שמואל אמר אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ." ומסביר הרשב"ם: "כלומר מדברי האמוראין ולא מפי מעשה הכתוב במשנה וברייתא". לפי"ז, איך אפשר ללמוד מהמעשה שמביא המדרש לגבי קרח? תודה רבה.

שלום וברכה! א. 1. ודאי שיש להתייחס לדבריהם של האחרונים בעניין זה, אבל השאלה היא האם יש לתת לדבריהם משקל מכריע. אם לא היו ראיות מן המקורות הקדומים, ודאי שהיינו מתחשבים בדברי האחרונים בפסיקת ההלכה. אבל המצב הוא שמצד אחד עומדים המקורות הקדומים ומצד שני דברי חלק מן האחרונים, וגם בין האחרונים אין הסכמה גורפת, שכן יש אחרונים שנקטו כראב"ד או כרמב"ם. כך שהתמונה היא מורכבת ויש שיקולים לכאן ולכאן. במצב כזה, לענ"ד יש מקום להתחשב יותר במקורות הקדומים מאשר בדברי האחרונים שנאמרו שלא למעשה. 2. אעיר עוד באופן ספציפי לגבי דברי האחרונים שהזכרת: המשנה ברורה – במקור שציינת (ט', ז) הוא כלל לא בא לפסוק במחלוקת הראשונים בעניין מספר חוטי התכלת, אלא מתייחס לשאלה אחרת, האם מותר להטיל ציצית של צמר בבגד של פשתן או להפך. בהקשר זה הוא מזכיר את עניין התכלת, שבזמן שהיתה תכלת היה מותר מדאורייתא להטיל ציצית של צמר בבגד של פשתן, ואז הוא מזכיר את מספר חוטי התכלת, שהם חצי לבן וחצי תכלת כשיטת התוספות. זה איזכור אגבי, שגם לא נאמר בהקשר של פסיקת הלכה למעשה, ולכן המשקל שלו הוא קטן יותר מרוב הפסיקות של המשנ"ב, שנאמרו כפסיקה למעשה. עוד יש לשים לב, שעל כרחנו דברי המשנ"ב שם אינם בדקדוק. מי שקורא את הדברים שם מתרשם כאילו בזמן שיש תכלת מותר לעשות ציצית של צמר בבגד של פשתן, אבל כידוע חכמים גזרו על כך, וכבר בזמנם, למרות שהיתה תכלת, אסרו לעשות ציצית כזו. אף על פי כן המשנ"ב אינו מזכיר את גזירת חכמים, אלא מתאר רק את דין התורה. והסיבה לכך היא כנ"ל, שמבחינתו זה לא דיון מעשי, שבזמנו לא היתה התכלת, ולכן הוא לא ראה צורך להרחיב בזה ולכתוב את הדין בפירוט ובדקדוק. ערוך השולחן – בדבריו שם (י"א, ט) רואים בצורה ברורה עוד יותר שהוא לא בא לפסוק הלכה בעניין זה. זו לשונו: "ובעת שהיה תכלת היו שני חוטי לבן, או מצמר או מפשתן, ושני חוטי תכלת; ולהרמב"ם ג' חוטי לבן ואחת תכלת, והיה כורך בה; ועכשיו שאין לנו תכלת, כל הד' חוטים הם לבן". ראשית, הוא מביא שתי דעות בין הראשונים, ואינו מכריע ביניהן. בנוסף, הוא מביא את דעת הרמב"ם שלא בדקדוק – לדעת הרמב"ם יש שלושה וחצי חוטי לבן, וחצי חוט של תכלת. וכן גם הוא מביא את הדין שבזמן התכלת מותר לעשות ציצית של שעטנז (שני חוטים מפשתן ושני חוטי תכלת, שהוא צמר), ואינו מבהיר שזה רק הדין מדאורייתא ומדרבנן אסור לעשות כך. החזון איש – הוא לא בהכרח פסק כתוספות. במקור שציינת (סימן ג' ס"ק ה') הוא דן בדעת התוספות ומסביר את שיטתם לגבי גרדומי תכלת (חוטים שנקרעו), שתלויה בשיטתם בעניין מספר חוטי התכלת בציצית. בהקשר זה הוא כמובן דן על פי שיטת התוספות שיש ארבעה חוטי תכלת וארבעה חוטי לבן, שהרי הוא בא לבאר את דברי התוספות, אבל זה לא אומר בהכרח שהוא פסק כשיטתם בעניין התכלת. ועיין שם ס"ק ו', שבעניין חוטים שנקרעו עיקר הדין הוא כרא"ש ורק לחומרא חוששים לשיטת ר"ת, וממילא אין כאן בהכרח פסיקה כדעת התוספות בעניין מספר החוטים (בעניין זה עיין בתשובה כאן: https://www.yeshiva.org.il/ask/137558, אות ד'). ב. זו לשון המדרש: "...קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו, חייבת בציצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?!" מלשון זו נראה ברור שבטלית ישנם רק ארבעה חוטים של תכלת והם פוטרים את כל הטלית. הפרשנות שלך, שמדובר בארבעה חוטים בכל כנף, נראית לי דחוקה מאד מאד. ג. שאלה זו, באילו מצבים אפשר ללמוד הלכה ממדרשי אגדה ובאילו לא, נידונה במקורות רבים, ונזכיר כמה מקורות עיקריים: בספר הישר לרבנו תם, חלק התשובות סימן מ"ה, כותב שיש לסמוך על ספרי אגדה לעניין פסיקת הלכה, כל עוד הדברים אינם סותרים למה שמופיע בגמרא. בשו"ת נודע ביהודה מצמצם יותר וכותב שאין ללמוד הלכה מספרי אגדה גם כאשר אין זה סותר לדברי הגמרא, אבל כותב במפורש שכאשר המדרש מספר סיפור, אפשר ללמוד ממנו כיצד נהגו ישראל בפועל ומתוך כך להסיק את ההלכה. ומביא ראיה לכך מן התוספות (ע"ז ל"ג ב, ד"ה "כסי"). וכך רואים בדבריהם של כמה ראשונים, שהביאו ראיות ממעשים של אגדה, כאשר זהו סיפור שמתאר את אופן ההתנהגות בפועל של עם ישראל. עיין למשל בתוספות שבת מ"ט א, ד"ה "נטלם"; רמב"ן שם, ד"ה "מאי טעמא"; רא"ש מועד קטן ג', פ.