למה רוב מוחלט של מי ששם תכלת קושר כמו הרמב"ם/ ראב"ד, למרות שרוב מוחלט של הראשונים והאחרונים (לפחות האשכנזים) פוסקים כמו רש"י ותוספות?

שלום וברכה! כאשר אנו באים להכריע בין שיטות הראשונים בשאלה זו של מספר חוטי התכלת בציצית, עלינו לברר תחילה שאלה יסודית: מה היא דרך ההכרעה? מה הוא האופן שעל פיו עלינו להכריע במחלוקת כזו? ניתן להציע דרכי הכרעה שונות: האפשרות הראשונה היא לנסות לברר את הסוגיה בעצמנו מתוך מקורות חז"ל, להביא ראיות לטובת אחת השיטות על פני האחרות, וכך להכריע במחלוקת. אפשרות שניה היא ללכת על פי הרוב, כפי שאתה מציע, ואכן לאורך הדורות אנו מוצאים שפוסקים רבים הביאו את שיטת בעלי התוספות, דהיינו שיש להטיל בציצית שני חוטי תכלת. אפשרות שלישית, שגם היא מוזכרת בדבריך, היא ללכת על פי הפוסקים המקובלים על כל עדה. וכפי שאתה כותב, שמכיוון שפוסקים אשכנזים רבים כתבו כפי השיטה של שני חוטי תכלת, הרי האשכנזים צריכים לפסוק כשיטה זו. כל אחת משלוש דרכי ההכרעה הללו קיימת בפסיקה. כך למשל, כאשר השולחן ערוך מכריע במחלוקות בין הראשונים, הרי העיון בנימוקיו (המופיעים בבית יוסף) מראה שלעיתים ההכרעה היא על פי ראיות מן הגמרא, לעיתים על פי הרוב בין הפוסקים, ולעיתים על פי קבלת פוסקים מסוימים שקהילות ישראל קיבלו אותם על עצמן. הדבר משתנה מסוגיה לסוגיה, על פי סוג הראיות, מספר הפוסקים החולקים ומשקלם וכדומה. בהקשר שלנו, של סוגיית התכלת, נראה שיש עדיפות לדרך הראשונה, משתי סיבות: א. דברי הפוסקים שנכתבו בעניין זה במשך הדורות, לא נאמרו הלכה למעשה, משום שהתכלת לא היתה קיימת בזמנם. פסיקה כזו, שדנה בעניין מסוים באופן תיאורטי, המשקל שלה הוא קטן יותר ואינו מחייב כמו פסיקה שנאמרה הלכה למעשה. כך אומרת הגמרא בבבא בתרא ק"ל ב: "אין למדין הלכה לא מפי למוד... עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ומסביר הרשב"ם: "שאם לומד הרב דרך לימודו, ואמר 'מסתבר טעמא דפלוני חכם', אין תלמידיו למדין משם הלכה, דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר". דהיינו: כאשר הפוסק עוסק בסוגיה באופן עקרוני, הוא יכול להביע את דעתו על פי הנראה לו בעיון ראשוני, בעוד שכאשר הוא יודע שהדברים נוגעים הלכה למעשה, הוא מדקדק בהם הרבה יותר וייתכן שאז יגיע למסקנה שונה. וכך אכן ניתן לראות בפועל, שפוסקים שהזכירו את עניין התכלת ואת מספר החוטים, לא פעם כתבו את דבריהם באופן שאינו לגמרי מדוקדק, בשונה מסוגיות אחרות שכתבו בהן, שנהגו הלכה למעשה בזמנם, שבהן הן דקדקו הרבה יותר. מתוך כך, הדברים שנכתבו בסוגיית התכלת בשנים שבהן היא לא נהגה בפועל מקבלים משקל פחות, וקשה לראות בהם פסיקה מוחלטת ומחייבת. אילו לא היתה לנו דרך אחרת של הכרעה, היינו מסתמכים על דברי הפוסקים הללו אף שנאמרו באופן תיאורטי, אולם כאשר יש אפשרות לברר את הדברים ממקורם, בראיות מדברי חז"ל, נראה שעדיף ללכת בדרך זו. ב. בדומה לכך: העובדה שהאשכנזים הולכים אחרי פוסקים מסוימים והספרדים הולכים אחרי פוסקים אחרים, נובעת מן המנהג, שקהילות אשכנז נהגו בפועל כפי פסיקת מורי ההוראה האשכנזים וקהילות ספרד על פי מורי ההוראה הספרדים. בעניין התכלת, כמובן, לא היה מנהג באשכנז ובספרד, ולפיכך העובדה שפוסקים אשכנזים כתבו כך ופוסקים ספרדים כתבו אחרת, אינה מחייבת שבימינו, כשהופיעה התכלת, האשכנזים יפסקו באופן אחד והספרדים באופן אחר. אין זה מסתבר ליצור לפתע "מנהג אשכנזי" לעומת "מנהג ספרדי", בדבר שמעולם לא היה בו מנהג, לא באשכנז ולא בספרד, ולא היו בו מעולם חילוקים בין עדות ישראל. כך אנו רואים למשל בעניין השמיטה – גם בהלכות שמיטה ישנן לא פעם מחלוקות בין ראשוני אשכנז לראשוני ספרד, ואף על פי כן, בימינו איננו רואים בעניינים אלה חילוקי מנהגים בין אשכנזים לספרדים. הסיבה לכך היא הסיבה שהזכרתי: למרות מחלוקות הראשונים, בפועל לא היו חילוקי מנהגים בין קהילות הספרדים והאשכנזים בעניין זה, משום שהלכות שמיטה אינן נוהגות בחו"ל. ולפיכך גם בזמננו, כששבנו לארצנו וזכינו לחידוש מצוות השמיטה, הפוסקים לא יצרו חילוקי מנהגים בין העדות אלא הם מכריעים במחלוקות אלה באופן אחיד לכולם. והוא הדין בענייננו. מתוך שיקולים אלה, רבים מן העוסקים בעניין התכלת בדורנו העדיפו ללכת בדרך הראשונה, של בירור הראיות מצד עצמן. על פי הדרך זו, רבים הגיעו למסקנה שיש להטיל תכלת כשיטת הראב"ד, דהיינו חוט אחד שלם. תמצית קצרה של הנימוקים לענ"ד להכרעה זו, מופיעה כאן: https://www.yeshiva.org.il/midrash/34264, בפרק ז' דיון א'.