שלום כבוד הרב, כיום ישנה גישה רווחת (ממה שידוע לי) שניתן ואולי אפילו צריך לחזור בתשובה בשלבים כל פעם להוסיף משהו, וגם אני כחוזר בתשובה באמת עשיתי ועושה ככה וגם רואה פירות ברוך השם. אבל אני שואל את עצמי מניין ההיתר הזה בכלל? כלומר ההיתר לבוא ולהגיד לאדם שבינתיים עד שתעשה הכל זה בסדר שתעשה משהו אסור או שלא תעשה משהו שחייב לעשות כלומר נניח ואדם רוצה לשמור תורה ומצוות ובתור התחלה הוא מתחיל רק את התפילות, ואחרי זה מוסיף ברכות, ואחרי זה מוסיף שבת וכולי, למה לא לבוא ולהגיד מההתחלה מה שאסור אסור נקודה? מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי, ובמידה ויש תמיכה הלכתית לגישה הזאת אשמח אם תוכל להפנות אותי למקורות מהראשונים, תודה רבה מראש

שלום וברכה! השאלה שאתה שואל היא אכן שאלה מורכבת. מצד אחד, אי אפשר לומר לאדם שמותר לו לעבור עבירות או להימנע מקיום מצוות. אולם מן הצד השני, אכן קשה מאד לחוזר בתשובה לקבל על עצמו את כל התורה כולה בבת אחת. בדרך כלל, על מנת שהאדם יוכל לעשות שינוי גדול כזה באורחות חייו ההדרגתיות היא הכרחית, ואם נדרוש ממנו לקיים את כל הפרטים בבת אחת הוא לא יעמוד בזה ויתייאש לגמרי. מה אם כן עושים במצב כזה? ובכן, הרב שמדריך את האדם אינו יכול להתיר לו איסורים, או לתת לו "פטור" מקיום מצוות. אבל הוא יכול לנקוט בכמה דרכים, על פי המצבים השונים: ראשית, כאשר החוזר בתשובה בא ללמוד מן הרב, הרב צריך לבחור אילו הלכות נכון וראוי ללמד אותו, על פי מצבו. יש ללמד את האדם את אותן הלכות שהן בהישג ידו בשלב זה, ואילו הלכות שיהיו קשות מדי עבורו כעת נכון לדחות את לימודן לזמן מאוחר יותר. אין זה אומר שהרב מתיר לו את האיסורים הללו, אבל הוא מעלים עין ואינו מציב בפני החוזר בתשובה דרישות שהוא לא יוכל לעמוד בהן במצבו הנוכחי. כך מופיע בדברי חז"ל (יבמות ס"ה ב) ש"כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" וכן (ביצה ל' א) "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". (בהקשר זה עיין גם בשו"ע תר"ח, ב ובנושאי הכלים שם – הם מסייגים עניין זה בכמה סייגים, אבל כפי שרואים בדבריהם, ההסתייגויות הן במצב שסביר להניח שהאדם מודע לאיסור שבדבר, אבל כאשר אין הוא מודע לאיסור, אין להעיר לו כאשר ההערה לא תועיל והוא ימשיך במעשיו.) עיקרון זה של הדרגתיות והעלמת עין במקרה הצורך מופיע בהרחבה בשו"ת הרשב"א חלק ה' סימן רל"ח, ואביא מעט מדבריו: "...צריך לעלות מן הקלה אל החמורה (= להתחיל במצוה שקל לקיים אותה ולהתקדם אל מצוה קשה לקיום), ואין נוטלין כל החבילה ביחד... כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במדה אחת... והעלמת עין מן העובר (= מאדם שעובר עבירה), לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה...". בנוסף, הרב יכול וצריך להדגיש לאדם שגם קיום חלקי של המצוות הוא בעל ערך. לעיתים בעל התשובה אינו שואל מה לעשות ומה לא, הוא מחליט בעצמו שהוא יקיים כעת רק דברים מסוימים ודברים אחרים הוא אינו מתכוון לקיים כעת, והוא שואל האם יש לכך ערך: "האם יש טעם שאני אקפיד לקנות מוצרים כשרים, כאשר כלי המטבח שלי עדיין אינם כשרים", או "האם יש טעם שאני אבשל את הכל לפני שבת ואחמם על הפלטה, כאשר אני עדיין מעשן בשבת או נוסע בשבת" וכדומה. כאן הרב צריך לומר לו שלא צריך לחיות בתחושה של "או הכל או כלום", אלא גם בקיום חלקי של מצוות יש ערך גדול. כך למשל כותב הרמב"ם (אגרת השמד, עמ' נד-נה במהד' הרב שילת), שגם אדם שחוטא בחטאים חמורים, מקבל שכר על אותן מצוות שהוא עושה. כך לגבי כל אדם שמקיים מצוות באופן חלקי, כגון "מסורתיים", שיש לחזק אותם באותן מצוות שהם מקיימים אף שבמקביל הם עוברים עבירות; וכך בפרט לגבי בעלי תשובה, שאצלם הקיום החלקי הזה הוא חלק ממסע ארוך שבעז"ה יביא אותם לקיום תורה ומצוות באופן מלא. כמובן, הרב אינו יכול "להתיר" את האיסור, אבל הוא יכול וצריך לחזק את האדם באותם דברים שהוא כן מצליח לקיים, ולומר לו שבכל התקדמות יש ערך גדול, גם אם עדיין אין הוא שומר מצוות באופן מלא. ישנם מצבים מורכבים יותר, שבהם עומדות בפנינו שתי אפשרויות ששתיהן בעייתיות. בעל התשובה אינו מרגיש שביכולתו לקיים כעת את ההלכה במלואה, והוא שואל את הרב האם לנהוג באופן מסוים, כאשר אופן זה אינו תקין על פי ההלכה, אבל הוא פחות גרוע מן המצב הקיים. לעיתים הרב עצמו מרגיש שבעל התשובה לא יוכל כעת לקיים את ההלכה במלואה, והוא מתלבט האם להציג בפניו אפשרות שתהיה מעשית עבורו, אפשרות שממעיטה את האיסור, אף שאין היא מותרת לכתחילה על פי ההלכה. במצב כזה, יש מקום שהרב יציג בפני האדם את האפשרות הפחות בעייתית, אף שאפשרות זו אינה תקינה על פי ההלכה, על מנת שהאדם ינהג באופן שהוא פחות גרוע. כך מופיע בחז"ל (סוטה מ"ח א), שכאשר אנשים אינם מוכנים לקיים את ההלכה במלואה ועומדות בפניהם שתי אפשרויות גרועות, לעיתים יש לנקוט בדרך של "לבטולי הא מקמי הא", דהיינו להשתדל לפחות לבטל את האפשרות הגרועה יותר מבין השתים, והפוסקים השתמשו בעיקרון זה בהקשרים שונים (עיין למשל שו"ת אגרות משה או"ח א', מד; שם יו"ד א', נב-נג; שו"ת יביע אומר א', יו"ד ו'; שם ד', יו"ד ז'; שם ו', יו"ד י"ד; שו"ת משנה הלכות י"ב, שנד). יחד עם זאת, במצבים כאלה חשוב שהרב יבהיר לשואל שאין כאן "היתר", אלא רק העדפה של האפשרות הפחות בעייתית (עיין למשל אגרות משה או"ח ד', לה; שם יו"ד א', נב). וכן התודעה, של הרב ושל בעל התשובה, צריכה להיות שזהו שלב ביניים בלבד, עד שהאדם יגיע למצב שבו הוא מסוגל לקיים את ההלכה כתיקנה (עיין שו"ת יביע אומר ו', יו"ד י"ד). באופן כללי יש להדגיש, שבעניינים אלה ישנם מצבים רבים ושונים. ההכרעה בפועל בכל מקרה ומקרה תלויה בגורמים רבים, כגון האופן שבו הדברים מגיעים אל הרב, חומרת האיסור שבכל מקרה, מצבו הרוחני ומידת התקדמותו של האדם, והסכנה שמא הדבר ייתפש בטעות כ"היתר" ממש. (ועיין גם בשו"ת מבשן אשיב ב', לח; שו"ת מנחת שמואל ה', או"ח י"ד; שהרחיבו במקורות ופסקים מגדולי ישראל בעניינים אלה.)