ידוע שאכילת מאכלים שונים הבאים ללפת את הפת נפתרים בברכת המוציא שעל הפת. כמו כן ברור דינם של מאכלים הבאים לקינוח ולא לשם שביעה - דורשים ברכה לעצמם. אך מה יהיה דינם של מאכלי ביניים כמו אכילת זית בפנ"ע ולא על לחם, אבוקדו בפנ"ע וכו’ או אפילו סתם סלט חי. כוונתי לסי’ קע"ז, א’: "אם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה... כגון תאנים וענבים... אם אוכל אותם בלא פת טעונין ברכה לפניהם" והמ"ב בסק"ה מוסיף: " ה"ה חזרת וקישואין ומלפפונות חיין או צנון ובצל, ג"כ צריך לברך עליהן (דוגמאות שאינן מגיעות לעולם כקינוח בעלמא כיום) ..." . מדבריו מובן שדברי המחבר בראשית הסימן שדברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ובינהם מנה גם ירקות כוונתו לתבשילי ירקות הבאים לשם שובע וע"כ דינם שונה, כפי שגם משמע מהמשך דבריו שם בסק"ה ובביה"ל "כגון תאנים וכו’ ". מה דין פרות/ירקות חיים בימינו, האם השתנתה המציאות מזמן המ"ב?

מקובל בעולם שאדם אוכל פרוסת לחם עם סלט, עם גבינה, עם ביצה או עם זיתים, דברים המתלווים לאכילת פת. הכלל הוא שסלטים, זיתים ואבוקדו וכל ירקות שאנשים אוכלים בד"כ עם לחם, גם אם אוכל בפועל את הסלט, זיתים ואבוקדו ללא לחם, הואיל והדברים הללו באים בד"כ ללפת את הפת, כדי שאדם ישבע, הם נפטרים בברכת המוציא. אבל אם אוכל ענבים, אבטיח (או גלידה) שאלו ירקות ופירות שלא נאכלים לשבוע, אלא לכתחילה עשויים לקינוח, טעונים ברכה בפני עצמם. כך לשיטת רוב הראשונים. אך לרש"י יש שיטה אחרת במסכת ברכות שצריכים ברכה, ולא פוסקים כמותו. ולכן למעשה, יכול לאכול את הסלט, הזיתים וכו' בלי ברכה.