1) מה הכוונה שאנו מתפללים במנחה של שבת: "מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה. מנוחה שלמה..."? באיזו מנוחה בדיוק מדובר? 2) האם משמע שככל שישנים יותר בשבת - כך טוב יותר (עפ"י שינה בשבת תענוג)?

מנוחה האמורה בעניין שבת פירושה השתחררות מכל הדברים שהאדם רדוף אחריהם במשך ימות החול, כדי שיהיה פנוי לעסוק בתורה ובכבוד שבת. והיא המנוחה השלמה, שאינה רק מנוחת הגוף, אלא מנוחה הנותנת לנפשו של אדם רוגע וחידוש כוחות למשך כל ימי החול, הבא מתוך עיסוקו בתורה. וכך כתב רבנו הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל הלכה י): "אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה, והוא שהיתה ידו משגת, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשעת בית המדרש, אלא כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת". ועל כך אנו מכוונים בתפילנו, שתהא המנוחה שלנו בשבת מנוחה שמניחה את דעתנו, ולא רק את גופנו. ואכן צריך כל אדם לקבוע לו עיתים ללימוד תורה בשבת, בעצמו או בשיעורים קבועים וכד', ומי שבמשך ימות החול מקדיש את רוב זמנו לפרנסתו, צריך להשתדל בשבת שיהיה לימודו יותר ארוך משאר ימות החול. גם אם הלימוד בא על חשבון חלק משנת הצהרים שלו. שהרי עיקר הרווח של השבת אינה שעות השינה שישנים בה אלא התכנים החיוביים שהיא יוצקת בנפש זה שמכבד את השבת ומענגה, בסעודה ובתורה.