מדוע ברא ה’ את אפשרות הלידה והוספת החיים בעולם דווקא ע"י ייסורי ההריון? האם יש עניין עצמי בכאבים, בעייפות ובבחילות שחשה האשה בתקופה זו?

הקשיים והייסורים וההשקעה הנדרשת מן ההורים (ובעיקר מן האם) בתקופת ההריון יוצרים את הקשר הראשוני שבן האם לבנה. קשר שילך ויגדל עם השנים, אהבה שתלך ותמלא את הלב ככל שישקיעו בה יותר וככל שידרשו יותר להתאמץ בשבילה. מרן הרב קוק (עין איה על מסכת שבת) מסביר כי ייסורי הריון והלידה באים כדי לתקן את מה שנפגם בחטא אדם וחוה: הבחירה בחטא ובדרך התענוגות שהביאה את האדם ואת חוה אל החטא. דרך זו מטפחת באדם אגואיזם וצרות עין, רצון לקבל ולא לתת, ובעיקר להסתכל רק על עצמי ועל הנאותי ולא על מה שטוב ונכון מצד עצמו. יחסים אלו, שבין בני אדם, שביסודם עומד הרצון להנות ולהתענג ותו לא, הורס את החוש המוסרי ואת האהבה הטבעית שבין בני האדם ויכול להתפשט עד כדי אכזריות ההורים על בניהם מתוך מחשבה שהבנים מקשים את חייהם של ההורים. ייסורי ההריון והמאמצים הרבים שהוא דורש מן האם (וגם מן האב) קושרים את הבנים אל ההורים, שנקשרים באופן טבעי לבן שהשקיעו כל כך הרבה עד לידתו. צער הלידה וצער גידול הבנים בונים את הקשר שבין ההורים לילדים, ודווקא על ידי כך מתגברת האהבה של האם לבניה. וכך כותב הרב: "המכאובים והסכנה הכרוכה בעקב הלידה, הם מוציאים את האהבה הגנוזה בעומק הצדק מן הכוח אל הפועל, עד שמתפשטת כראוי לכל הפחות על החלק היותר קרוב ממן האנושי, שהם הבנים". כמובן שבימים עברו, בעוד החברה האנושית הייתה לא מפותחת, וגם בעלת רגשות כהים, היה צורך רב באותם יסורים, כדי לקשור את ההורים אל בניהם. אולם ככל שהעולם הולך ומתפתח, הוא הולך ומתעדן, ואהבת ההורים לידיהם הולכת וניטעת בלבבות גם בלא אותם ייסורים, נותן הקב"ה ביד האדם חוכמה להפחית את ייסורי ההריון והלידה, כפי שבדורינו הרפואה מצליחה להפחית מאוד את קשיי הריון והלידה.