מידי שנה ביוכ"פ אנו מבקשים מהקב"ה סליחה ומחילה על שלא הלכנו בדרך הישרה בשנה האחרונה ומודים לו על שהוא רחום ובעל חסד ועל כן, סולח לנו ולא משום סיבה אחרת כי הרי באמת לא מגיע לנו. השאלה שלי היא כזאת- ה’ ברא אותנו חסרים ויתרה מזאת, לעולם לא נוכל להיות שלמים, רק נוכל להתקדם מעלה ולהיות בני-אדם יותר טובים. אז איך ה’ יכול כביכול לכעוס עלינו על שחטאנו? ואיך הוא יכול לא לסלוח לנו אם הוא עשה אותנו כאלה? ואם הוא באמת צריך לסלוח לנו אז למה אנחנו מתפעלים מזה שהוא מוחל לנו ומשבחים אותו ומודים לו על החסד העצום שהוא עושה לנו בכל שנה ושנה?

בקשת הסליחה שלנו היא בעיקר על מה שיכולנו לעשות ולא עשינו ועל מה שעברנו עבירות שיכולנו להתגבר עליהם ולא התגברנו. ויש לכל אחד עבירות כאלה וביטול מצות כאלה. ועל מה שלא היה בידינו לעשות מפני היותינו בלתי שלמים על כך אנו רק מבקשים שד' יתן לנו כח להיות יותר שלמים ויותר יכולים לעשות את רצונו. כי על מה שלא בידינו אין הקב"ה דן אותנו.