למה כ"כ חשוב לסמוך גאולה לתפילה, עד שזה דוחה תפילת שמונה עשרה בציבור (בשחרית)?

לשואל שלום, בדברי הגמרא מצאנו הפלגה במעלת סמיכת גאולה לתפילה: "איזהו בן העולם הבא? זהו הסומך גאולה לתפילה" (ברכות ד:), "הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו" (ברכות ט:), "מאי והטוב בעיניך עשיתי (שאמר חזקיהו על עצמו)? שסמך גאולה לתפלה" (ברכות י:). בגמרא לא מבואר מהי מעלת סמיכת הגאולה לתפילה, אמנם מצאנו לכך כמה הסברים: א. במדרש נאמר (ילק"ש תהילים תרעח): "וכל מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הדבר דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך לידע מה עסקו (רצונו), מצאו שהפליג (הלך) אף הוא הפליג. כך אדם מקרבו להקב"ה אליו ומרצהו בשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לתבוע צרכיו." לדברי המדרש, הזכרת יציאת מצרים קודם התפילה מביאה לכך שתפילתו של האדם תתקבל לפני הקב"ה. ב. המהר"ל (נתיב העבודה ט) מבאר שביציאת מצרים עם ישראל קנה דביקות מוחלטת בקב"ה, כיוון שברגע הראשון שהשתחרר עם ישראל מעול המצריים נכנס תחת כנפי השכינה, ונמצא שלעם ישראל אף פעם לא היה קיום עצמאי במנותק לקב"ה. כשאנחנו סומכים גאולה לתפילה, אנחנו בעצם עוברים את אותו התהליך- מיד שאנחנו יוצאים ממצרים אנחנו באים לתפילה לפני הקב"ה. כלומר, סמיכת הגאולה לתפילה הופכת את התפילה למעמד של דביקות מוחלטת בקב"ה. ג. יציאת מצרים מלמדת אותנו שהקב"ה משגיח בעולם, וכל מה שנעשה בעולם נעשה רק כי כך עלה ברצונו יתברך. כשאנחנו באים להתפלל ולבקש מהקב"ה שיגאל אותנו מכל התרות וירעיף עלינו שפע טוב, אנחנו צריכים להיות מלאי אמונה בהשגחת הקב"ה, וסמיכת הגאולה לתפילה מעוררת אותנו לעניין זה. כמובן ששינם הסברים נוספים, ורשימה זאת היא רשימה חלקית בלבד. הנקודה המשותפת לכל ההסברים היא שתפילה הנעשית בסמוך להזכרת יציאת מצרים אינה דומה לתפילה סתם: היא יותר מתקבלת, יותר מקרבת אותנו לקב"ה, והיא יותר מלאת אמונה וודאות בכוח התפילה לפעול. חכמינו בעומק דעתם הבינו שמכל הטעמים הנ"ל מעלת סמיכת גאולה לתפילה עדיפה על פני מעלת תפילה במניין. אולי אפשר לתת טעם בדבר, שמעלת תפילה במניין היא מבחינה מסוימת חיצונית למתפלל- התפילה היא אותה תפילה, רק שציבור עושה אותה ביחד ויש בזה מעלה של השראת שכינה. אמנם סמיכת גאולה לתפילה מעניקה לתפילה תוכן נוסף, כפי שראינו לעיל. כל טוב, הרב נועם לזר