שלום וברכה, נהוג אצלינו בבית הכנסת להסמיך גאולה לתפילה ולפיכך את סיום ברכת גאל ישראל אומר החזן בלחש על מנת שהקהל לא יענה אמן. הבנתי שחב"ד ויש עוד עדות הנוהגים לומר את סיום הברכה דווקא בקול. מדוע? ומה המקור? ישר כח ותזכו למצוות

לשואל, שלום! 1. ראשית, הלכה למעשה בהלכות בית הכנסת יש לשאול את רב הקהילה ולעשות על פי הוראתו. 2. דעת השולחן ערוך (או"ח סי' סו ס"ז וסי' קיא ס"א) שאין עונים אמן אחרי "גאל ישראל", אפילו אם שומעים את שליח הציבור, מפני שזהו הפסק בין גאולה לתפילה. לדעת הרמ"א (שם ושם) יש לענות אמן, ואין זה הפסק, מפני שזה חלק מברכת הגאולה, וכתב שכך נוהגים. לפי שתי הדעות שליח הציבור מסיים את הברכה בקול רם, אלא שנחלקו כיצד הציבור מגיב. 3. האמירה בלחש היא מעין פתרון לצאת ידי שתי הדעות, לא לשמוע את שליח הציבור כלל ובכך להיפטר מהצורך לענות אמן. פתרון זה לא מוזכר בפוסקים הקדומים. המגן אברהם (סי' סו סקי"א) ופוסקים נוספים אחריו עד המשנה ברורה (סי' סו ס"ק לה) המליצו ל"מדקדקים" לצאת ידי שתי הדעות, והציעו פתרון אחר: לומר "גאל ישראל" ממש יחד עם הש"ץ או להתחיל את תפילת העמידה מעט לפניו. נראה שלא הכירו מנהג שהש"ץ אומר זאת בלחש. בספר 'ברוך שאמר' (מאת הרב ברוך אפשטיין, בעל 'תורה תמימה', עמ' קיב) מציין ש"מנהג כל החזנים" לאומרה בלחש; והוא מבקר את המנהג, כדלקמן. 4. בימי המשנה והתלמוד היה נהוג ששליח הציבור אומר בקול רם את כל ברכות קריאת שמע, כמנהג עדות המזרח כיום, והוא מוציא בהן ידי חובה את מי שאינו בקיא בהן, כמו בחזרת הש"ץ על תפילת העמידה. זהו מה שנקרא בלשון חז"ל "פורס על שמע". לפי מנהג זה, אין ספק שאמירת "גאל ישראל" חייבת להיות בקול רם, כדי שהציבור ישמע ויצא ידי חובתו. כך לשון הרמב"ם (הל' תפילה ט, ב): "סֵדֶר תְּפִלַּת הַצִּבּוּר כָּךְ הוּא: בַּשַּׁחַר כָּל הָעָם יוֹשְׁבִין, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה... וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר "בָּרְכוּ אֶת יי הַמְּבֹרָךְ", וְהֵן עוֹנִים "בָּרוּךְ יי הַמְּבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד". וּמַתְחִיל וּפוֹרֵס עַל שְׁמַע בְּקוֹל רָם, וְהֵן עוֹנִין 'אָמֵן' אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַיּוֹדֵעַ לְבָרֵךְ וְלִקְרוֹת - קוֹרֵא עִמּוֹ, עַד שֶׁמְּבָרֵךְ 'גָּאַל יִשְׂרָאֵל'". ובספר 'מנהג מרשלייאה' (עמ' 98): "ואחר כך אומר החזן ברכו... ומתחיל יוצר ואומר קדושה והוא עומד והעם יושבין, ו'לאל ברוך' ו'אהבת עולם' בקול רם, ושלש פרשיות של קרית שמע בלחש [כי אותן כל הציבור צריך לומר ואינו יוצא ידי חובה על ידי הש"ץ], ו'אמת ויציב' עד 'ועזרת' עד 'גאל ישראל' בקול רם". 5. בימינו, כאשר הציבור אוחז בסידור וכולו אומר את ברכות קריאת שמע במקביל לש"ץ, בפשטות אין חובה על הש"ץ לומר את כל הברכה, וכפי שנוהגים האשכנזים ששליח הציבור אומר בקול רם רק את חתימתה ומשפט שלפניו. מכל מקום, רבים מהפוסקים בימינו ערערו על המנהג לומר "גאל ישראל" בשקט, מכמה טעמים: ראוי לשמר את הדין הקדום בפריסת שמע, לפחות בחתימת הברכות; אין זה מכובד לומר ברכה בקול ולסיימה בשקט כאילו יש בה משהו שצריך להסתיר; עדיף שהציבור ישמע מתי בדיוק הש"ץ מסיים את ברכתו וכך יתחילו את תפילת העמידה ממש בבת אחת; ויתכן גם שיש בקהל מישהו שאינו מתפלל כעת עם הציבור, והוא יוכל לענות אמן. בכל אופן, לרוב הדעות אין במנהג זה איסור של ממש, ובמקום שבו מקפידים לומר דווקא בשקט על האורחים לעשות כמנהג המקום. גם מי שרוצה "להחזיר עטרה ליושנה" ולאומרו בקול, צריך לוודא שלא יצא שכרו בהפסדו: ללמד את הקהל שלפי הרמ"א צריך לענות אמן, אלא אם כן המתפלל מסיים את הברכה בדיוק במקביל לש"ץ או מעט לפניו. מקורות להרחבה: פסקי תשובות סי' סו אות י, ראו הערה 86, שבה לקט ציטוטים מפוסקים בזמננו נגד מנהג זה; שו"ת איש מצליח ח"א סי' יח; מכתבו של הרב יהודה הרצל הנקין שליט"א ב'מנהגי ישראל' ח"ז עמ' תג. ובספר 'אשי ישראל' פי"ז הערה פג דעות שונות בדבר.