לכבוד הרב הרב כתב בסעיף א שכיום אין חזקת ג"ש ולכאורה למה שלא יהיה הרי לשני הצדדים יש ריעותא לראובן יש ריעותא שלא העביר בטאבו ולשמעון יש ריעותא שלא מיחה וניתן לברר איזה ריעותא יותר גרוע א)מקור ראשון: הב"י בסימן קמו סעיף כה(ב) מביא שאלה שנשאל הרשב"א ראובן החזיק בקרקע ג"ש וטוען שקנה אותה משמעון לעומתו שמעון טוען שמעולם לא מכר ומביא ראיה לכך שלא מכר ספר של המקום שכתוב שהמכירה התבטלה ופסק הרשב"א לטובת המחזיק כיון ששמא חזר ולקחה וחזקתו מוכיחה עליו עכ"ד לכאורה היה לנו לומר שלאדם שהחזיק בקרקע יש ריעותא שיודע שכתוב בספר של המקום שהתבטל המקח והיה עליו לתקן את מה שכתוב בספר וללכת לדרוש שיכתוב שעכשיו קנה ובכל זאת הרשב"א פסק לטובת המחזיק וי"ל שהטעם של הריעותא שאדם לא מיחה יותר גדולה. מקור שני: הגמרא בדף סח: מביאה אדם בשם אנקלמוס והסביר הרשב"ם שזה אדם שהוא סופר המלך שכותב את כל הבתים והשדות שיש לכל אחד עכ"ד וכן בעמוד א הגמרא מביאה אדם שקוראים לו בר מחוויתא ומסביר רשב"ם שזה עבד הממונה להגיד ולהראות תחומי השדות של מי זה ושל מי זה ואי אפשר לעיר בלא אותו אדם עכ"ד ובכל פרק שלישי שדיבר על דיני חזקת קרקעות לא מצינו שהגמרא הזכירה ולו ברמז את האנשים האלה שמשנים משהו בדיני חזקה ולכאורה היינו צריכים לומר שלמחזיק יש ריעותא כל עוד שלא הולך ורושם אצל אותו סופר ונראה הטעם שהגמרא לא הזכירה כיון שהריעותא שלהמערער יותר גדולה. מקור שלישי: בשו"ת אמרי יושר (סימן צ"ה) ושו"ת תשורת ש"י (ח"ב סימן א) פסקו באדם שהחזיק בקרקע וטוען שקנה ולא העביר בטאבו, ואע"פ שיש מנהג להעביר בטאבו, הוי חזקה גמורה. ב)יש שרוצים לטעון כיון שאדם לא העביר בטאבו כיון שאפשר להוציא בערכאות אז זה נחשב כמניח כספו על קרני הצבי. הגמרא בדף נה. מביאה שיש חוק אצל הפרסים שעד 40 שנה לא הוי חזקה ומסביר הרשב"ם בהסברו השני שגם לישראל מול ישראל אין חזקה עד 40 שנה, ורבינו יונה חולק וסובר שהחזקה היא אחרי ג"ש כיון שלא הולכים אחרי ערכותיהם ולכאורה גם כאן היינו צריכים להגיד שהיה צריך להזהר בשטרו 40 וכיון שלא נזהר נחשב מניח כספו על קרני הצבי ולכן ראיה שלא קנה שהרי יכול לתבוע אותו בערכותיהם, ולא אמרינן דבר כזה כיון שלא מחשיבים את ערוכתיהם אלא רק את משפטי התורה וכן לא הביאו זאת הראשונים אלא את הסברו הראשון של הרשב"ם וכן בב"י ובשו"ע לא הוזכר דין זה. וגם אם נגיד שאי עברת בטאבו זו ריעותא גדולה יותר מהרגיל ולכן צריך לדון א) לומר שאי העברה בטאבו היא מחאה. ואינו נראה כיון שבטעם מחאה הרמב”ם מסביר שאם אדם לא מיחה אומרים לו איך יכול להיות שראית מישהו משתשמש בקרקע שלך ולא אמרת כלום משמע שהמחאה היא בשביל לגלות שהמוחה מקפיד ופה לא גילה דעתו ודרך העולם להקפיד אחרי ג”ש ואם לא הקפדת כנראה לא שייך לך וכן במקרה שלנו ששתק ג"ש מוכח שזה לא שלו. וגם בנמוק"י שמסביר שאדם שמחזיק ורואה שאף אחד לא מערער לא פוחד יותר ולא חושש שמישהו יערער על המקום אחרי זמן גם פה בעצם אף פעם לא מחה לכן אחרי ג"ש לא חושש שיערער יותר ב) יש לנו את הריעותא של המערער שלא מיחה מול הריעותא של המחזיק שלא העביר בטאבו וכאן נראה לומר שלמי שיש חזקה בקרקע ישאר אצלו בדין זה מצינו מחלוקת בראשונים הגמרא בדף לב: מביאה מחלוקת בין רב יוסף לרבה ופוסקת הגמרא בקרקע כרבה כיון שמי שעומד על הקרקע הקרקע שייכת לו ומסביר הרשב"ם כיון שיש ספק כמי ההלכה פסקו שהקרקע שייכת למחזיק שעומד על הקרקע (כיון שיש חזקה בקרקע כמו במטלטלין מיד רק שיש ריעותא לכן לא קנה אבל כשיש ספק קונה וכן פשט דברי הריטב"א בדף כט. ) וכן כתבו הרמב"ן והריטב"א. לעומתם התוס’ הסבירו שפסקו כרבה ממש ולא מספק ולכן הקרקע שייכת לו אבל במקרה של ספק רגיל שייך למרא קמא וכן כתבו הרא"ש והנימוק"י ולכן לכאורה במקרה כזה במחלוקת כזאת היה נראה שצריך לומר שב ואל תעשה עדיף תודה רבה ומחילה על הטירחה

שלום וברכה, יישר כוחך על הראיות היפות שמנית, להלן סיכום מסודר של העניין, בו תמצא התייחסות לבירורי הסוגיא. חזקת ג' שנים בימינו כאשר לא העביר רישום הטאבו על שמו. א.כיום הרישום בטאבו מאוד מקיף, משמעותי. שהרי ללא הרישום אי אפשר להעביר הקרקע ליורשיו. וכשהמוכר חייב לאחרים בעלי החוב יגבו מהקרקע. יתירה מזאת יש חשש שאחר יקנה הקרקע מהמוכר בתום לב, והקרקע תהיה שייכת לו למרות שיש שטר שהיא של אחר. בנוסף עיכוב, הרישום של קרקע לזמן רב יגרור קנסות ובעיות עם שבח הקרקע, ויעורר תמיהה אצל רשם המקרקעין ומערכת המשפט שאינם מורגלים בדבר כזה. ב.כיון שהרישום בטאבו כה בסיסי ומשמעותי. אדם שהחליט לשנות ממנהג המדינה ולקנות קרקע ללא לרשום הדבר בטאבו, דואג לשמור על שטרו מכל משמר. להפקידו אצל עו"ד או בכספת בבנק. ובאם אינו שוטה, אינו מאבד את שטרו, שהרי ללא השטר לא יוכל להעביר הרישום על שמו בעתיד. עם כל המשתמע מכך. ג.כיון שאין אדם כזה מאבד שטרו. איבוד השטר אף לאחר ג' שנים יגרום לכך שלא יהיה לו חזקת ג"ש. שהרי חזקת ג"ש בנויה על כך שאדם מאבד שטרו לאחר ג"ש. וכיום שרק אדם חסר דעת יאבד שטרו לאחר ג"ש, כאשר אין לו רישום בטאבו. אין לך ריעותא גדולה מזו שאיבד שטרו ואין לו חזקת ג"ש. שהרי למרא קמא יש ראיה מההוה, ממה שהדבר רשום על שמו, ולא רק מהעבר ממה שהיה בעלים על הקרקע בעבר. ד.בנוסף, הריעותא שלא רשם בטבאו הרבה יותר משמעותי מהראיה מדלא מחה. אנו למדים זאת מהדין הבסיסי של חזקת ג"ש, דין חזקת ג"ש מועיל רק לאחר ג"ש כיון שאז אנשים מאבדים שטרותיהם. וקודם לכן (לאחר שנה ושנתיים) אין חזקה למרות שיש ראית מדלא מיחה, מצד שהריעותא של אחוי שטרך מתגבר על ראית מדלא מיחה. (כך לפי הריטב"א רמב"ן ועו"ר) או מצד שחכמים לא תקנו תקנת חזקת ג"ש במקום ריעותת אחוי שטרך (לפי רש"י הרא"ש ועוד) כיום, הריעותא שלא רשם הרישום בטבו, הרבה יותר חמור מאיבוד השטר, שם שייך טענת איבוד, וגרוע ממחזיק ג"ש שטוען שלא כתב מעודו שטר אלא עשה קנין חזקה, ללא שטר. בו הסתפק שער המשפט (קמ, ד) האם מהני בו חזקה, "כיון שזה מודה שלא היה לו שטר מעולם הוי כמיגו במקום עדים" וק"ו בנדון דידין שקנה בשונה ממנהג כל בני המדינה ללא להעביר הרישום על שמו. ה. סיבה נוספת שלא יהיה חזקת ג"ש, מצד שיש למערער סיבה טובה למה נמנע מלמחות, כיון שיודע שבכל שעה יכול להוציא המחזיק מקרקעו, ולמחזיק ריעותא גדולה בזה שלא העביר הרישום על שמו. אין הדבר דומה לדין הש"ס או ל"אריסותא דפרסאי" (ב"ב נה) שם למ"ק היה רק ראיה ממה שהיה בעלים על הדבר בעבר. אך בימינו יש למ"ק ראיה ממה שבהווה הדבר רשום על שמו. וממילא הקרקע כל הזמן בחזקתו, כל הזמן תחת שמו וראייתו. ו. ראיה לדבר מהגמ' ב"ב נה "ואריסותא דפרסאי עד מ' שנין" ופרש רשב"ם בפירושו השני "דאע"ג דבשאר מקומות הויא חזקה לישראל בג"ש, בארץ פרס אינה חזקה בפחות ממ' שנים דדינא דמלכותא הוא שם כן" ור' יונה שחלק עליו, חלק מצד ש"סתם חוקי המלך על בני אומתו בלבד הן וכו'" עולה מדבריו שם שבמציאות כמו שלנו שחוקי המדינה אודות ראיות בעלות הקרקעות מקיפים ונוגעים לכולם, ודאי שלא יהיה חזקת ג"ש ללא רישום בטאבו. וק"ו הדבר מחוק פרס שאין חזקה עד מ' שנים, לרישום מסודר שמועיל ומיטיב עם כל בני המדינה. ומה שהפוסקים לא הזכירו דין זה, הוא מצד שלמדו כפרוש שאיירי בחזקה מגוי. וכפי שהביא הסמ"ע (קמט ס"ק כב) אך לא מצד שחלקו על הדין. ואף אם נימא שחלקו יודו לנידון דידן שעדיף טפי. ז. ומה שעולה מתשובת הרשב"א המוזכרת בב"י (קמו כה (ב)) שהיה רשימה בספר הזכרונות של סופר המקום בה היו רישומים על קרקעות. והיה אפשר להביא ראיה ממה שהיה כתוב בו. ולדוגמא להביא ראיה שמכירת הבית התבטלה כפי שכתוב בה. ולמרות שהיה רישום הרשב"א נזקק לחזקת ג"ש.אינו ראיה לנידון דידין, כיון שלא מבורר שבימיו היו רושמים כל קנין קרקע אצל סופר המקום. אלא לפעמים היו רושמים, והיה אפשר להביא ראיה ממה שרשום, אך לא ממה שלא רשום. וראיה לך מהמשך דברי הרשב"א שם, שמה שכתוב שהקנין התבטל אינו כלום כיון שצריך לעשות קנין הפוך, להקנות למוכר. ולא מספיק לכתוב שהתבטל. ואם הרישום היה קבוע ומדוקדק, היינו נוקטים שיש ברישום זה הודאת בע"ד שעשו קנין להחזיר הקרקע. אלא ודאי שהסופר היה רושם מה ששמע וברר. ואין ברישום דקדוק ובירור של בעלי הדין עד שנאמר שיש בו הודאת בעל דין. ח. ואמנם הגמרא בדף סח: מזכירה אדם בשם אנקלמוס והסביר הרשב"ם "הוא סופר המלך לכתוב מספר השדות והבתים והאנשים לתת מס של כל אחד לשר העיר" ובעמוד א, מזכירה הגמ' את "בר מחוויתא" כביאור הרשב"ם "עבד הממונה להגיד ולאחווי תחומי השדות של מי זה ושל מי זה והוא עבד לשר העיר ואי אפשר לעיר בלא אותו אדם" נראה שהרישום אצל אותו סופר המלך, לא היה כה מדוקדק. אלא המלך היה סופר ורושם. אך לא היו בני המקום מקפידים כל כך על הרישום. וראייתך היא ראיה לכך, מה שבכל הפרק לא הזכירו מה עושים כשיש התנגשות בין חזקת ג"ש לרישום זה. שהלא אם היה לרישום זה משקל היה לתלמוד להזכיר מה מתגבר על מה. ואם כלל לא התייחסו לכך מוכח שרישום זה כלל לא היה מדוקדק ורציני עד שיהיה הו"א שעומד כנגד ג"ש. ט. ואמנם בשו"ת אמרי יושר (צה) ובשו"ת תשורת ש"י (ח"ב א) פסקו שהמחזיק בקרקע ג"ש, זוכה בראית הקרקע למרות שלא רשם הדבר בטאבו. כבר הם הזכירו שהיו שחלקו על דבריהם, (תועפות ראם חו"מ יג) אמנם בימינו שהרישום כה מקיף ויסודי. וכמעט ואין שאינם משנים הרישום. ואף מי שאינו מעביר הרישום על שמו מפקיד השטר אצל עו"ד ודואג לא לאבדו עד שיעביר הרישום. נראה שאף הם יודו שאין דין חזקת ג"ש למי שלא העביר הרישום על שמו. וכפי שכתוב בתשורת ש"י "דתק"ח שיועיל ג"ש שלא יפסיד הלוקח כיון דלא מזדהר בשטרו יותר מג"ש וא"כ אין ריע טענת המחזיק מה דלא שמר שטרו" ופוק חזי שבימינו אדם מהשורה לא יאבד שטרו אף לאחר ג"ש כאשר הרישום בטאבו אינו רשום על שמו. בברכה, הרב מרדכי גרוס.