טענת ברי ע"פ אחר | הרב אוריאל אליהו | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

186

2 דק' קריאה

לבעל מפעל נודע כי אחד מעובדיו לקח ממוצרי המפעל שלא ברשות. בעל המפעל לא ראה את הגניבה בעצמו אלא אחד מהפועלים סיפר לו עליה. ננסה לברר אם טענתו ותביעתו כלפי הגנב נחשבות טענת "ברי" או רק טענת "שמא". נפקא מינא, אם יוכל להשביע את הגנב (שהרי כדי להשביע צריך לטעון בוודאות).
נחלקו ראשונים בסוגיא זו.
א. נחלקו אם אפשר להשביע שבועת עד אחד כשהתובע אינו טוען ברי אלא ע"פ העד המעיד עצמו.
ר' אפרים והר"י מגאש (הובאו ברא"ש שבועות פ"ו סי' ה') סוברים כי אין בהסתמכות על דברי עד אחד בכדי להחשב כטענת ברי, ולעומתם סוברים הרי"ף, הרמב"ם (הל' גזילה ד' י"ז) והר"ן (שבועות יט . בדברי הרי"ף) שגם זו לטענת ברי תחשב.
א"כ לרי"ף וסיעתו חייב הנתבע שבועה דאורייתא ואילו לר"י מגאש וסיעתו פטור הוא משבועת עד אחד.
אמנם דין זה מתקיים רק כשהעד בפנינו והוא כשר לעדות ומעיד כנגד הנתבע, ניתן גם להסביר שגם לרי"ף אין כאן טענת ברי אלא שסובר ששבועת עד אחד אינה מצריכה טענת ברי.
אולם כשאין העד בפנינו או שהוא קרוב וכדומה שאין כאן עדות עד אחד, נחלקו הרמב"ם והרז"ה אם טענה ע"פ אחר באופן שהתובע מאמין למספר וברי לו שאכן הוא צודק, האם תחייב שבועת היסת או שבועה מן התורה במקרה שהנתבע הודה במקצת.
הרמב"ם (הל' טוען ונטען א, ז) סובר שהאומר אמר לי אבא שגזלת ממני וכד' אינו יכול להשביע לא שבועת היסת ולא שבועת מודה במקצת, ואילו הרז"ה סובר שזוהי טענת ברי ומשביע את הנתבע.
לעומתם, בדעת הראב"ד ישנה סתירה, שבהשגות על הרמב"ם כתב כרז"ה שמשביע, ואילו בעל התרומות כתב בשמו כרמב"ם שאינו משביע בכהאי גוונא.
הש"ך (סוסי' ע"ה) מתרץ שהראב"ד מחלק בין ברי ע"פ אביו שאז נחשבת טענתו טענת ברי לבין ברי ע"פ אדם זר שאז אינה טענת ברי.
בשו"ע חו"מ הביא (סי' עה סעיף כא) את שתי הדעות לגבי אמר לי אבא. שם בהמשך (סעיף כג) פסק שאם העד בפנינו משביע שבועת עד אחד, וכתב הסמ"ע שאם העד אינו לפנינו תלוי הדבר במחלוקת שבסעיף כא.
אילו הרמ"א (שם) לעומתו פסק שברי ע"י אחר הרי זה ברי, ודוקא שהאחר אינו נוגע בדבר.
ולגבי שבועת עד אחד פסק המחבר כרי"ף, שמשביעים אף בטענת שמא, ואילו הגר"א חולק ופסק שא"א להשביע אלא בטוען ברי מעצמו.
אם כן, אם יעיד הפועל בבי"ד על הגניבה שראה יצטרך הנתבע להשבע שבועה מן התורה או לשלם. ואם לא יעיד בבי"ד - לדעת השו"ע לא יוכל המנהל להשביע אפילו שבועת היסת שהרי הדבר תלוי במחלוקת, ואילו לדעת הרמ"א נראה שיצטרך הנתבע להשבע.