מסירות נפש לקיום מצות מילה | הרב יהודה חיון | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
שמחות

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רוני בת טובה

3603

8 דק' קריאה

אות ברית בין ה' ובין ישראל
במסכת תענית (יח, ב) מובא: "תניא בכ"ט בו אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מן אורייתא. שפעם אחת נגזר על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות...".
יש להבין, מעיר הגר"א פומרנצ'יק זצ"ל, בספרו "עמק ברכה" (עמ' קלב), מדוע נגזרה הגזירה דווקא על ג' מצוות אלו?
פשרם של דברים יתבאר על פי דברי הרמח"ל בספרו "דרך עץ החיים": "הוגד לנו שבימי המנוח החסיד המקובל הגדול הרב ר' שמעון אעסטרפאליער, כשהיה הגזירה, רחמנא ליצלן, בשנת ת"ח, השביע הרב הנ"ל לסיטרא אחרא ושאל אותה על מה ולמה את מקטרגת על עמנו בני ישראל יותר מכל האומות?
"והשיבה לו: יתבטל מכם ג' דברים אלו ואחזור מקטרוגי. ואלו הן: שבת ומילה ותורה, מיד השיב לה הרב הנ"ל: יאבדו הם כהנה וכהנה ואל תיבטל אות אחת מתורתנו הקדושה חלילה".
הרי מבואר כאן שהשטן מקטרג על ג' מצוות אלו יותר מעל כל המצוות.
וטעם הדבר נראה, משום דבכל תרי"ג מצוות לא מצינו שיהיו נקראין בשם ברית אלא אלו הג' בלבד: אצל שבת נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" (שמות לא). לגבי מילה כתיב: "ואתה את בריתי תשמור" (בראשית יז). וכן מצינו גבי תורה - "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג).
והנה אף על פי שה' כרת ברית עם ישראל בחורב על כל תרי"ג מצוות, זהו בכללות.
אבל בפרטות לא מצאנו שום מצוה שתהיה עליה כריתת ברית מלבד ג' אלו, והן מהוות למעשה את עיקר הקשר הנצחי ואת הברית בין ישראל לאביהם שבשמים.
מסיבה זו חלוקות מצוות אלו משאר כל תרי"ג המצוות גם בכך שגם קטנים
כלולים בהן. מילה - "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר". שבת - "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך", והאב מוזהר בזה על בנו הקטן מדאורייתא, כדאיתא במכילתא, בעוד שעל כל שאר המצוות חיובו של קטן מדין "חינוך" אינו אלא מדרבנן. וכך גם במצוה השלישית: תורה - "ולמדתם אותם את בניכם".
מצוות אלו שהן ברית בין הקב"ה ובין ישראל חייבות להתקיים אף בקטנות.
לפיכך הקיטרוג על מצוות אלו גדול יותר מאשר על שאר כל המצוות, שכן השטן משתדל להפסיק ולבטל את עיקר הקשר והברית מעל ישראל. ואלו הן הגזירות של האומות אשר בכל הדורות השתדלו להשבית את ישראל מג' המצוות הנ"ל.

עדיף לסבול למען כבוד השם
בחז"ל מובא, שאבן היתה לאברהם אבינו שכל מי שהביט בה, נרפא. ומקשה רבינו החיד"א: מדוע לא ריפא אברהם את עצמו מכאב המילה על ידי הבטה באבן שהיתה ברשותו?
ומתרץ החיד"א, שאברהם לא רצה להתרפא מהמצווה הגדולה שקיים, אלא העדיף לסבול למען כבוד השם, ומטרת שליחותו של המלאך רפאל היתה כדי להודיע לו שאינו עושה נכון אלא הקב"ה מעוניין לרפאו. כל שליחותו של רפאל היתה עבור "גילוי דעת" זה, ולכן - ממשיך החיד"א - לאחר ששמע אברהם את דברי המלאך ריפא את עצמו על ידי האבן.
בכך מיישב החיד"א את מה שמקשים, שהמלאך רפאל קיים לכאורה שתי שליחויות, ריפא את אברהם והציל את לוט. ברם, לפי מה שאמרנו, רפאל לא ריפא את אברהם בפועל אלא רק גילה לו שהקב"ה רוצה שיתרפא, ואז הוציא אברהם את האבן והתרפא ממנה, ואם כן אין זו שליחות של ממש.
וכיוון שהזכרנו את דברי החיד"א האומר שאברהם לא רצה להתרפא מהמצווה, כדאי לדעת שמעשים מעין אלה מצויים גם בדורנו. מעשה בנער שהיה צריך לעבור ברית מילה וסירב שיבצעו בו הרדמה באומרו שהוא רוצה לסבול למען המצווה.
מעשה נוסף ביהודי שבעת בניית הסוכה דפק מבלי משים עם הפטיש על אצבעותיו שניפצעו באורח קשה למדי. הצדיק ההוא אמנם הניח תחבושת על הפצעים אבל סירב
בכל תוקף לטפל באצבעות באופן רציני. גם הוא, כאותו נער שהזכרנו, הצהיר בפני הרופאים שברצונו להשאיר את האצבעות שבנה בהן את הסוכה כשהן חבולות למען שמו יתברך...

"עד שלא יבוא בברית אבותיו אין לי רשות לנשקו"
בתקופת מסך הברזל ברוסיה, נאסר על היהודים לערוך ברית מילה לילדיהם.
מסופר על אמה יהודיה שברית המילה של בנה התעכבה בגלל האיסור וכשהגיעה לאוזניה ידיעה שמשפחה אחרת עושה ברית מילה בסתר, הביאה אף היא את הבן שלה כדי שימולו אותו. והנה, ברגע שהשיבו את הילד לאימו לאחר המילה, התעלפה האשה במקום.
וכששאלוה לאחר מכן איך קרה שהתעלפה דווקא לאחר שהמילה כבר בוצעה, השיבה הצדקת המופלאה הזו והסבירה, שכאשר נולד הבן ראתה שהוא נאה ונחמד, ולא מש מבטה ממנו, "ורציתי לנשק לו בלחייו, אבל כל פעם עצרתי את עצמי ואמרתי בליבי שעד שלא יבוא בברית אבותיו אין לי רשות לנשקו, שהרי עוד לא אמרתי תודה להקב"ה ולא נתתי לאלוקיי מאומה על החסד הגדול שעשה איתי".
רק לאחר הברית התירה האמא לעצמה לנשק את ילדה, ומרוב התרגשות התעלפה.

קצין ה"נ.ק.וו.ד" מחפש מוהל לבנו
הרה"ח ר' אייזק רוט זצ"ל, שהיה מקורב מאוד לכ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, סיפר שבהיותו ברוסיה נשמעו פעם דפיקות חזקות מאוד על הדלת, דפיקות שהיו מתאימות לקציני המשטרה החשאית של רוסיה הקומוניסטית, ה"נ.ק.וו.ד", שהיתה ידועה באכזריותה הנוראה.
באותו בית היה מוהל ושוחט, וכיוון שברוסיה של הימים ההם אסרו השלטונות באיסור גמור למול את התינוקות ולשחוט את הבהמות כדת ישראל, הרי שברור היה מעל לכל ספק שה'ביקור' של קציני המשטרה נועד לתפוס את מי שעבר על החוקים ולהענישו בכל חומרת הדין.
ציווה ר' אייזיק על השוחט לקחת את כל הסכינים ולצאת דרך פתח צדדי. "אני כבר אסתדר עם הקצינים הללו", אמר. כשהמוהל יצא את הבית, פותח ר' אייזיק את הדלת ומוצא את עצמו מול קצין בכיר ביותר, שכיהן כסגן הקצין המחוזי של המשטרה החשאית.
הקצין ביקש לדעת היכן המוהל והשוחט, והרב גלינסקי שהיה אף הוא בחדר הכחיש בתוקף את 'המידע המוטעה' שנימסר למשטרה. "היעלה על דעתך, אדוני הקצין, שאנחנו נמול את ילדינו כאשר המשטרה שלכם אסרה עלינו לעשות זאת"? - היתמם.
אבל הקצין אינו מרפה. דורש לדעת במפגיע היכן אפשר למצוא את המוהל. בשלב מסויים העיף האורח הלא-קרוא מבט אל כל פינות הבית, ומשראה שאין איש פנה אל הרב גלינסקי בשפת ה...אידיש ואמר שהוא בעצמו יהודי וכיוון שנולד לו תינוק הוא מחפש מוהל כדי לבצע את המילה בסתר.
ברור מעל לכל ספק שאם היו תופסים את הקצין הבכיר ההוא כשהוא מל את בנו, היו תולים אותו על העץ הגבוה ביותר בככר הגדולה ביותר של מוסקבה. איך קוראים לזה אם לא מסירות נפש לקיום מצוות?

"החלטתי כי לא אנעל את הדלת בפני בני"...
כבכל שנה ושנה בחג הפסח, היה הבעל קורא הוותיק עולה על הבימה, פורס את מגילת הקלף המהודרת, ופותח בקולו הערב בקריאת שיר השירים.
אנשים רבים, שזו אינה השנה הראשונה לתפילתם בבית כנסת זה, כבר ציפו לבאות, והפנו את עיניהם אל כותל המזרח, שם ישב הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל
וכולו אומר התרגשות דקדושה. גביניו התקשתו בציפיה דרוכה, וכשהחזן סלסל בקולו "אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי" דומה היה שנפשו כבר אינה עומדת בהמתנה, ואכן בפסוק הבא "הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים" חדל הבעל קורא מקריאתו, והתייפחותו החרישית של רבי חיים ברלין נשמעה בכל פינות בית הכנסת.
כך, בכל שנה היה המחזה חוזר על עצמו, בכל פעם שהגאון היה שומע את הפסוק "הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים". איש מהמתפללים לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרב לפשר הדבר.
היתה זו עת רצון, סיפר הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שניצל את שעת הכושר כדי לבקש מהרב ברלין לגלות לו מה טומנות בחובן אותן דמעות שליש.
מששמע הרב את השאלה, נקשרה דמעה קלה בזווית עינו, והוא החל לספר: היה זה במוסקבה בעת ששימשתי בקודש בעיר זו. יהדות היתה בבחינת בל יראה ובל ימצא, ומלבד זקנים אחדים לא שמר איש תורה ומצוות בפרהסיה.
יום אחד הוזמנתי להתייצב בפני פקיד רוסי בכיר, אשר חקר אותי חקירת שתי וערב על מעשי, מי הם האנשים שנימולו על ידי ולמי אני מגיש שירותי דת. משראה שאיני פוצה פה ומסרב לספר לו דבר, קם, הילך סביב השולחן וניגש אלי. בטוח הייתי בליבי שהוא עומד להכותני או לחוקרני בגסות, אך להפתעתי התקרב אלי החוקר ואמר לי בלחישה: "רואה אנוכי שהנך איש סוד. מחר בשעה 00:8 בבוקר בוא לביתי, שם יהיה בני התינוק. ודאי תדע מה לעשות עמו". או אז מסר לי את כתובת ביתו, ובספר פנים חמורות קרא לפקיד, והורה לו להנפיק עבורי הזמנה לחקירה נוספת בשבוע הבא.
למחרת עם בוקר הגעתי לכתובת שניתנה לי, כשבאמתחתי חבויה סכין המילה.
במקום המתינה בחרדה אם הקצין, סבתו של התינוק, יהודיה זקנה וצדקנית, ומסרה לי את הרך העולל בידים רועדות. לעיניה מלתי אותו בזריזות, ובצל הפחד ניקרה בליבי שאלה אחת: "מה ראה קצין כופר זה למול את בנו".
בשבוע שלאחר מכן הופעתי לחקירתי השניה. הקצין ערך חקירה צולבת למראית עין, ותוך כדי הפגישה אמר: "תודה לך, על שמלת את בני". מששמעתי את דבריו הרהבתי עוז ושאלתי: "הלא התנהגותך סותרת את היהדות, הינך לוחם בכל דבר שבקדושה, ואת בנך אתה מל?"
הקצין לא היסס וענה לי בקצרה: "בילדותי, אבי היה לומד תורה בבית, כדי שאני, בנו, אראה אותו עוסק בתורה ואספוג את האווירה הקדושה של לימוד התורה.
משנולד בני הרהרתי רבות אם למולו. אולם, משצפה מולי דמות אבי העוסק בתורה, החלטתי כי לא אנעל את הדלת בפניו. אמנם אחנכו כפי שיטתי, אך רוצה אני למולו, כדי שאם יחליט לחזור לדרך של סבו לא תהא דרכו חסומה בפניו, ואף שהדבר כרוך בסכנה, החלטתי להסתכן מעט כאבי המנוח".
"חז"ל אומרים", הוסיף רבי חיים ברלין וסיפר לרבי אריה לוין הנרגש, "כי היונה אינה מתרחקת מן הקן, אלא עד למקום שממנו תוכל לחזור אליו. בכל פעם ששומע אני את הפסוק 'עיניך יונים' נזכר אני בכך שכנסת ישראל נמשלה ליונה.
גם אותו קצין ק.ג.ב. יש בו משהוא מעדינות אורחותיה של היונה ההומיה, ובנפשו פנימה כמה הוא אל אלוקיו, אף כי מעטה עב ומחוספס מכסה על רגשותיו ומאוייו הנסתרים. זהו יחודנו כעם, זוהי גדולתנו. בנקודת אור פנימית וחבויה זו מסתתרת מהות הנפש היהודית, שבסופו של דבר תחזור לכור מחצבתה, גם לאחר דורות, ועל אף יסורים וגלגולים רבים.
"זכה אותו סב זקן, והתורה שלמד ליד בנו הפעוט, שהפך לימים לקצין ק.ג.ב.
קשוח ומנוכר, ריככה את לב האבן ששכן בקרבו, שלא ירחיק את נכדו מקרב עם ישראל".

טענותיו של ישמעאל בטלים ומבוטלים
בתקופה האחרונה אנו נוכחים בקידוש שם שמים גדול. אלפי יהודים שעלו מברית המועצות נכנסים תחת כנפי השכינה. יהודים בני חמישים וששים, ואפילו בני שבעים ויותר, מסכימים למסור את עצמם למילה.
יש מגדולי הדור שביארו זאת על פי המובא במדרש, שישמעאל בא בתביעה לקב"ה שלכאורה הוא יותר צדיק מאחיו, יצחק. הוא מל את עצמו מתוך כאבים בגיל שלש עשרה, שאז הנסיון הוא יותר גדול, ואילו יצחק נימול כשהוא בן שמונת ימים.
לכן, לפני ביאת משיח, רוצה הקב"ה להזים את טענותיו של ישמעאל ולסותמן, ולהוכיח לו שגם בניו-אוהביו מוכנים למול את עצמם לא רק בגיל שלש עשרה אלא אף בגיל זקנה ושיבה.

שום מכשול לא עמד בפני הגרי"ח זוננפלד
בספר "עמודא דנהורא" מסופר על מסירות נפשו של רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, לקיום מצות ברית מילה. רבי חיים היה מוהל מומחה ומעולם לא סירב להזמנה למול תינוק. שום מכשול לא עמד בפניו, לא גשם ולא שלג ואף לא ימים של פרעות ופוגרומים, שבהם היציאה לרחוב היתה כרוכה בסכנה. רבי חיים היה מל את תינוקות ירושלים ללא קבלת תמורה כספית כל שהיא.
בשנת תר"פ, כאשר פרצו הפרעות של הערבים בארץ ישראל, יציאה מפתח הבית בעיר העתיקה היתה כרוכה בסכנה. רבי יוסף חיים קיבל עליו לפני פרוץ הפרעות למול תינוק. כאשר הגיע יום הברית הוא יצא מביתו והלך דרך הרובע הערבי עד למקום הברית. לא הועילו תחנוני בני ביתו לבל יצא לדרך. לא היה קץ לשמחתו כשהתברר לו שאם לא היה בא לברית, לא היו מלים את התינוק, מפני ששום מוהל לא רצה לסכן את עצמו בימים הרי-סכנות אלו.
מעשה זה חזר ונשנה בפרעות תרפ"ט, שעלו בסכנותיהן על פרעות תר"פ. רבי חיים הוזמן לפני המאורעות למול בשכונת "מאה שערים" המרוחקת מביתו. כאשר פרצו הפרעות הודיעה המשטרה הבריטית שאינה יכולה לקבל אחריות על חיי היוצאים החוצה, היות והיא חסה על חיי השוטרים. אולם רבי חיים יצא מביתו, הגיע לשכונת מאה שערים, מל את התינוק, ובחסדי ה' חזר לביתו.
בחורף תר"פ ירד בארץ ישראל שלג כבד מאד. במשך שלשה ימים ירד השלג עד שעבר את גובה הגדרות. כל הדרכים נעלמו מתחת לשלג וההליכה היתה כמעט בלתי אפשרית. רבי חיים הוזמן קודם לכן למול במאה שערים. הוא לא הביט על הסכנה ועל זקנותו, טיפס על ערמות השלג מבלי לראות סימן של דרך, ומבלי לדעת אם אין תחתיו פחתים ובורות, ולתדהמת הכל הגיע לברית.