עניינים מעשיים במילת גרים | הרב משה קליין | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

633

17 דק' קריאה

אם הגר יכול למול את עצמו
עיין באור החיים עה"ת (בפרשת לך לך) דאברהם אבינו מל את עצמו תחילה כדי שיהיה מהול ואח"כ מל אחרים כדי שיהא מהול כשמל אחרים, עיי"ש והקשו המפרשים התינח אחרים אבל את עצמו מי מל ואת"ל הרי מל את עצמו יוצא ללמוד דכשרותו ומילתו באין כאחת וראיתי במנ"ח (מצוה ב') שנסתפק למ"ד דטבילה מהני קודם מילה אם יכול הגר למול את עצמו אי אמרינן דכשרותו ומילתו באין כאחת עיי"ש אבל בפרקי דר"א הביא בשם י"א דמלכי צדק מל אברהם ודרשו מל כי הוא צדק שמל את אברהם ולא רצה למול את עצמו מלכי צדק הוא שם בן נח ואפשר שהיה מהול א"כ אין ראיה.

ובאמת מי נימול קודם ישמעאל או אברהם עיין צפנת פענח (עה"ת פרשת לך לך) עה"פ בעצם היום הזה שלפי מה שחידש דגבי מילה וטבילה אף דגמר גיירות הוי ע"י טבילה מ"מ הוי גר למפרע והנפק"מ לפי מה דקיי"ל במס' ע"ז (כ"ז ע"א) דעכו"ם לא ימול את ישראל ובזמן שמל אברהם את בני ביתו הוי קודם טבילה לאחר מילה והרמב"ם (בפי"ג מהל' איסו"ב הל' ט') כתב דאם מתנהג בדרכי התורה זה גופא הוי גדר גירות אף בלי טבילה, וכיון שמל אברהם מקנת כספו זה גופה הוי ב"ד ישראל וא"כ ע"י המילה ההוא נעשה הוא גופו ישראל עיי"ש ושם להלן ובמה שכתב בספרו על הרמב"ם (פ"ב ה"א) דסברת באין כאחד נאמר רק בהקב"ה עצמות העצם והיחוד (וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק כ' כ"א ובהלכות יסודי התורה פ"ב ה"י) ולכן מהני הגירושין הסברא באין כאחד כירושלמי דקידושין (פ"א ה"א) דכיון שהקב"ה מייחד שמו על ישראל עיי"ש.

הרדמה לגר בשעת מילתו
בקובץ אהל מועד (קונטרס א' סי' ז') כתב הגאון בעל חלקת יואב לדון אם מותר להרדים איש כדי למולו בלי צער וכתב דאם מרדימו הוי ליה כשיכור ומבואר בבית שמואל אבעה"ז (סי' קכ"א) שהשליחות שנעשה לפני שנעשה שיכור אינו מתבטלת לאחר מכן כיון שאינו מחוסר מעשה ולכן מתקיים המצוה גם כשישן וממה שכתב הרמב"ם דקטן מהני למול משמע דלא בעינן שליחות במילה ועיין מהרש"ם (ח"ו סי' פ"ה) שכתב דאין כאן שליחות כיון דמצוה שבגופו הוא עיי"ש.

אמנם בספר כורת הברית נחל כורת (סי' רס"א אות ד') כתב דכיון דקיי"ל מצות צריכות כוונה וישן אינו בכוונה יש לדון אם יש להרדימו, אמנם עיין בתשו' מהר"ח או"ז (סי' י"א) דאין חיוב שליחות במילה דעיקר מצות מילה שיהא מהול, לפ"ז לכאו' לא מעכב כוונה ואפי' אם נימא דמעכב עיין בחי' הרשב"א (י"ב ע"א) שכיון שאפשר לעשותו ע"י שליח מהני גדול עומד ע"ג עיין שם (ועיין מהרש"ם ח"א סי' י"ד).
בשו"ת אמרי יושר להג' ר' מאיר אריק (ח"ב סי' ק"מ) כתב לדון באיש שרוצה להתגייר והוא כבן ל' אם מותר לעשות המילה למשוח אותו מקודם בסם שיצטנן הבשר שלא ירגיש צער כ"כ בשעת המילה וכתב דכיון דעד עכשיו לא נהגו כן ולא ראינו זאת מעולם אע"פ שהיה אפשרות בידם נראה דהוי קיי"ל לחז"ל דהמילה צריכה להיות ע"י צער דוקא ובמדרש רבה (פרשת לך לך) מבואר דאברהם הרגיש ונצטער הרי דתחילת ענין המילה היתה דוקא ע"י צער הכריתה בלי פעולת אחרת וח"ו לחדש חדשות שלא נהגו מעולם, ובדבר כזה לא ראינו הוי ראיה עכ"ד.
נוהגין לחלק בין הרדמה כללית להרדמה במקצת ולא כל הגוף.

עליית הסנדק בשבת לפני המילה
בכל מילה סתם עולה לכתחילה בשבת לפני הברית א) האב ב) המוהל ג) והסנדק ויש פלוגתא אם הסנדק קודם לאבי הבן דדעת הלבוש באו"ח (סי' רפ"ב) דהסנדק קודם אבי הבן הובא להלכה במג"א שם (ס"ק יח) אבל בשער אפרים (שער ב' אות א') כתב דהמנהג הוא לכבד הסנדק אחר אבי הבן ועיין בטו"ז יו"ד בהל' אבילות דיש מקומות שאין אבי הבן חייב כלל ובדידן הגר בעצמו אין לו לעלות בשבת לפני הברית אם כן יש לעיין אם הסנדק יעלה דלכאו' זה תלוי בפלוגתא הנ"ל דאי הסנדק קודם לאבי הבן הכ"נ הסנדק עולה אבל לפי השער אפרים י"ל דאין לו חיוב לעלות בס"ת בשבת וגם יל"ע אם כשנתגייר עם בניו עמו והוא כבר מל וטבל אם יש לו ענין לעלות לס"ת ואם גם אז מודה השער אפרים דהסנדק קודם.

סנדקאות לאב בגר שנתגייר עם בניו
להיות סנדק בברית דבר גדול הוא (ולשון סנדק פטרון ופרקליט עיין ערוך ערך סנדיקות) והמהרי"ל בהלכות מילה כתב דגדול מעלתו מפני שרגליו דומות למזבח כאלו מקטיר קטורת לשמים (ועיין בתורת חיים סנהדרין פ"ט ע"ב) וזהו שכתב החיד"א בספרו שיורי ברכה יו"ד (סי' רס"ה) אות ה' בשם תוס' יומא (כת"י) הביאם רבינו בצלאל בלקוטיו כתב יד וז"ל יש במדרש טעם שיש לדחוק עצמו האדם להיו בעל ברית לפי שדומה אותה מצוה לקטורת, כדאמרינן בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ואת בני ביתו ירד הקב"ה לשם אמרו לו מלה"ש מה לך לפנות אל גבעות הערלות כלומר מקום מטונף, אמר להם חביבים עלי כקטורת דבחד קרא כתיב גבעת הערלות ובחד קרא כתיב גבעת הלבונה, וילפינן מהדדי ולפיכך מנהג שלנו שלא ישנה אדם להיות בעל ברית משני תינוקות לאחד כדאמרינן גבי קטורת שלא שנה בה אדם מעולם עיי"ש ועיין בשו"ת ח"ס או"ח (סי' קנ"ט) ועיין בכתבי האריז"ל שהוא תיקון לפגם הברית (ומ"מ אמרתי דגדול מעלת המוהל שזה מצותו ואין לו לותר ע"ז כדי להיות סנדק וכן אאמו"ר שליט"א לא העדיף סנדק מלהיות מוהל וכמו שכתבו המפרשים לפרש (עיין ח"ס) מעלת אהרן הכהן שלא שינה כמו שכתב רש"י בפרשת בהעלותך והוא דבזמן הדלקת הנרות היו מקטירין הקטורת וכמבואר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה קטורת תמיד לפני ה' וכיון שקטורת מסוגל לפרנסה והדלקת הנרות כשרה אפילו בזר היה לו לאהרן לומר פעם אחד נוותר על הדלקת הנרות ונקטיר הקטורת אפ"ה לא שינה ע"כ וכמו כן יש לומר על המוהל), והרמ"א פסק ביו"ד (סי' רס"ה סעי' י"א) אם אפשר לעשות כדי להיות סנדק כדאי להיות סנדק.

ויש מקומות שהאב לוקח בעצמו הסנדק דכיון שאי אפשר לו להיות מוהל ויש חיוב עליו למול אם כן כדאי לו להיות סנדק לסייע להמצוה ומכל מקום אם נתגייר הוא ובניו עמו אין לו לדחות מילת בניו כדי שיהיה סנדק והוא רוצה להמתין עד שיתרפא ויטבול זה אינו דכיון דאפשר שאין עליו מצוה יותר משאר בנ"י דדוקא ביום ח' מצוה על האב אבל מיום ח' והלאה סוברין הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים דהמצוה היא על בי"ד ואז מוטל המצוה על כלל ישראל ולאו דוקא על האב וא"כ בגר שמגייר בניו שאין ענין ומצוה של יום ח' אין מצוה על האב דוקא כמו במל תינוק יהודי ליום ח' ולכן כיון שנענש הגר למה לא בא להתגייר מיד אלא שהה הרבה זמן עד שבא להתגייר כמבור בחז"ל לכן אין להרחיק המילה.

מילה בבית הרפואה
הנה גר על פי רוב מלין אותו בבית הרפואה לפי שזה סכנה למולו בבית פרטי כיון שגדול הוא ומילה הוי כמו ניתוח קטן אלא אם הוא מומחה גדול (ויש לו גם המכשירים הראוים לכך מוכן בצד אם נעשה איזה מכשול ח"ו) והנה יש שטוענים לא למול בבית החולים משום שקשה שם להשיג עשרה יהודים ובפרט בחו"ל ואפילו בא"י אין הדבר כ"כ קל לפי שרובם חולים ואין בכוחם לבוא להצטרף למנין והנה בדרכי משה הביא בשם הגהות אלפסי (במס' שבת פרק ר"א דמילה) שצריך עשרה במילה דמדמין תינוק הנימול ליוצא מבית האסורים דבבטן אמו היה כמו בבית האסורים שצריך להודות בפני עשרה, ולכן אומרין בברית פסוק הודו לה' כי טוב וגו' (וכן הוא בספר מטה משה הלכות מילה) ולפי זה בגר שאין לו להודות על לידתו אין שום ענין להדר שיהיה שם עשרה, אבל לפי הטעם שכתבו שאר הראשונים (עיין פסקי ריקנטי סי' תקצ"ג) ולפי פרקי דר"א (פי"ט) דכתב להסביר דעדות ברית מילה בעשרה לפרסם הדבר דע"י עשרה יש פרסום לדבר עיי"ש ועיין במדרש שוחר טוב (פרק צ"ה) עיי"ש ולפי זה אפשר דגם בגר הנימול כשהוא גדול כדאי שיהיה שם עשרה לפרסם הדבר ומ"מ כיון שאין הדבר מעכב אע"פ שאפשר למולו בביהכנ"ס ושם יהיה עשרה מ"מ אין להעדיף למולו שם מפני שסכנת נפשות עולה על כולנה (עיין ח"ס יו"ד סי' רמ"ה) וחוץ מזה אין למול גר גוי בביהכ"נ לפני שקודם שמל גוי הוא ואין זה נאה ויאה לביהכנ"ס.
ומ"מ אם יש תשעה אנשים והעשירי הוא תינוק כתב בספר כורת הברית דמצטרף לעשרה ויל"ע אם הוא הדין בגר שמצטרף לעשרה ואפשר שכיון דבשעת המילה נעשה יהודי יכול להצטרף אז דבאין כאחד.

שנית כתבו הפוסקים להעיר כיון דהבית הרפואה אוסרין להדליק נרות ויש ענין להדליק נרות בשעת הברית א"כ יש להעדיף לעשות הברית בחוץ ולא בבית הרפואה אבל אין זה נכון אלא כמו שכתבנו לגבי עשרה הוא הדין בהדלקת הנרות ואע"פ שענין גדול הוא להליק הנרות ע"פ נסתר ועל פי נגלה כמבואר בשבלי הלקט, ומחזור ויטרי ועוד ראשונים הובא ברמ"א (סי' רס"ה סעי' ה'), מכל מקום אין זה מעכב, ואפשר לומר עוד דלפי אחד מן הטעמים של הדלקת נרות שהוא לפרסם שיש מילה אפשר שיש לעשות כן ע"י פרסום מודעות.

ואמרתי לרופא שומר תורה ומצוות שראוי שילבש בגדים יפים ומהודרים בשעת הברית אע"פ שחייב ללבוש ע"ז בגד של רופא מ"מ יש ענין ללבוש מתחתיו בגדי יו"ט וכדברי מטה משה (הל' מילה) גדלת מאד הוד והדר לבשת ר"ת מוהל, שענין להתהדר בשעת הברית ועיין מחזור ויטרי (ח"ב סי' תק"ה) ובכללי המילה לר"י הגוזר, וזה בתנאי שהבגדים אינם מכבידים על העבודה (והוא הדין בטלית).

כסא של אליהו במילת גר
מקור הענין לעשות כסא של אליהו שנקרא מלאך הברית מבואר בפרקי דר"א (סוף פרק כ"ט) וז"ל וכך היו ישראל נוהגין למול עד שנחלקו לשתי ממלכות, ומלכות אפרים מנעו מהם את המילה ועמד אליהו ז"ל וקנא קנאה גדולה ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו, עמד אליהו והתפלל לפני הקב"ה אמר לו הקב"ה הטוב אתה מאבותיך, עשו ביקש להרוג יעקב וברח מלפניו ונמלט, פרעה ביקש להרוג את משה וברח מלפניו ונמלט, שאול ביקש להרוג את דוד וברח מלפניו ונמלט, עמד אליהו וברח ונמלט נגלה עליו הקב"ה ואמר מה לך פה אליהו אמר לו קנא קנאתי אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא קנאת בשטים על ג"ע וכאן אתה מקנא חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית עיי"ש.

וכן כתב בספר מטה משה (עמוד גמ"ח ח"ז) ובכללי המילה לר"י הגוזר כתב הטעם כדי שיראו אותו הציבור ויבקשו רחמים על הנער ועל אמו לפי שהוא חלוש כל ג' ימים ועיין בספורנו (פרשת וירא) שכתב לכבוד השכינה ועיין בפרישה (סי' רס"ה אות כ"ה) שמפרש אחרת דברי הפרקי דר"א ועיין יו"ד סי' רס"ה (סעי' י"א) ולפ"ז משמע דאין להכין כסא של אליהו דלהכין כסא להשכינה אין להכין דאין הקב"ה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל ועונש לאליהו להגיע לברית זה דוקא בברית של ישראל ולא אצל ברית של גר ומ"מ ראיתי שאומרין הנוסח של אליהו מלאך הברית גם בברית של גר והטעם לפי שהציבור יראה הכסא ויבקשו רחמים על החולה א"כ יש להכין ג"כ כסא של אליהו.

ואפ"ה אפי' בבית הרפואה שמלין את הגר יש למולו בצד צפון כמבואר בספר תורת חיים סנהדרין (פ"ט ע"ב) ד"ה אם שיש נוהגין למול בצפון בית הכנסת ונתן טעם להמנהג ע"פ מה דמבואר במדרשים דברית מילה חשובה כקרבן עולה ששחיטתה בצפון עיי"ש ויש מנהגים בזה אבל אם אין מנהג יש להעדיף למול בצד צפון ובאותיות דר"ע איתא דג"ע הוא ברוח צפון שנאמר בתהילים (ל"א כ') מה רב טובך אשר צפנת ובמדרש רבה דברים (פרשה א' אות י"ט) צפונה זה התורה שנאמר (משלי ב' ז') צפון לישרים תושיה וצפון בגמט' בחירה עם הכולל והגר בחר למול עצמו ובצד מזרח דהרי איתא דאברהם הוא במזרח.

אם מילת גר יש למולו לפני התפילה
הנה איתא בספר כורת הברית (סי' רס"ב סק"ד) הטעם דאין מלין לפני התפלה אע"פ שמצות מילה מ"ע דאוריתא כמו שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו ומצות תפילה אינו כי אם מדרבנן (עין פר"מ סי' ק"ו סק"ב שכתב כן בדעת הרמ"א) ובפרט שזמנו כל היום וזמן תפלה לכו"ע דרבנן (כמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' אע"פ שהוא סובר דתפילה דאורייתא) ומה תאמר תדיר דרבנן עדיף ממצוה דאורייתא זה אינו דכבר כתב בתרומת הדשן דדבר שזמנו קבוע כגון מילה בח' הוי גם כן תדיר וא"כ תדיר דאורייתא נגד תדיר דרבנן בוודאי הדאורייתא עדיף וא"כ צ"ב למה מקדימין תפילה לפני המילה וכתב לפי שמברכין על כוס של ברכה אחר הברית, וקיי"ל באו"ח (סי' פ"ט) דאין שותין דבר המשכר וגם סתם משקין לפני התפילה לכן מתפללין קודם כדי שיוכל לברך על הכוס עיי"ש ובחי' על הלכות תפילה דנתי על זה דאי כל הטעם משום הא הרי יש עצה דיברכו על הכוס אחר התפילה ולא דוקא אחרי הברית תיכף ומיד וגם הרי יש ליתן הכוס לקטן לטעום כמו שעושין בתענית ציבור לכו"ע (ויש שאינם שותין בשום ברית רק נותנין לקטן או לאחר).

ומ"מ במילת גר יש לדון אם מברכין על כוס דהרי בספר אבודרהם (בהלכות מילה) הביא שני דיעות בזה אם מברכין על מילת גר בכוס של ברכה ומכריע כדעה השניה ועיין גם בספר המנהיג (הל' מילה סי' קכ"ד) בשם הרי"ף דאין בהם כוס ולעומת זה דעת ר' גרשום בן ר' יעקב בספר כללי המילה דיש לברך על הכוס גם במילת גר שכותב ולאחר שמל נוטל מבני ביתו כוס של יין ומברך בורא פה"ג ויש שסוברים לחלק דאלו הראשונים הסוברים דיש שני ברכות לברך סוברין דצריכין כוס ואלו הסוברין לברך על כוס אחד אין כאן כוס והבני יששכר (בדרך פקודיך מצות מילה) כתב לברך על הכוס דהטעם שאומרין אותו על הכוס הוא משום שאין אומרין שירה אלא על היין כמבואר במרדכי (סוף מס' יומא) ובספר יראים (סי' ת"ב) כתב טעם הכוס משום חביבות המצוה עיי"ש ומ"מ יש ליתן טעם שאין לוקחין יין והוא משום דנמצא שם גר ואסור לו ליגע ביין ואפי' אחר שמל יש אריכות בראשונים אם פוסל היין או לא (עיין לעיל בסעיף א' שציינתי השיטות בזה) וא"כ העדיפו לא לברך על היין במילת גר (ולכן אמרתי אם אפשר לקחת יין מבושל לנוהגין לברך) ולפי מנהג זה היה אפשר למול אותו לפני התפילה כיון שאין כאן טעם הנ"ל שאין שותין לפני התפילה והדרה מצות תורה לפני דרבנן אלא יש לומר הטעם שאין מלין אותו קודם התפילה הוא משום לא פלוג או משום דעיקר מצות מילה בגר אינו מן התורה שיהא נחשב כתדיר דעיקר המצוה באה מרצונו ולא מחמת ציווי התורה ועוד דיש סברא שזה מצוה עוברת קר"ש ותפילה אחר כמה שעות משא"כ מילה בגר אינה עוברת וגם אין כאן תדיר דמילה שלא בזמנה היא וקר"ש ותפילה תדיר יש למולו רק אחר התפילה כמו מילת קטן ועוד כיון דהמוהל אין לו המצוה של מילה אלא מטעם שליחות משא"כ מצוה של תפילה שבגופו היא א"כ עדיף על דאורייתא של חבירו.

סעודות הברית בגר
בסעודת הברית יל"ע אם יעשו את זה תיכף אחר המילה אע"פ שהוא אינו יכול להשתתף לפי שעדיין חולה או אלא לא יעשו אחר הברית אם אינו יכול להשתתף אלא יעשהו כשנתרפא והשאלה אם יכול לעשות סעודת מצוה גם לאחר זמנו ועל זה יש כמה ראיות שאין חסרון מפורים שחל להיות בשבת שעושין הסעודה ביום א' כמבואר בשו"ע (סי' תרפ"ח סעי' ו') ובתענית ציבור שחל פדיון הבן או ברית מילה עיין מג"א (סימן תקנ"ט ס"ק י"א) ועיין במג"א (סימן תי"ט) ועיין פ"ת (יו"ד סי' רס"ב) בשם ספר חמודי דניאל שכתב ושמעתי דאיתא במדרש דיתרו הקריב עולה וזבחים זו היתה סעודת ברית המילה (כן איתא בילקוט דוד) ויש שלמדו משם דיש לעשות הסעודה ביום הברית (ועיין בפ"ת יו"ד סי' רפ"ה ס"ק ט"ז) אבל אחרים אמרו דאחר שנתחדש שיש מצות טבילה נכון לעשות הסעודה אחר הטבילה ויש להוסיף ובפרט כיון שסעודה יש בו יין דאין סעודה בלי יין ומל ולא טבל אם אסור בנגיעה יש לפלפל (כמבואר לעיל בסעי' א') אבל משום זה יש לדחות דיש להביא יין מבושל שאין איסור בנגיעה ולכן אין בזה ענין ויבחר מה שירצה. ועיין בח"ס פרשת וירא ד"ה ויגמל דסעודת ברית של יצחק לא היתה בזמנו עיי"ש.

אמירת תחנון ביום מילת גר
הנה ביום שיש ברית מילה לא אומרין תחנון בשחרית כמבואר בספרי הפוסקים והב"י הביא ביו"ד (סוף סי' רס"ה) בשם תשו' הרשב"א (לפנינו לא נמצא) לדון היום המילה שחל בתענית ציבור אם אומרין כל הסליחות ומסיים דאין אומרים והוא רחום ותחנונים, ודי שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק סליחות ווידוי ואל ארך אפים עיי"ש והטעם הוא משום יום שמחה הוא, ויל"ע אם ביום שמלין גר שפיר אומרין תחנון או לא אלא דומה הדבר לכל ברית מילה דעלמא וראיתי באליה רבה (סי' קל"א) שמסתפק בזה והפמ"ג כתב דכיון דדינו כישראל גמור אין לומר תחנון וכוונתו דעי' סוף המילה נכנס לכלל יהדות חל עליו דינים של יהדות לפנ"ז ג"כ ועיין בסידור היעב"ץ. ולולי דבריהם יש סברא הפוכה כיון דאין השמחה שלימה כ"כ משום דקשין גרים לישראל כספחת ורובן חוזרין לסורן אין להקל באמירת תחנון דאין כאן יום שמחה ולכן היה ראוי לחלק לדינא דהיכי דנראה דהגר ישאר בתורה ומצות ובפרט אם מילת גר קטן ואביו ואמם שומרים תורה ויחנכו אותם לתורה ומצוות אז יש להקל דלא יחזרו לסורן (כמו שהוכחנו בכמה מקומות בקנטרס זה) משא"כ באופן שאין מובטח שלא יחזור למה לא להגיד תחנון, אבל בוודאי שאין אחר המנהג כולם ובמקום שנהגו כהפמ"ג אין לשנות מפני כמה טעמים ואחד מהם דקשה לחלק בין גר לגר והבן.

שינוי השם בשעת מילה
הנה נוהגין בתפוצות ישראל ליתן שם לתינוק בשעת הברית מילה והוא הדין לגר נותנין שם בשעת המילה ואצל גירות אחר הטבילה.
ונבאר מקור הדין עיין במכילתא דר"י (פרשת יתרו), דמתחילה לא היו קוראין אותו רק יתר (שמות ד' י"ח) ואח"כ בעה שנתגייר הוסיפו לו אות אחת עיי"ש ואיתא בזהר חדש שרות המואביה לפני הגירות שמה היתה גילית ואח"כ שינה את שמה לרות עיי"ש. ובירושלמי ביכורים (פ"א ה"ד) דאברהם שינו את שמו מאברם לאברהם לאחר הגירות, וכן עשתה רות לפי הבנת הזהר חדש (אמנם המהרש"א כתב אחרת, והוא כמבואר במס' ברכות (ז' ע"ב) מאי רות שזכתה שיצא ממנה דוד, וכתב במס' ב"ב (י"ד ע"א) שלא מצא לחז"ל שדרשו לשם אא"כ יש לו עוד שמות כמו יתרו ובלעם מפני שאם יש לו רק שם אחד אין בו משמעות), וראיתי בספר שמחת הרגל להחיד"א (על מגילת רות) שמפרש דכיון דמשנים שמו של הגר והוא הדין גיורת דלגר קורין אברהם ולגיורת קוראין שרה אם כן מ"ט לא שינו את שמה של רות המואביה ולכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה משום שנרמז בשמה דוד מלך ישראל, וכן עוד בפירושו על תהלים (פרק קי"ט), וצ"ב דזה דלא כדברי הזהר.

ולהעיר דהרמב"ן עה"ת במדבר (י' כ"ט) לא ס"ל כסברת מכילתא דר"י, וכמו שאמר ויאמר משה לחובב, חובב הוא שם חדש ליתרו שנקרא בו כששב לתורת ישראל כדרך כל המתגייר לשנות שמו הקודש עיי"ש, וכן כתב בספר פענח רזא (פרשת לך לך) שהשם שנקרא בו כשהיה גוי לא יזכר כלל, ועיין בעיון יעקב ברכות (ז), דלכן כל הקורא לאברהם אברם עובר משום שאין מזכירין שם גיות לגמרי ועיין משנ"ה (ח"ד) דגם ליהודי אין לקרות עצמו בשם גוי עיי"ש משום ובחוקותיהם לא תלכו. ועיין רבינו בחיי בראשית (כ"ו ט') ומה שכתב החיד"א דהמנהג שנוהגין ליתן השם אברהם, כן פסק הרמ"א באו"ח סי' קל"ט (סעי' י"ג), ועיין אבעה"ז (סי' קכ"ט סעי' כ') ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם במסכת ביכורים (פ"ד ה"ג) שהסביר על שמו של אברהם דלשעבר היית אב לארם ואתה אב לכל הגויים שנכנסים תחת כנפי השכינה, וכן כתב בזה"ק (צ"ו ע"א), ועיין גם בספר מתנות כהונה על מדרש רבה בראשית (פרשה מ"ג סי' ב') דהגרים נקראים בשם אברהם, ומה שמצינו תנאים ואמוראים גרים שלא שינו את שמם לאברהם כגון שמעיה ואבטליון, ואונקלוס הגר, ובן הא הא אומר עיין תוס' חגיגה (ט' ע"ב) ד"ה בר ועיין שם במדרש שמואל (במס' אבות) ועיין גם בשו"ת שאגת אריה (סי' מ"ט) דלדעת הרמב"ן יבמות (פ"א ע"א), הריטב"א מכות (י"ט), גם יצחק ויעקב נקראים אב לגרים ורק לדעת הרמב"ם דוקא אברהם נקרא אב לגרים עיי"ש.

ויש שטוענים שאין ליתן השם לגר תינוק קטן בשעת המילה רק לאחר הטבילה, וזה רק כשעובר שנתים אחר שנולד אע"פ שמלו אותו מיד והנה אין נראה לחלק בין גר גדול לגר קטן, דא"כ גם לגבי גר קטן יש ליתן שם רק לאחר הטבילה ולא מצינו שידקדקו בכך הרי אדרבא נותנין שמו בשעת הברית.

יש לכסות את הערוה בשעת הברכה
בענין כיסוי הערוה יש חילוק בין מילת קטן למילת גדול וכמו שכתב הרי"ף בפרק ר"א דמילה (נ"ה ע"ב בדפי הרי"ף במסכת שבת) ומאן דמהיל גר ועבד ניכסי ערוה וניבריך על המילה והדר לימהול ע"כ ומדכתב כן דוקא בעבד וגר משמע שמילת קטן אינו מעכב שיהא מכוסה בשעת ברכה והטעם דצריך לכסות ערות קטן משום שנאמר ולא יראה בך ערות דבר בשעת ברכה.

והנה הרא"ש (בפ"ג דברכות סי' נ"ב) הביא דברי רבינו יונה שכתב להסביר הטעם דמקילין בקטן וכתב שני טעמים א) דודאי דקטן כל כך לא חשבינן ליה ערוה ואינו צריך לכסותו בשעת ברכת המילה ב) וגם דכיון דלתקוני המילה קאתי קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש ואין בו באותו שעה ולא יראה בך ערות דבר עיי"ש וכתב התוס' יו"ט בפירושו על הגליון (סי' קנ"ז) דלפי טעם השני גם במילת גדול אין לכסותו ולכן עכ"ח לומר דהרי"ף לא ס"ל טעם זה לחלק בין קטן לגדול אלא כטעם הראשון עיי"ש והרא"ש כתב עוד שם דאע"ג דבשר חמורים בשרם מ"מ יש להם דין ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו לכן צריך לכסות מילת גר ע"כ, ושיעור קטן הוא עד ט' שנה כמו שכתב הב"י בהל' מילה (סי' רס"ה) והטור הביא סברת רבינו יונה דערות קטן לא הוי ערוה ולא הביא טעם השני ויל"ע אם ס"ל להחמיר או דס"ל דבקטן יש שני הטעמים להקל עיי"ש.

אמנם המג"א (או"ח סי' ע"ה סק"ח) כתב דאע"פ שמקילין שלא לכסות את הערוה בשעת הברכה מ"מ לא יאחוז הערוה בשעת הברכה עיי"ש והאליה רבה שם דן על דבריו עיי"ש והוא דהטעם דאין המנהג כן שלא יהיה הפסק אחר הברכה כמבואר במס' ברכות (מ' ע"א) ובשו"ע (סי' כ"ה סעי' י"ט) ועוד מקומות שיצטרך לראות שיעור החתך עיי"ש ועוד כתבו האחרונים דכיון דיש ענין להחזיק המצוה בשעת הברכה לכן ראוי להחזיק הערלה בשעת הברכה וכדעת התו' במנחות (ל"ה ע"ב וסוכה ל"ט ע"א) אבל יש קצת לפלפל דשאני דבר שהוא מ"ע לעשות וכאן המ"ע הוא לבטל ולכרות את הערלה וא"כ אין זה דומה לכל מצוה וגם לפי הטעם הראשון יש לפלפל דהרי דבר זה לא מקרי הפסק דהרי הוא מיד עושה המצוה אלא יש לדון לפי מה שכתבנו במקום אחר לדון בהא דבעינן שיהא הברכה עובר לעשייתן ולכן יש נוהגין לעשות הברכה ובאמצע הברכה מיד חותכין הערלה וא"כ מוכרח שיהא מגולה ויאחז את זה דכיון דאין כאן דין ערוה למה לא יאחז ג"כ את הערלה כמו שעיקר המצוה היא אבל כל זה בקטן ולא בגר גדול או עבד ולכן יש להכין מה שאפשר ואח"כ לכסות ולברך הברכה ואח"כ להתעסק בעצם מעשה המילה.

מציצה בפה במילת גר
יש חיוב לעשות מציצה בפה, וגם לגר גדול ואין לחשוש לסכנה דהרי שומר מצוה לא ידע דבר רע, חוץ אם שכיח היזקא והסיבה דהוא בפה משום דידוע (עיין מורה נבוכים) דטעם המילה בא להחליש כח התאווה, הבא מאדה"ר מכוח הנחש הקדמוני, וכיון דאדה"ר לקח בידים ונתנו בפה צריך חיתוך בידים ופריעה בצפורן ומציצה בפה, ודנו בזה אם יש מחלה ידועה על הגר כיצד יש לעשות מציצה וכדאי ונכון לעשות שאלת חכם היאך להתנהג.

ואגב יש כאלו שנותנין הידים של התינוק להחזיק ביד הסנדק או ביד מי שעומד שם מן הצד, וחלק הראשון של הברית מניח שני ידים למעלה ואח"כ מוריד יד אחד והוא לפי מה דמבואר בספרי יראה (במגילת סתרים) דחותמו של הקב"ה שד"י וראשו של אדם ושתי זרועותיו כשהן למעלה הם בבחינת אות ש' וכשמניח יד אחד אז הוי כמו ד' והמילה הוא נגד אות י' ולכן מדקדקין לעשות כן להנימול כדי שישלים את עצמו ע"י המילה וימשיך על עצמו קדושת שם הקדוש שד"י וא"כ הוא הדין במילת גר אפשר לנהוג כן אם רוצה ואינו מפריע לאומנות המילה.

אם יש להטמין הערלה בעפר
אם יש חילוק בענין להטמין הערלה בעפר בין מילת ישראל למילת גר כמו שאמר לי מוהל שיש לחלק דערלת גר אין להטמין בעפר אין אני יודע לחלק בינהם והנה לפי הטעם המבואר בפרקי דר"א (פרק כ"ט) דוימל את בנ"י אל גבעת הערלות והיו ישראל מכסין אותו בעפר המדבר וכשבא בלעם אמר מי מנה עפר יעקב מכאן אמרו חכמים מכסין את ערלות הדם בעפר הארץ ולא עוד אלא שנמשלו לעפר הארץ שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ הובא ביש"ש יבמות (פ"ח דין ד') והוסיף שם טעם עיי"ש.

ברכת שהחיינו בגר
בענין ברכת שהחיינו במילת גרים לפי דעת המחבר דס"ל דצריך לברך בכל ברית אם אמרינן כן במילת הגר כתב הרדב"ז (ח"א סי' תל"ד) דלפני הטבילה אין לו לברך דעדיין גוי הוא אבל אז יברך.

אם גר מברך ברוך שלא עשני גוי
המחבר באו"ח סי' מ"ו (סעי' ד') פסק צריך לברך בכל יום שלא עשני גוי, וכתב הרמ"א ואפילו גר יכול לברך כן, ומפרש המג"א (סק"י) פירוש שיאמר שעשני גר דמקרי עשיה כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, והשל"ה וב"ח כתבו דלא שייך לומר כן דמה שנעשה גר היה מצד בחירתו שבחר בדת ישראל לכן לא יברך ברכה זו, והמג"א מסיק שני טעמים ששפיר יכול לברך, והטו"ז כתב (בסק"ה) לפרש טעם הרמ"א דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכדאמרינן ביבמות לכי מגייר גופא אחרינא הוא ממילא הוי שפיר עכשיו עשיה חדשה כאילו בראו הוא יתברך עכשיו מחדש.
ועיין באור החיים עה"פ וכי יגור אתך גר דיש חיוב על גר לספר ביצי"מ אע"פ שהוא ואבותיו לא יצא משם ויש שהביאו ראיה מרע"ק שהיה בן גרים וסיפר ביצי"מ כמפורש בהגדה.