^ 1 כעין כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל בגליון "החברותא" (פרשת יתרו תשסז גליון 297): "... לא שעשו את העגל ממש, רק היות ובטל רוח משה רבינו, ובני ישראל זרקו זאת הבקשה ('קום עשה לנו אלהים') לאש, יצא עגל. ומה גרם העגל? זה שאיבדו את רוח משה רבינו נתפס בהם מלאך המות והוא העגל".
^ 2 כאשר המרגלים הוציאו את דיבת הארץ, בני ישראל לא רצו להיכנס לארץ ובקשו למות במדבר - "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ". הקב"ה נענה לדרישתם וגזר עליהם - "כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם". אולם מיד לאחר שהקב"ה נענה לרצונם הם חזרו בם והתחרטו - "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ". השתלשלות עניינים דומה - הסכמה ולאחר מכן מחשבות של חרטה - היתה גם בתהליך הבדלת הכוהנים והלויים מתוך בני ישראל.
^ 3 וכעין כך משמע גם במשנת רבי אליעזר (פרשה ט עמוד 175): "ר' אלעזר בן פרטא אומר, קשה היא לשון הרע יתר מעשרה נסיונות שניסו אבותינו את המקום, ובכולן לא נחתם עליהן גזר דין אלא על לשון הרע (חטא המרגלים)..."
^ 4 תרגום יונתן לספר דברים מביא אגדה שמרמזת למהלך הפרשני הזה, וזו לשונו בתרגום חופשי לעברית: "ובני ישׂראל נסעו מִן כפרי בארות בני יעקן למוסרה, שם נִלחם עִמהם עמלק כאשר מלך בערד ששמע שמת אהרן והִסתלקו ענני הכבוד. וכשהפחד מהמלחמה העיק לישׂראל הם רצו לשוב למִצרים, וחזרו שִׁשׁה מסעות. בני לוי רדפו אחריהם והרגו מהם שמונה מִשׁפחות וחזרו לאחוריהם; גם מִבני לוי נהרגו ארבע מִשׁפחות. אמרו זה לזה מי גרם לנו הרג הזה, אלא על שׁהִתרשׁלנו בהספד של אהרן החסיד, וקבעו שם הספד כל בני ישׂראל כאילו שם מת אהרן ונִקבר שם; ובכך שירת אלעזר בנו (בְּאַתְרוֹי=) במקום שלו... בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי מפני שקינאו לשמו ליהרג בעבור כבודו, לשאת את ארון הברית של ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד עת היום הזה:".
בתרגום יש כמה קשיים. א. התרגום סותר את עצמו. כאן, בספר דברים, הוא כותב שהבריחה ל"מוסרה" היתה לאחר שאהרון מת (בשנה הארבעים), ועמלק הגיע עד לשם למוסרה. אולם בתרגום יונתן לספר במדבר (כא, א) הוא מספר שבני ישראל ברחו מקדש ל"מוֹסֵרוֹת" כבר כאשר המרגלים שבו והפחידו אותם. ולאחר ארבעים שנה הם שבו לקדש, ונלחמו שם בעמלק מלך ערד. כיצד ניתן ליישב את הסתירה הזו?
ב. יונתן מונה את מספר המשפחות שנהרגו. אך כשסופרים את המשפחות בפרשת פנחס - לא חסרות ארבע משפחות מן הלויים (רש"י עצמו רמז לקושי הזה כאשר הוא הביא אגדה דומה בפירושו לבמדבר כו, יג).
ג. המילה "תַּחְתָּיו" מופיעה בתורה 14 פעמים. פעמיים היא מופיעה במשמעות של שטח שמשויך לאדם מסוים ("וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו"; "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו"); ותרגום יונתן מתרגם שם "אַתְרֵיהּ", כלומר "המקום שמשויך לו". אך רוב הפעמים המילה "תַּחְתָּיו" מופיעה במשמעות של מישהו שמחליף מישהו בתפקיד שלו; ותרגום יונתן מתרגם שם בדרך כלל "תְּחוֹתוֹי" (ופעם אחת "דִיקוּם בַּתְרוֹי"). יונתן היה צריך לתרגם גם את הכתוב - "...וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו" - בצורה הזו; והוא היה צריך לתרגם "וְאִתְקְבַר תַּמָּן וּבְכֵן שַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ תְּחוֹתוֹי". אונקלוס אכן תירגם כך, אולם יונתן תירגם באופן מוזר - "וְאִתְקְבַר תַּמָּן וּבְכֵן שַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ בְּאַתְרוֹי"; כלומר אלעזר שימש ב"מקום שמשויך לאהרון". ברם, מהו ה"מקום" שמשויך לאהרון?
כדי לבאר את כוונת יונתן צריך להאריך. נבאר בראשי פרקים את עיקרי הדברים מפני שהדברים שנאמרו בגוף המאמר מבארים את כוונתו.
הבריחה שהוא מתאר היא "בריחה סמלית", בריחה מהתפקיד של ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ה"מקום" ששייך לאהרון הוא "המקום הפחות מועדף"; כלומר "התפקיד הפחות מועדף". התפקיד הזה ניתן לאהרון, וכן לבניו ממשיכי דרכו, כדי ש"יקברו" בו במשך שנות חייהם.
בתורה נאמר ששבט לוי נבחרו לעבודה מפני שהם "הרגו" את קרוביהם (דברים לג, ט) - "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע..."; אולם תרגום יונתן כותב כאן שהם נבחרו לעבודה מפני שהם "נהרגו" - "מפני שקינאו לשמו ליהרג בעבור כבודו". אין סתירה בין הדברים מפני שמדובר בהריגה סמלית. התורה מתארת את ההרגשה של הלויים, שהתייחסו למי שלא חשב כמוהם כמו אל "הרוגים"; ואילו יונתן מתאר כאן את הרגשתם של ישראל. ישראל הסכימו לתת לבני לוי את התפקיד הפחות-מועדף על ידם, התפקיד של "ההרוגים" מבחינתם.
המספר "ארבע" מסמל גאולה בדרך התורה, וכפי שהתבאר באריכות במאמר "יהושע והכיבוש הרב-פעמי של חברון"; ואילו המספר "שמונה" כאשר הוא מופיע בצמוד ל"אש" ולהריגה" מסמל גאולה באמצעים גשמיים, וכפי שהתבאר באריכות במאמר "זריזות ידיים בשמונה". יונתן מרמז לנו שכל צד "הרג" ולא מצא שום צידוק בשיטה ובאורח החיים של הצד השני.
ההספד של אהרון, הוא ההכרה בצדקת שיטתו המיוחדת של אהרון, שהסכים לשלב בין שתי השיטות. ההסכמה שלו ב"חטא העגל" להקמת ממלכה שרק חלק ממנה יהיו אנשי רוח שמופרשים מהעיסוקים הגשמיים, ואלו שאר חברי הממלכה יעסקו בעניינים הגשמיים ויאחזו בחרב גשמית.
יונתן משלב את ספור "המלחמה" בספור "הקבורה של אהרון", כדי להסביר מדוע משה מכניס לדברי התוכחה שלו על חטא העגל גם תוכחה על חטא המרגלים. משה מוכיח את ישראל על כך שהם לא רצו להיות "ממלכת כהנים"; לא על פי הדגם הראשוני של ממלכה שכל חבריה הם כהנים; וגם לא על פי הדגם שהם הציעו לאהרון, ממלכה שרק חלק ממנה הם כהנים.
כאשר המרגלים חזרו וחששו מהמלחמה הגשמית ביושבי הארץ, בני ישראל היו צריכים לממש את שיטת אהרון על "ממלכת כהנים"; והם היו צריכים לפנות לאהרון שיצא עימם למלחמה (או כהן משוח מלחמה מטעמו) כדי לחזק אותם בדברים רוחניים לפני הקרב. אולם הם לא עשו זאת מפני שהם לא ראו צורך אמיתי בתפקיד של הכהן הגדול; והעדיפו לברוח ולחזור למצרים. מצב דומה חזר והתרחש לאחר מות אהרון בהֹר הָהָר; מלך ערד בא ונלחם בישראל ושבה מהם שבי, ובני ישראל חששו מהמלחמה. אולם הם בקשו אז מאלעזר בן אהרון שיכנס ל"מקום" של אביו, ויצא עימם למלחמה (או כהן משוח מלחמה מטעמו) כדי לחזק אותם לפני הקרב. הכתוב אינו מספר זאת במפורש, והוא מספר רק שבני ישראל התחזקו בצורה רוחנית ואף נדרו נדר, והקב"ה סייע בידם במלחמה הזו. תרגום יונתן משלים עבורנו את החסר בסיפור של שלב ההכנות למלחמה; והוא מספר שאלעזר נכנס אז ל"מקום" של אביו. המקום (=התפקיד) שנחשב ל"קבר" מבחינתם של ישראל.
אלעזר נכנס לתפקיד הזה בפועל רק לאחר מות אהרון, אך מבחינתם של ישראל הם העניקו את ה"מקום" (=הקבר) הזה ל"אהרון ובניו" עוד בזמן המסע שבין מוסרה לבין בארות בני יעקן.