ההסכם עם ירדן | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

141

3 דק' קריאה

ההסכם עם ירדן לוקה בשני חסרונות גדולים, שעושים אותו לא רק להסכם רע, אלא מבטלים אותו מעיקרו. כלל מפורסם בכמה מקומות בתלמוד: "מתנֵה על מה שכתוב בתורה, - תְנאו בָּטֵל!". אי-אפשר לעשות הסכם בניגוד לתורה. העושה הסכמים כאלו, כל זמן שהם בניגוד לתורה, הם אינם תופסים, ובטלים. הדבר העיקרי שמנוגד לתורה בהסכם זה הוא בנוגע להר-הבית. הר-הבית, מקום בית-מקדשנו, הוא שלנו, של עם ישראל. הר-הבית קדוש בקדושה אלקית שלא בטלה גם לאחר חורבן הבית, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות בית-הבחירה (פרק ו): מפני קדושתו אנחנו לא עולים היום לתוך הר-הבית, מפני שצריך להיכנס אליו בטהרה ואין לנו דרך להיטהר כעת. זו הסיבה שאין אנו נכנסים אליו, ולא חס ושלום מפני שאינו שייך לנו, כפי שחושבים בטעות אנשים שתורה אינם יודעים. אין לנו אפשרות להפקיע אותו ולתת בו זכויות לזרים.
כבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה, כי הר המוריה, - "הכל קראו אותו הר: אברהם קראו הר, שנאמר (בראשית כב ; יד): 'אשר יאמר היום בהר ד' יֵרָאה'; משה קראו הר, שנאמר (דברים ג ; כה): 'ההר הטוב הזה'; דוד קראו הר, שנאמר (תהלים כד ; ג): 'מי יעלה בהר ד''; ישעיה קראו הר, שנאמר (ישעיה ב ; ב): 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד''; גוים קראו אותו הר, שנאמר (ישעיה ב ; ג): 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד''" (ספרי דברים כח ; כה). הוא נקרא כך, לומר, שגם כאשר הוא הר בלבד, כאשר הוא בחורבנו, ואין בית-המקדש בנוי עליו, גם אז הוא בקדושתו, כי קדושתו קדושה עולמית, בלתי פוסקת.
על-כן, כל הסכם שיש בו הכרה, כביכול, בזכויות של זרים על מקום מקדשנו, אינו תופס ואין בו ממש אבל יש בו בזיון וחרפה למי שאומר זאת. לפני כשישים שנה, כאשר הופעל עלינו לחץ לוותר על הר-הבית והכותל, והיתה בזה סכנת-נפשות אם לא נסכים לויתורים, עמד מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק לברכה, בתוקף, ואמר שאין היתר ואין אפשרות לתת איזו שהיא הסכמה שיש בה ויתור על מקום קודשנו ותפארתנו, לב האומה.
אף-על-פי שאין ערך להסכמה כזו, המנוגדת לתורה, והיא בטלה ואינה תופסת, למרות זאת, אסור לעשותה והיא מזיקה. זאת אנו לומדים מהתורה בפרשת וירא, שם התורה מספרת על ההסכם שנעשה בין אברהם אבינו ובין אבימלך מלך פלשתים, הסכם אשר גרם לעיכוב בכניסת ישראל לארץ-ישראל, שכן אבימלך אמר לאברהם (בראשית כא ; כג): "ועתה השבעה לי באלקים הֵנה אם תשקֹר לי ולניני ולנכדי", וכאשר יצאו ישראל ממצרים נאמר (שמות יג ; יז): "ולא נָחָם אלקים דרך ארץ פלשתים". ואומרים חז"ל במכילתא (בשלח פתיחתא א): מפני ש"עדיין נכדו קיים". ואמרו חכמים (בראשית-רבה נד ; ד): כשאמר אברהם "כי את שֶׁבע כבשׂת תִקח מידי" (בראשית כא ; ל), "אמר לו הקב"ה: אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני, חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות. אתה נתת לו שבע כבשות בלי רצוני, חייך כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים... אתה נתת לו שבע כבשות בלי רצוני, כנגד כן בניו מחריבין מבניך שבעה משכנות, ואלו הן: אוהל-מועד וגִלגל, נוב, וגבעון, ושילה, ובית-עולמים פעמיים".
ובשל מה אמרו חכמים את הדברים, אם לא כדי ללמדנו שצריך להיזהר בהסכמים וצריך להיזהר בטקסים ולא לעשות מה שאסור ואפילו לא לעשות מה שלא הכרחי, גם אם הוא מותר. אברהם לא היה צריך להסכים לזכויות כביכול, של הפלישתים, ולכן אנו מוחים ואומרים: אין לעשות הסכם זה לגבי הר-הבית ולגבי ויתורים על חלקים מארץ-ישראל, ואין לו תוקף והוא בטל מעיקרו, ודבר אלקינו יקום לעולם.