נעילת נעלים כשרגליו לחות ממימי הרחיצה | הרב יצחק שטסמן | בית המדרש

משנה וגמרא
פסחים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

1447

3 דק' קריאה

קל. נעילת נעלים כשרגליו לחות ממימי הרחיצה
בגמ' 'ומאן דסיים מסני אדמייתניה כרעא'

אי' בגמרא, אמר רב יוסף הני תלת מילי יהיב ארבונא [-עיורון] לנהורא וכו', ומאן דסיים מסני [-נועל נעליו] אדמייתניה כרעא, ופירש רשב"ם דהיינו בעוד שרגליו לחים במי הרחיצה. והובאה אזהרה זו דנעילת מנעלים בעוד שרגליו לחות ממי הרחיצה בשו"ע הגר"ז [הל' שמירת גוף ונפש סעיף ט],1 בערוך השולחן [או"ח סימן רס ס"ד], בבן איש חי [שנה ב פרשת פנחס אות יא], וב'תוספת שבת' [סימן רס סוס"ק א].
אמנם כתב על זה ב'תוספת שבת' [שם] שהעולם אין מקפידים בכך, ושומר פתאים ה', עכת"ד, והו"ד במחצית השקל [שם בסימן רס סוס"ק א]. וכתב על זה בליקוטי מהרי"ח [סדר התנהגות ערב שבת] דאפשר שהטעם הוא משום דהאידנא אין נועלים המנעלים בלא בתי שוקיים או בחתיכות בגד הכרוך סביב הרגל, לכן לית לן בה, עיי"ש.
מבואר מדבריו דס"ל דהאזהרה האמורה בגמרא היא דוקא בנעילת הנעליים ממש, אמנם בשו"ע הגר"ז [במוסגר שם] כתב על הך דנועל מנעלים דסוגיין, דאזהרה זו אמורה בימיהם שהיו נועלים על רגלים יחפים, וכן באנפלאות שלנו, עיי"ש. והיינו שגם בלבישת אנפלאות שייכת אזהרה זו שלא ללובשם בעוד שרגליו לחות ממי הרחיצה.

קלא. אזהרת תליית הפת - משום ביזוי הפת או ענין סגולי

בגמ', 'תלאי בביתא קשי לעניותא וכו''

אמרו בסוגיין, תלאי בביתא קשי לעניותא, כדאמרי אינשי תלא סילתא תלא מזוניה, ולא אמרן אלא ריפתא אבל בישרא וכוורי לית לן בה אורחיה הוא, ופירשו רש"י ורשב"ם ד'תלאי בביתיה', היינו התולה פתו באויר בתוך סל אחד. 'תלא סילתיה', לסלו ופת בתוכו, והובא להלכה בשו"ע הגר"ז [הל' שמירת גו"נ ובל תשחית סעיף ט] ובכף החיים [בסימן קפ ס"ק יד וביו"ד סימן קטז ס"ק צח].
וכתב הבן איש חי [שנה ב פנחס אות יב] שמטעם זה תיקן לעשות תיבה קטנה להניח בתוכה העירוב, ולא לתלותו בתוך הכיס על העמוד. וכתב עוד שצריך להזהיר להמון העם שלא יתלו כעכין של לחם בחבל בתוך אויר התנור אחר אפייתם בעוד התנור חם כדי שיצטמקו.
נחלקו פוסקי זמנינו אם אזהרה זו אמורה משום בזיון הפת, או שזהו דבר סגולי, הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כתב שאין חשש למלמד תינוקות לתלות על גבי מסמר את התיק או את השקית של התלמידים שיש בה פת, [הו"ד במכתבים הנדפסים בסו"ס 'מאור השבת' ח"ב, מכתב ל אות ד], ומשמע שם שטעמו משום דלא אסרינן תלייה שאינה דרך בזיון. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א דתליה שאין בה בזיון אינה בכלל תליית פת האמורה, ולכן יש להקל בתלייה זו, וכן בתליית שקית ופת בתוכה, באופן שאינה תלייה שיש בה בזיון. [וכן משמעות הגמרא בסוגיין שהאיסור הוא משום בזיון הפת, שאמרו על כך ש'קשה לעניות', דהיינו דוקא בפת ולא בבישרא וכוורי כיון ד'אורחיה הוא', ולכאו' משמע דהא דקשה לעניות זהו משום שזוהי תלייה שאינה אורחיה]. וכן הובא בשם הגרי"ש אלישיב [ב'הערות' כאן] שכיון שנוהגים כן, יש להקל ולומר שבכך אינו זלזול לפת.
(ובאמת כעין איסור זה של תליית סל ופת בתוכו מצינו גם גבי ספר תורה, שאסור לתלות ס"ת אפילו כשהיא בארון הקודש ותולה ארון הקודש, עי' משנ"ב [סימן מ ס"ק ג] בשם המגן אברהם, והמקור מדברי הרשב"א, וגם שם האיסור משום בזיון).
אמנם בשו"ת אור לציון [ח"ב פרק יב סעיף יח] כתב שיש להיזהר שלא לתלות תיק אוכל שיש בו פרוסה. ואמנם גם הוא סיים דמכל מקום יש להקל למלמדי תינוקות שיכולים לתלות תיקי האוכל של התלמידים על גבי מתלים, אך כתב מטעם אחר, דבפת של אחרים אין לחוש לאזהרה זו, שכיון שאזהרה זו היא ענין סגולי, אין לנו אלא מה שנאמר, ובגמרא בסוגיין אמרו פירש רש"י 'תולה פיתו', דמשמע פת שלו, עיי"ש. (ולכאו' זהו היתר רק שהמלמד יתלה. ויש לעיין אם מטעם זה גם אין שייך האזהרה על הילד, כיון שהפת היא של אביו, ודו"ק). אמנם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל השיב על חילוק זה דאף דבעלמא אין מוסיפים בדבר סגולי על מה שנאמר, מכל מקום בכגון דא שטעם האזהרה הוא משום בזיון הפת, [ולשיטתו וכנ"ל], אין לנו לחלק בין פת שלו לפת של אחרים.