הקו שבין סמכות הורית לאחריות הילדים | הרב אליקים לבנון | בית המדרש

מדורים
חינוך ילדים

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
איך מחנכים, משמעת ואהבה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

199

2 דק' קריאה

שאלה:

יש לנו בן בכתה ב'. עד כה היה הולך בשמחה לבית הספר. בשבועות האחרונים הוא עושה "שביתה": לא רוצה לקום, לא רוצה להתלבש ולא ללכת לבית הספר. התייעצתי עם בעל מקצוע שאמר לי שאסור לוותר לילד, והוא חייב ללכת לביה"ס. אנחנו כשבועיים במריבות מתישות איתו, הוא בורח, אני רודפת אחריו וכד'. ממש אין לי יותר כח. מה לעשות?

תשובה:
יש כללים רבים בחינוך. החכמה והנסיון שלנו צריכים ללמד אותנו אימתי להפעיל ולהשתמש בכלל מסוים, ואימתי להשתמש בכלל אחר. לעיתים, הכללים הללו נראים כסותרים זה את זה, אבל אין ביניהם סתירה אמיתית מפני שכל כלל שייך למצב אחר. גם בדברי חכמים אנו מוצאים כללים סותרים. למשל: הכלל ש"אין למדים הלכה ממעשה". ולעומתו, כלל הפוך: "מעשה רב" (עיין בבא בתרא ק"ל). כלומר, כלל ראשון אומר שאם ראינו תלמיד חכם נוהג באופן מסוים, אין ללמוד ממנו. הכלל השני אומר להיפך, שאם ראינו תלמיד חכם נוהג כך, זו ההלכה. מה שנראה כסתירה, אינו סתירה. מפני שהכלל הראשון מתייחס למקום בו איננו יודעים את טעמו של הנוהג, והשני מתייחס למקרה בו אנו יודעים את טעמו.
בדומה לזאת, כפי שכתבתי, יש שני כללים סותרים בחינוך: האחד, הצבת גבולות. והשני, הסתלקות מאחריות והעברתה לבן. מחד, חובתנו כהורים ללמד את ילדינו לסור מהרע ולעשות טוב. הגבולות פירושם, "סור מרע". אנו כהורים, מסמנים לילדינו גבולות וקוים אדומים אותם אסור לעבור. כך גם במצוות התורה, לא לאכול בשר וחלב, לא לחלל שבת, כל אלו הן חלק מ"סור מרע". בהצבת הקוים האדומים, אנו למעשה נוטלים אחריות על הבן, להזהירו ולחנכו שיקבל על עצמו את הגבולות הללו. לעומת זאת, כלל גדול בחינוך הוא, לתת אמון בילד, לסמוך עליו, ולהשתדל בכל גיל, לפי יכולתו, להעביר אליו את האחריות.
במקרה שלכם, זוהי ממש הדילמה: האם נכון להשאיר בידכם, ההורים את האחריות על כך שבנכם יקום, יתלבש, ילך לביה"ס וכו'. או שנכון לנהוג לפי הכלל ההפוך: לסמוך עליו, לדעת שהוא בודאי רוצה טוב, וחלק מהטוב הוא ההליכה לביה"ס. ומתוך כך להעביר אליו את האחריות לכך. אותו איש מקצוע אשר איתו התייעצתם, ניתח את התמונה לפי מה שעיניו רואות. והרי אנו רואים שהילד אינו נוטל אחריות על ההליכה לביה"ס. ממילא, אין מנוס מכך, שאתם כהורים תיטלו את האחריות, תציבו גבולות ברורים, ותחייבו את הבן ללכת לביה"ס. לדעתי, ניתוח זה הוא רק חיצוני. אם נעמיק יותר נמצא, שהבן מעוניין מאד בתשומת הלב של הוריו. כמו כל ילד הניזון ושמח כאשר הוא מקבל תשומת לב. אלא שהוא מצא, שאם יתנהג באופן שלילי יקבל תשומת לב מרובה פי כמה. לכן, למרות שהוא מאד רוצה לעשות טוב, ואנו יכולים לתת בו אמון שאכן רצונו ללכת לבית הספר, בפועל החליט הבן שלא ילך, כדי לזכות לתשומת לבכם. ואכן, תוכניתו הצליחה מאד. ודאי תודו שבשבועות האחרונים הרבה תשומת לב ואנרגיה הנכם משקיעים בסוגיית הליכתו לביה"ס. עבורו זה הישג מצוין, שהרי רצונו הוא לזכות לתשומת לב.
אם כן, תפקידכם לפעול לפי הכלל השני: להעביר אליו את האחריות, ואחרי שהנכם מעירים אותו בבוקר, לכו לענייניכם, ואל תתעניינו כלל בשאלה אם הוא מתלבש, מסתדר, הולך וכד'. כך הילד יבין מיד שהוא איבד את תשומת הלב של הוריו, וממילא יגבר בו הרצון הטוב ללכת לבית הספר.
(הערה: ההורים אכן נקטו בדרך זו, וכבר למחרת הילד "רץ" לבית הספר).