תפילין של שור וחמור
"לבינוניים - ציצית ותפילין אינון (הם) כשור לעול וכחמור למשאוי. ובשבת (שאין מניחין תפילין) איתמר בהון (נאמר בבינוניים): 'למען ינוח שורך וחמורך' (שמות כ"ג, י"ב) ..." ("תיקוני זוהר" - תיקון י', דף כו/א).
"פירוש: כיון שעושים הסח הדעת מהם, ולובשים אותם מצות אנשים מלומדה.
שאין אומרים קודם: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', לפרש בפיהם שהם עושים מצוות אלו לקיים מצות הבורא יתברך, ואין מברכין עליהם: 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו' בכוונת הלב, שאין יודעים מה מוציאים בפיהם.
לכן ידמו כשור שנותנים עליו עול, ואין לו לב לדעת מה שמו עליו. וכמו החמור שנותנים עליו משאוי, ואין לו לב לדעת מה נותנים עליו, אלא נושא המשא עליו והולך בו ממקום למקום, כפי ההרגל שלו, ואינו מרגיש הפעולה הנעשית מהשמת המשאוי עליו.
ובשבת אין מתענגים ונחים לשם מצוה, אלא נחים להנאת גופם, כמנוחת שור וחמור, אשר מנוחתם מנוחה גופנית ולא נפשית" ("בניהו").

מספרים על הגר"א [שם. וכעין זה, מספרים על ה"שאגת אריה" ועל בעל ה"תניא" (עיין ב"מסכת החיים" - תפילין פ"ג, עמ' קצט - רב)]: "שפעם אחת לן לינת לילה בבית מלון, ויהי בבוקר עמד בעל המלון להתפלל שחרית והניח תפילין כדת, וגם הגאון ז"ל עמד להתפלל בחדר שלו והניח תפילין. והנה פתאום בא איש איכר בליעל והתחיל להכות את בעל המלון מכות רצח, ויזעק זעקה גדולה ומרה. ויהי כאשר שמע הגאון ז"ל את צעקת בעל המלון, ויפתח הגאון את דלת החדר, ויהי כאשר ראה הבליעל הזה את הגאון ז"ל, נפחד מאד ויפול מלוא קומתו ארצה ויתעלף. אחר כך שאל בעל המלון להגאון, מדוע נרעד הבליעל מפניו, ויאמר לו הגאון, משום שראה את התפילין שעל ראשי. תמה בעל המלון, הן גם אני התפללתי בתפילין על ראשי, ומדוע בכל זאת היכני.
השיב לו הגאון, אתה נושא את התפילין על ראשך ואני בתוך ראשי. כלומר, אתה נושא התפילין ללא כוונה, וללא מחשבה לשעבד עצמך לעבודת הבורא, כאשר מצות תפילין נועדה לעורר האדם להיות עבד נאמן. והכתוב אומר 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ודרשו חז"ל: 'אלו תפילין שבראש' (דיקדקו לומר 'שבראש' ולא 'על הראש'). היינו שאם על ידי התפילין יהיה נקרא שם ה' עליך, אז 'ויראו ממך'".

על משמרת סת"ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) ושמירת הלשון
כתב ה"חתם סופר" (בהשמטות לפרשת קרח), וזו לשונו: "מזוזה - על הפתח דווקא. רומז, כי אין תוכו של אדם יקודש כולו כמלאך, אם לא יקדש פתחי פיו, וכן להיפך, כי גדול שמירת הפה אף אם לא יהיה ביתו מלא ספרים, פירוש שלא יהיה מלא תורה ויראה, אם רק פתחי פיו שמורים קדוש יאמר לו, אך לא בית העצים והתבן [כוונתו לזה שאמרו חז"ל (יומא יא.): "בית התבן ובית הבקר והעצים פטורים מן המזוזה"], מעשה בהמה שהם רשעים גמורים, אבל זולת זה עיקר הכל תלוי בפתחי פיו", עכ"ל.
ובהקדמה לספר "שב שמעתתא" כתב (עיי"ש): "הפה הוא הקלף מתורה שבעל-פה, וכמו הקלף של תורה שבכתב צריך עיבוד לִשמה דווקא, ויהיה טהור ולא טמא, כן הקלף של תורה שבעל-פה היינו הפה, יהיה רק לִשמה ... לפי זה צריך להיזהר שלא לדבר בפה דברים שאינם מעבודת הבורא ... ולתורה שבעל-פה צריך יותר פה נקי מלתורה שבכתב שכבר היא כתובה על קלף כשר", עכ"ל (ועיין בספר "תפארת ישראל" למהר"ל מפראג, בסוף פס"ח).
"ואם כן אחר הודיענו זאת שהפה הוא הקלף של ה'דברי תורה' כמה צריך להשגיח על 'הקלף' שהוא הפה שיהא נקי ויהא 'הקלף' מעובד לִשמה, ולא יפגם ע"י דיבורים האסורים, ולשון-הרע ורכילות וכיוצא בזה" (שו"ת "לחפץ בחיים" פתיחה).
הספרים הקדושים מדגישים שהסופר צריך להנהיג את חייו בקדושה ובטהרה. וכדברי מרן החיד"א בסִפרו "תורת השלמים": "נאה לסופר הטבילה התמידית ויקדש את פיו מכל אלה וקללה ותהיה לשונו נקיה" (ויזהר שלא יהיה בגדר "טובל ושרץ בפיו").
יהי רצון, שנזכה - כולנו - לטהר את לשוננו ולהיות נוצרי (=סופרי) סת"ם [ספר תורה ומזוזה (על פי מה שנתבאר)], ויתקיימו בנו דברי דוד המלך ע"ה (תהִלים ל"ד, י"ג - י"ד): "מי האיש החפץ חיים ... נצור לשונך מרע". ודברי בנו - שלמה המלך ע"ה (משלי כ"א, כ"ג): "שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו". אמן כן יהי רצון.