תפילות ימים נוראים | הרב יעקב שפירא | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם שפירא זצ"ל

5 דק' קריאה

מהותה של תפילת ר"ה ויוהכ"פ
כתוב בתהילים (קב, יח) "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם". במדרש רבה (ויקרא פרשה ל, אות ג) נאמר כי פסוק זה מדבר על דורות בהם אין כהן ואין נביא ואין בית המקדש וקורבנות. דורות שנשארו להם רק תפילות ר"ה ויום הכיפורים, ודוד המלך מבקש שאת התפילה היחידה שנשארה, אותה "לֹא תִבְזֶה". שואלים המפרשים, למה מבקש דוד דווקא על תפילות ר"ה ויו"כ, הרי ישנן הרבה תפילות?
בנפש החיים (שער ב' פרק יא) כותב:

"ועינינו הרואות בנוסח תפלת ר"ה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש, שתתעלה כבתחלה קודם חטא אדה"ר. וגם נוסח תפלת כל השנה, אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על עניני צרכי עצמנו, ודאי ברור לכל מבין, וממקומו הוא מוכרע, שלא כיונו אנשי הכנסי' הגדולה על הנראה מפשוטי פירושי המלות לבד וכו'".

ובהמשך בפרק יג עוסק נפש החיים בכך שעיקר תכלית תפילות ר"ה ויו"כ היא על מלכות ד'. עיקר בקשתנו בר"ה היא "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", ללא שום בקשה פרטית. אלישע שואל את האשה השונמית (מלכים ב ד, יג) "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא? וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת", וכתוב בזוהר הקדוש (פרשת בשלח) שיום זה היה ראש השנה! הנביא שאל אותה על בקשותיה הפרטיות (שהרי בנים לא היו לה) והיא ענתה לו שבר"ה אין בקשות פרטיות אלא בקשות כלליות. למרות שהיה לה מה לבקש, בכל זאת אמרה לו: בתוך עמי אנכי יושבת. מה שקורה עם כלל ישראל זהו הדבר הכי חשוב בראש השנה. מלכות ד' מתגלית בעולם באמצעות עם ישראל "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת", עמ"י זוהי החותמת של הקב"ה. וככל שמלכות ד' מתגלה יותר, עם ישראל מתרומם יותר, ולהפך! וא"כ זאת הסיבה לכך שבר"ה וביו"כ מתפללים רק על מלכות ד' ולא על בקשות פרטיות, כיוון שזהו הדבר הטוב ביותר, וממילא יהיה לאדם הפרטי טוב, כי כל עוד שעמ"י לא שלם גם הפרטים חסרים. ולכן דוד המלך מבקש דוקא על תפילות ר"ה ויו"כ שאז הבקשות לשם שמים בלבד ולכבוד השם, וגם את החטאים לא מזכירים בר"ה, שהרי הם דברים פרטיים למרות שהשלכתם היא על הכלל כולו.
הגמרא בשבת (דף ל.) אומרת שדוד ביקש מחול מד' ימחול לו על חטא בת שבע (תהילים נא, ב): "בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע". יש המפרשים שכמו שחטא בת שבע היה בנסתר ולא בגלוי כך גם נתן בא להוכיחו באותו הסתר. כי כשמוכיחים מישהו צריך שהדבר לא יעשה בפרהסיא. דוד מתפלל בהמשך אותו פרק (פס' יד): "הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי". דוד מבין שמחילת החטאים מביאה ששון וצריך לכפר על החטאים, מהדברים המעכבים בעדו מלשמוח. שכן אדם השרוי בשמחה תמידית, תמיד שרוי בתשובה. ושם (פס' ה): "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד", דוד ביקש שימחול לו הקב"ה על אותו חטא. אמר ד': בחיי שלמה אני מודיע. והגמ' מרחיבה ומספרת את הסיפור לגבי פתיחת שערי המקדש: לא ניתן היה להכניס את הארון לקוה"ק כיון שנדבקו השערים, עד שאמר שלמה "זכרה לדוד", והוריקו פניהם של שונאי דוד, כי ראו שנמחל לדוד העון. ועל כן זהו הפרק שאומרים בליל ראש השנה, מפני שפרק זה עוסק במחילת עוון, מחל לדוד על אותו העון. אומרים פרק זה העוסק בזכות דוד המלך שבגינו נפתחו השערים, להראות לנו עד היכן מגעת פעולת התשובה של אדם. לא רק מחילה לדוד, אלא גם "יראו שונאי ויבושו", ובזכותו הוכנס הארון לקודש הקודשים.

ואני תפילה
כל אדם הוא מקדש מעט, כמו שנאמר (שמות כה, ח): "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". וכל אחד צריך למצוא את שעת הכושר לפתיחת השערים הפנימיים שלו, בזכות (תהילים נא, ה) "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד". ידוע שכל אישיותו של דוד היא תפילה – (תהילים קט, ד) "וַאֲנִי תְפִלָּה". הרמב"ן על התורה (בראשית כה, כז) אומר כי "וַאֲנִי תְפִלָּה" היינו שכל מהותו של דוד המלך זו תפילה. וכפי שאומר דוד (תהילים קב, א): "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף" – עצם העובדה שאתה רואה שהעני כ"כ מסכן ואין הוא צריך לבקש דבר, כך גם כל מהותו של דוד היא תפילה. הגמ' בברכות (י.) מספרת על חזקיהו שאמר: "כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך): אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", דהיינו שאפילו במצב הכי קשה אין להתייאש מתפילה, ומכוח התורה שהיא הרחמים, שהתורה נקראת רחמנא. מהותו של האדם הוא: מתפלל (כמ"ש בב"ק ב: – "מאי מבעה? אדם" [עיי"ש ברש"י]) שהרי יש לו תמיד רצונות ובקשות. הגמ' בראש השנה (טז.) אומרת: מפני מה תוקעים בשופר – רחמנא אמר תקעו. למה הגמרא נוקטת דווקא לשון "רחמנא"? מאחר והמקור לרחמים הוא התורה ולכן נקט לשון "רחמנא". התורה היא התגלות ד' בעולם. שורש הרחמים בעולם. חזקיהו למד מדוד המלך לא להתייאש מהרחמים, ובזכות כוח תפילתו הוסיפו לו עוד ט"ו שנים. כתוב שחזקיהו (ברכות י:) התפלל מקירות ליבו. "מקירות ליבו" זו מדרגה אחרת של תפילה. דרגת עומק בתוככי האדם שלא בכל שעה מגיע אליה כמבואר בעין איה שם בברכות. וכמו"כ כתב הגר"ח מוואלוזין שאדם הרוצה להיזהר מלשה"ר עליו שיתפלל מקירות ליבו. לא סתם תפילה, אלא כחזקיה בשעתו. התפילה פועלת. מהות האדם היא תפילה, ותפילה מקירות הלב היא דרגת התפילה הנצרכת גם שלא להיכשל בלשה"ר.
ת"ח העוסקים בתורת הסוד נקראו מקובלים. וביאר א"מ זצ"ל ע"פ הגמ' בב"ק האומרת (ב:) שדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. ושואל שם השטמ"ק מדוע דברי הנביאים נקראים דברי קבלה? ועונה שזה מפני שהנביאים היו קובלים לפני הקב"ה על צרת ישראל. ישנם אנשים שמתמסרים על עניני תפילה, ולכך נקראו בשם מקובלים. ר"ה יום של תפילה – לקבול לפני ד' על צרותיהם של ישראל. יום של תפילה, לחיות את מהותו של האדם – הנקרא מבעה – "וַאֲנִי תְפִלָּה".

משבעין אותו תהי צדיק
"וכיון שבא דוד באתה תפילה" (מגילה יח.). דוד בכל מקום בש"ס מהותו תפילה, ולכן בא דוד באה התפילה. ובמסכת ע"ז (ה.) מוזכר שדוד הקים עולה של תשובה, שלא היה ראוי לאותו המעשה (דבת שבע), אלא שהוא רק בא ללמד אותנו, ולתת הוכחה לבריות על היכולת לעשות תשובה. חטאו היה בתור דוד המלך, לא חטא פרטי. הרמב"ם כותב בהלכות שופטים (פ"ג ה"ו) על המלך "שלבו הוא לב כל קהל ישראל". כל גרגיר ממלך הוא חלק מהציבור עצמו. ולכן כשחטא דוד המלך אי"ז חטא פרטי, ולכן תשובתו גם הוא תשובת הציבור, להורות דרך תשובה.
כתוב בתהילים (כד, א-ד): "לְדָוִד מִזְמוֹר לַד' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל... יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ... מִי יַעֲלֶה בְהַר ד' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם... נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה". לאיזו שבועה הכוונה? מדוע זהו התנאי לעלות בהר ד'? ולדברינו יובן. הגמ' בנידה (ל:) אומרת שכשאדם נולד משביעין אותו "תהי צדיק ואל תהי רשע", ולכאורה לא מובן והלא יש בחירה לאדם? המהר"ל בנצח ישראל (פרק יא) ובעל העקידה (בפרשת נצבים) מסבירים שיש לאדם בחירה אך לכלל ישראל אין בחירה חופשית. לפעמים כשחז"ל מדברים על שבועה אין הכוונה לשבועה כביטוי פה של האדם, אלא שזה דבר מחויב המציאות, ולכן לכלל ישראל לא שייך בחירה חופשית שכן צדקותם היא מחויבת המציאות. הגמרא בסנהדרין (מד.) אומרת: "אע"פ שחטא, ישראל הוא", ומסביר הרצי"ה שאע"פ שלא רוצה להיות ישראל – ישראל הוא על אפו ועל חמתו (וצריך לזכור שגם ישראל שלא חטא ישראל הוא, לראות גם את הצדיקים). אומר דוד (תהילים כד, ד): "וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" – שהוא מקיים את יעודו, את חיוב מציאותו, כדברי הגמ' בנידה "משביעין אותו תהי צדיק וכו'". וככל שאדם יותר קרוב למקור, הוא יותר ויותר מקיים את השבועה שבשעת הלידה. זהו טבעו של כל יהודי, "וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה". זהו תוכן הפרק, כל יהודי הוא כמו דוד המלך בשעתו. יכול הוא לפתוח את השערים, ולהכניס את ארון הברית לקודש הקודשים. ע"י כוח התפילה וע"י מחילת העוונות יפתחו לנו בעז"ה השערים, של מקדשנו הפרטי, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", במהרה בימינו אמן.

^ 1.שיחה שניתנה בשנת תשס"ז.