- פרשת שבוע ותנ"ך
- וירא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב עמנואל בן נתנאל
6724
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
ענוותנותו של אברהם אבינו
הפרשה שלנו פרשת וירא, ממשיכים אנו ללמוד על אברהם אבינו. אברהם מלמד זכות על סדום. ואברהם מתגלה בגדלות ענוותנותו ובזה אני רוצה לגעת.
על דברי אברהם "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז) אומרים חז"ל במסכת חולין (פט ע"א):
אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת. "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם" וגו' (דברים ז, ז), אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם - אמר לפני: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), למשה ואהרן - אמרו: "ונחנו מה" (שמות טז, ז), לדוד - אמר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז). אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי לסנחריב - אמר: "מי בכל אלהי הארצות" (מלכים ב יח, לה) וגו', לנבוכדנצר - אמר: "אעלה על במתי עב" (ישעיהו יד, יד), לחירם מלך צור - אמר: "מושב אלהים ישבתי בלב ימים" (יחזקאל כח, ב).
אברהם אומר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), עפר זה הפוטנציאל. כל המציאות היא בעצם מהעפר. הצומח גדל מהעפר, החי ניזון מהצומח והאדם מתקיים מהחי והצומח. האדם בראשיתו הוא עפר מהאדמה. אומר אברהם שהוא עפר, שהוא עדיין בהתחלה שבהתחלה, שהוא לא מיצה את כל הכוחות שלו. ו'אפר' זה בסוף הדרך, סופו של האדם לעפר ואפר ולהתכלות גמורה. זו המציאות של הכיליון המוחלט, אין ערך ואין שום שימוש לאפר. מעפר אפשר לגדל ולהצמיח דברים אבל באפר אין שום שימוש.
אברהם לא ידע את מעלתו - הרי הוא היה מנהיג גדול! קראנו בשבת שעברה את דברי הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה (א, ג), שם הרמב"ם אומר שאברהם היה מנהיג, והיה איתו ציבור ממש גדול שהלך אחריו ואברהם השפיע עליו להכיר בה' אלוקי עולם, "עָם אלוקי אברהם" (תהלים מז, י), והוא אומר: "ואנכי עפר ואפר", הוא לא יודע את יכולותיו ואת השפעתו?! גם משה רבינו - מוציא את ישראל ממצרים, מנהיג את ישראל, הוא שקול כנגד כל ישראל, ובכל זאת משה ואהרן אומרים: "ונחנו מה כי תלינו עלינו" (שמות טז, ז)?! הווה אומר שאין ניגוד בין גדולתו של האדם ובין ענווה. יכולים לדור בכפיפה אחת - אדם יכול להיות גדול מאוד ועם זאת עניו גדול. לא רק שאין ניגוד אלא אולי זה קשור יחד, הגדלות האמיתית מתחברת עם הענווה. אדם יכול לדעת את כל יכולתו ולא למעט בהכרת כישרונותיו, הוא יודע שהוא מוכשר והוא יודע שיש לו כוח הנהגה ויש לו יכולות, ועם זאת להיות עניו גדול, מפני שהוא מכיר בעובדה שכל מה שיש לו זה בעצם לא שלו, זה ריבונו של עולם נתן לו. אין לו במה להתגאות מבחינת עצמו, להפך, ככל שהאדם מתמלא יותר הוא נעשה ענו יותר, כי הוא יותר תלוי בריבונו של עולם שנתן לו את כל הכוחות האלה, וכפי גודל הטובה שהקב"ה נותן לו הוא נעשה יותר תלוי בו. הוא מכיר שהכול מאת ה', שכל עניינו בעולם זה התפקיד שהוא נושא ולא האישיות שלו. הוא לא עסוק בשאלות האם הוא מוערך, האם הוא חשוב, והאם הוא גדול, אלא הוא עוסק בתפקיד ולא במעמד האישי שלו. זה עניו אמיתי - לא עניו שהוא כפוף ושפוף וחושב שהוא כלום שבכלום, אלא שהוא יודע שכל מה שיש בו זה מריבונו של עולם.
חז"ל ממשיכים (חולין פט ע"א) ואומרים:
אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), ואילו במשה ואהרן כתיב: "ונחנו מה" (שמות טז, ז).
אברהם אומר שהוא עפר ואפר, הוא אומר שהוא משהו, עפר זו עדיין מציאות, אומנם מאוד נמוכה ומאוד פחותה, אבל בכל זו מציאות. "ונחנו מה" (שם) זה כלום שבכלום. מורנו ורבינו הרב צבי יהודה היה אומר: וגדול מה שנאמר בדוד יותר ממה שנאמר במשה ואהרן. כי דוד המלך אומר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז), יש כאן שלילת האישיות, לא רק כלום. אולי גם תולעת היא מרמזת על אחריתו של האדם - רימה ותולעה. ואומנם "לא איש" זו הנקודה העיקרית. אלו שלושת הדוגמאות: אברהם הוא העמוד של עם ישראל "איתן האזרחי" (תהלים פט, א), ענק, גדול שבענקים. משה רבינו רבם של כל ישראל לכל הדורות. דוד המלך הוא המלכות, אין גדולה יותר מאשר לדוד. ושלושתם ענווים, כי הם מכירים שכל הגדלות שיש בהם בטלה כלפי הגדולה האלוקית.
מלכות מתוך ענווה
המידה הזו היא המידה האמתית של המלך. עניינו של המלך להנהיג את כל העם, להשתמש בכל הכוחות שיש בעם, לא להתנשא. אולי בזה נשיא שונה ממלך, מלך משרת את האומה, תפקידו לנהל ולהנהיג את האומה, לראות שהאומה מתקדמת, מצליחה, והוא משרת אותה. הוא מבטל את האישיות שלו כלפי המגמה הכללית של העם כולו, ונמצא שהאישיות שלו כשלעצמה - בטלה.
בזה אולי חז"ל (יומא כב ע"ב) מבדילים בין שאול ובין דוד: "שאול באחת ולא עלתה לו ודוד בשתים ועלתה לו". שאול חָטָא חֵטְא אחד וכבר הפסיד את המלכות, ודוד חטא שני חטאים ולא הפסיד את המלכות. דוד ביטל את האישיות שלו כלפי התפקיד, הוא לא עסק במצב האישי שלו, אלא בהנהגת האומה כולה. מידת המלכות מכנסת בתוכה את כל שאר המידות, את כל שאר התכונות והכוחות שיש באומה כולה. מידת המלכות היא המידה האחרונה שהיא סיכום של הכול ואין בה כשלעצמה שום דבר, אלא הכול היא מקבלת מהגוונים השונים הרבים ולה אין גוון משלה. יש מידות רבות: חסד, גבורה, תפארת וכו' והמלכות היא כמו מין בריכה שהכל נשפך אליה, היא מתמלאת מהכול והיא כשלעצמה אין לה אופי מיוחד, האופי שלה הוא כוללני, כולל את הכול. זה המלך, המלך המוצלח שנוהג באופן הנכון ביותר. יש הרבה כוחות וכישרונות באומה, והמלך משתמש בכל הכוחות ומוציא אותם מהכוח אל הפועל. הוא כשלעצמו לא פועל אלא מארגן ומתאם את כל ההופעה של הכוחות שיש באומה, כוחות המדע, הכוחות הרוחניים, המוסריים התורניים, כוחות המדע, הבריאות והתעשיה וכו'. המיוחד של המלך זה לכלול את הכול. ובמובן מסוים יש לענווה של דוד גדולה מיוחדת, כי הוא נבחר להיות המלך, וממנו נמשכת המלכות עד בואו של המשיח.
הענווה היא מידה אלוקית
מידת הענווה היא מידה אלוקית. המהר"ל מסביר את מידת הענווה (נתיבות עולם, נתיב הענווה) והוא קורא לה מידת הפשיטות, ההפך מהגאווה. הגאווה היא 'עביות', עבה, גס רוח, זה הגאה שהוא חושב שהוא משהו. כמובן שכל אדם שהוא חושב שהוא משהו גדול וענק לא חושב שהוא בלתי גבולי, אלא הוא חושב שהוא מאוד גדול ומוצלח עם גבולות. לעומת זאת ענווה זו התבטלות מוחלטת שהיא יוצאת מהגבולות ואז זה נעשה בלתי גבולי. אצל העניו המציאות האישית איננה קיימת. ואז דווקא במקום גדולתו אתה מוצא את ענוותנותו, שזה ריבונו של עולם, שהוא רם שברמים ועוזר דלים ויורד אל השפלים. זו מידת הענווה שאין לה גבולות. דווקא הגדול מתעסק עם הגדולים ולא מתאים לו להתעסק עם הקטנים, אבל מי שהוא למעלה מהגבולות, אין הבדל אצלו בין גדול לקטן. ריבונו של עולם הוא בלתי גבולי והעניו מידתו היא מידה אלוקית כי הוא מתִדמה לריבונו של עולם.
מידת היראה שונה ולא דומה למידת הענווה. האדם ירא מריבונו של עולם זו לא מידה אלוקית, כי לקב"ה אין ממי לירא, רק לאדם שחי בעולם יש ממי לירא. מידת היראה היא מידה מאוד גבוהה של נבראים כלפי הבורא, אבל מידת הענווה גבוהה יותר כי היא מידה אלוקית כביכול.
כאשר האדם נעשה עניו הוא מתעלה, הוא לא יורד להיות קטן. אומנם "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (אבות ד, ד) זה נשמע שצריך להיות כפוף ומסכן, אבל זו לא ענווה. הענווה האמיתית היא ביטול האישיות, לא שאני קטן אלא שאני אין, אני כשלעצמי מה אני? ריבונו של עולם הוא המעניק והוא הנותן את כל הכוחות ואני לא מתעסק בכלל בצד האישי שלי אלא במציאות שהקב"ה יצר ועשה. ואז האדם נעשה בעל כוחות גדולים כי הוא יודע שהכוחות שיש לו אלו לא כוחות שלו אלא כוחות של ריבונו של עולם. ויש לו ביטחון גדול, יש לו על מה להישען, אין לו כוחות מוגבלים שהרי ריבונו של עולם יכול לעזור בלי גבול.
כל הקובע מקום לתפילתו
בפרשה שלנו יש עוד ביטוי של ענווה של אברהם אבינו. חז"ל אומרים (ברכות דף ו ע"ב):
כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו. וכשמת אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו, ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום - דכתיב: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" (בראשית יט, כז)
הדבר צריך ביאור: מי שקובע מקום לתפילתו עושה דבר גדול כל כך, הרי זה דבר טכני, אדם מתפלל במקום קבוע אז מה... לאנשים יש אופי של קביעות, יש אנשים שנוסעים כל יום באוטובוס לעבודה, ויושבים כל יום באותו מקום באוטובוס, יש להם קביעות מקום. מה מיוחד בזה שהאדם יושב בצד הזה או בצד הזה, ועוד אומרים עליו שהוא חסיד ועניו מתלמידי אברהם אבינו?! הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, אמר פשט על פי המציאות הפסיכולוגית של אנשים. כשאנשים קפדנים ולא ענווים באים לבית הכנסת, יש להם בקשות, הם רוצים עליות, הם רוצים להתפלל לפני התיבה ביארצייט, ולפעמים הגבאים לא נותנים להם, והם כועסים והולכים לבית כנסת אחר, וגם בבית הכנסת האחר הם לא מחזיקים מעמד כי גם שם הם נפגעים, ושוב מחליפים בית כנסת, וכך הלאה, אין להם מקום קבוע... אבל מי שהוא לא קפדן ולא חושב שהכול מגיע לו, הוא עניו, הוא נשאר באותו מקום...
רבינו יונה (ברכות ג ע"ב מדפי הרי"ף) גם שואל את השאלה הזו, והוא מסביר שאם אדם מתפלל כל כך בכוונה עד שהוא חושב גם על הפרטים הטכניים, איך הוא יתפלל ואיפה, למרות שהמקום זה דבר מאוד שולי, אבל גם על זה הוא חושב וגם את זה הוא מסדר לעצמו לתפילה, זה אומר שהתפילה חשובה לו כל כך עד שגם הפרט הקטן הזה חשוב בעיניו כדי להשלים את תפילתו. זה דווקא סימן שתפילתו מאוד עמוקה ורצינית, הוא מתייחס לתפילה בכובד ראש. ייתכן שזו רק דוגמא ויש עוד הכנות, יש אדם שמתלבש לכבוד התפילה בלבוש מתאים, יש כאלה שלובשים חגורה, ויש כאלה שלובשים כובע ומעיל, יש כאלה שהולכים למקווה, עושים הכנות חיצוניות לקראת התפילה.
לפעמים קורה שכל ההכנות הן מהודרות חוץ מהתפילה, הולכים למקווה ולובשים בגדים וגארטל, אבל הראש לא בתפילה, הוא במקום אחר. זה מוזר, שאת כל הדברים החיצונים עושים, אבל הכוונה, הריכוז, לא לדבר בתפילה, לדעת שעומדים עכשיו לפני ה', זה לא מתקיים. הרבה פעמים קורה שאדם שוכח את העיקר ומתעסק בטפל, בלבושים של העניין ולא בעניין עצמו. 'תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה'. מתעסקים בגוף ולא בנשמה. גם בתפילה עצמה מוסיפים הרבה תפילות ועוד פרקים, אבל הכוונה היא שורש הכול, היא הנשמה של הדברים. רבינו יונה מבין שלא יכול להיות דבר כזה: לא יכול להיות שאדם יקבע מקום לתפילתו ולא יכוון, זה מגוחך, ולכן ודאי שאם סידר לעצמו מקום כנראה שהוא מאוד מכוון, שהוא דבוק בריבונו של עולם. אז ודאי שאלוקי אברהם בעזרו כי אברהם היה כזה, תפילתו של אברהם הייתה תפילה של דבקות, אברהם הוא יסוד האמונה, אברהם כולו חי את מציאות ה', קשור כל הזמן בריבונו של עולם, הוא מרכבה לשכינה ולכן הוא קבע מקום כיוון שזה חלק משלמות ההופעה של עבודת ה'. ולכן מי שקובע מקום קבוע לתפילה, הולך בדרכו של אברהם, תפילתו עמוקה ובדבקות גדולה מאוד.
'וכשמת אומרים הי חסיד הי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו', המהר"ל מעמיק את הדברים על פי הברייתא: "אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות" וכו' (עבודה זרה כ ע"ב) המידה האחרונה היא חסידות. ויש אומרים ענווה, שתי המידות הן מידות השיא שאפשר להגיע אליהם. מידת החסידות היא טוּב הלב, להיות טוב באופן היותר גדול ושלם שאפשר. ומידת הענווה זו המידה המופשטת, ההתעלות הרוחנית, הפשטה מכל הגשמיות, לעלות מעלה מעלה. אומר המהר"ל שאלו שתי מידות אלוקיות. ריבונו של עולם הוא טוב, זו המהות האלוקית, "טוב ה' לכל" (תהלים קמה, ט), כולו טוב, כל הבריאה זה חסד "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג) כל המהות האלוקית זה להיות טוב.
אומר הרב (אורות התחיה א) שזה גם עניינם של ישראל שנמשך מהפנימיות האלוקית, וזו גם כן המהות שלהם להיות טוב לכלץ והקב"ה הוא גם מעל כל הגבולות, הוא עניו. שתי המידות האלו הם השיא של העלייה של האדם, אחת מופשטת ואחת טובה. ועל זה יש דיון בין החכמים איזו מידה יותר עליונה. באים חז"ל ואומרים לנו שאדם שקובע מקום לתפילתו אומרים עליו: 'הי חסיד הי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו' אלו שתי המידות הכי עליונות שיכולות להיות ואת זה אומרים על מי שקובע מקום לתפילתו. אפשר להעמיק במילה 'מקום', הוא קובע מקום רוחני, לא רק קובע מקום טכני איפה הוא יעמוד בשעת התפילה, אלא איפה הראש שלו יהיה, לא איפה הרגלים נמצאות, אלא איפה המחשבה, איפה הלב. כשהוא בא להתפלל הוא דבק בריבונו של עולם. המקום הגשמי מבטא את המקום הרוחני, זה לא סתם מקום. קביעות של דביקות, של קשר ושל שייכות לריבונו של עולם. כמובן שזה מבטא את הקשר העמוק לריבונו של עולם והוא מתעלה לדביקות בגדולה האלוקית, יש להניח שזה בא אחרי שהוא גם עניו וגם חסיד.
גם הצל"ח (ברכות ו ע"ב, ד"ה הי חסיד) מבאר את הדברים. והוא אומר שכאשר האדם מתפלל במקום קבוע המקום מקבל קדושה מסוימת. אחר כך כשהוא בא להתפלל שם בשנייה הוא כבר נעזר בקדושה שחלה במקום על ידי תפילתו הראשונה, וככה מתעצם המקום הזה בקדושה, ואם האדם יתפלל שם שוב ושוב הוא נעזר בתפילה שהוא התפלל שם אתמול ושלשום וכו', ועכשיו הוא מתפלל במקום יותר מקודש אז התפילה שלו יותר עליונה. זה ביטוי לענווה שהאדם לא חושב 'מה זה משנה איפה אני מתפלל? העיקר שאני מקדש את המקום ולכן אני יכול להתפלל בכל מקום' זו גאווה! אבל אם האדם יודע שהוא צריך עזר בתפילה כדי שהיא תהיה יותר טובה ולכן אני קובע מקום כדי להיעזר בקדושה שנוצרה במקום, זו ענווה. גם ענווה של חסידות שייכת פה כי כל פעם צריך ללכת למקום הקבוע ויש כאן קצת טרחה ויש בזה לפנים משורת הדין. אלו ההסברים היותר מעשיים. ועל כל פנים לא להיאחז בחיצוניות של הדברים. אנחנו עומדים בתפילה ואומרים פסוקי דזמרה ואז ברכות קריאת שמע, והתפילה ארוכה וצריך שהתוכן יהיה עמוק, לחיות את נשמת הדברים. זה עניינו של מי שקובע מקום לתפילתו.
אם נסכם, איך אדם נעשה עניו באופן היותר עמוק - הוא עוזב את ההתעסקות בעצמו ומתעסק בתפקיד שלו, בייעוד שלו ולשם מה הוא נברא. הוא מכיר שהכל מאת ה' והוא כשלעצמו מה הוא, אין לו במה להתגאות אפילו שיש בו מעלות, אלא הוא אומר תודה לריבונו של עולם עליהם. הוא מתעסק בתפקיד: לעבוד את ה', לעשות חסד עם הבריות, שזה רצונו של ריבונו של עולם, וכל דבר שמוטל על האדם הוא מתעסק בזה ועושה את זה בצורה הכי טובה. אפשר לשמוח בעבודת ה', זו לא גאווה, וכאשר אדם עובד את ריבונו של עולם ודאי שהוא צריך לבוא לידי שמחה.
עלינו לצאת מההתעסקות בצד האישי שלנו. הענווה היא האושר הכי גדול שיכול להיות לאדם. אדם משוחרר מכל פגיעות, הוא פשוט לא נפגע כי מצידו באמת הם צודקים, באמת מי הוא - הוא לא מתעסק בעצמו, בין אם אומרים עליו שבחים, זה לא נוגע אליו, זה לא מעורר בו שום דבר, ובין אם אומרים עליו חסרונות זה לא משפיע עליו, אלא אם כן הוא צריך ללמוד מזה מוסר שאז הוא שמח שאומרים לו הערות והוא מקבל אותם באהבה. אבל מהדברים הלא נכונים שתופלים עליו הוא לא נפגע, הוא מאושר. והגאה מלא צער כי הוא כל הזמן טרוד בזה שיכבדו אותו ורגיש מאוד לכבודו, הוא כל הזמן בתחרות. אפילו גאה שלא מתעסק בכבוד שאחרים נותנים לו, והוא רק גאה, הוא גם כן כל הזמן מתעסק בעצמו, הוא לא משתחרר מהדבר הזה. עבודת הענווה זו עבודת חיים.
ניסיון העקידה במידת היראה
אני רוצה לגעת בעוד נקודה בפרשה, פרשת העקידה. הזוהר (בראשית קיט ע"ב) שואל: למה העקידה נזכרת כניסיון של אברהם: "והאלוקים ניסה את אברהם" (בראשית כב, א) ולא כתוב 'והאלוקים ניסה את יצחק'? הרי גם יצחק היה כאן בניסיון גדול מאוד, הוא לא היה ילד קטן, הוא היה מבוגר בן ארבעים, והוא מוסר את נפשו בחפץ לב, ועומד בניסיון! אומר הזוהר שאברהם עומד בניסיון יותר גדול כי לאברהם הייתה מידת האהבה וכאן נדרשת ממנו התגברות שהיא קשורה במידת היראה. ליצחק הייתה מידת היראה באופן טבעי, מידת ההתבטלות היא מידתו של יצחק, וכאן הקב"ה בוחן ומנסה את אברהם אבינו. "ועתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (שם יב). על זה היה הניסיון, האם אתה גם ירא או רק אוהב.
מידת האהבה היא מידה גדולה מאוד, לעשות את הדברים מתוך אהבה לריבונו של עולם, מתוך משיכה גדולה, מתוך קישור פנימי לרצון ה'. הרי זו המידה היותר גדולה. לדור שלנו יש נטייה לעבוד את ה' מאהבה, מתוך עצמו, לא מפני שהוא חייב ולא מתוך פחד ויראה, זה לא מתאים לדור שלנו שחי בארץ ישראל וחופשי ללא עול מלכויות אחרות, יש בריאות של גבורה כזו ללא פחד ויראה. והנה התורה מלמדת אותנו שאהבה בלי יראה - זה לא שלם. ואני רוצה להסביר את זה: אברהם אומר לאבימלך: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגני על דבר אשתי" (שם כ, יא), בדור שבו מידת האהבה גדולה מאוד אז גם יצר הרע של מידת האהבה הוא גדול מאוד. היצר הרע של מידת האהבה הוא האהבה הלא טובה, אהבה גרועה, אהבה חומרית, תאוות עריות. הלב שחזק במשיכה לאהבה לצד החיובי זו אהבת ה', אהבת התורה והמצוות. אבל כאשר האהבה הזו גוברת מאוד, מתגברת גם המידה של האהבה הלא טובה. ורק במידת היראה אפשר לנצח את האהבה הלא טובה.
אחד מגדולי החסידות שואל למה אברהם לא אומר 'אכן אין אהבת ה' במקום הזה', למה הוא אומר יראת אלוקים, כי כדי לבטל את התאווה צריך יראה, ואין יראת אלוקים אם מתגלות התאוות האלה בכל חומרתן. מידת האהבה היא מידה חיובית שמושכת את האדם, ומידת היראה היא השליטה על הכוחות, שהאדם יודע לבלום, יודע לשים גבולות. חסד בלי גבול זה לא חסד, זה מביא בסוף את כל הצרות שיש בעולם. לכל דבר צריך שיהיה הגבול שלו. אהבה ויראה הן שתי מידות המשלימות זו את זו. בעל התניא (ליקוטי אמרים, פרק מ) אומר שזה כמו שתי כנפיים שמעלות את עבודת ה' למעלה. כשאדם עושה מצווה זה כמו גוף והאהבה והיראה הם כנפיים לרומם את המצווה לעולמות עליונים, ועם כנף אחד אי אפשר להתרומם, צריך את שתי הכנפיים. יראת ה' זו ההכרה שריבונו של עולם נמצא, הכרה בגדולה האלוקית ואז אי אפשר לעשות משהו שלא לרצון ה'. האהבה לא עוצרת את האדם מלעשות משהו לא טוב אלא רק היראה עושה זאת, ולכן צריך את שתיהן. יכול להיות שיהיה דגש על האהבה אבל אסור לוותר על היראה. זה גם עניין של אופי, יש אנשים שמאלנים ויש אנשים ימניים, יש אנשים שמידת היראה היא יותר חזקה אצלם אבל אי אפשר לוותר על מידת האהבה. זה היה הניסיון שהקב"ה מנסה את אברהם "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כב, יב), זה שאתה אוהב לא צריך ראיה, זה אני כבר יודע, אבל זה שאתה ירא- "עתה ידעתי".
אנחנו נכנסים לתוך החורף, מוצאי שבת ארוך, אפשר לנצל אותו מאוד, לילות שבת ארוכים, ולילות החול ארוכים, ואין אדם קונה תורה אלא אם כן עיקר לימודו בלילה. הרמב"ם אומר (הלכות תלמוד תורה ג, יג) שאם רוצה לזכות בכתרה של תורה לא יבטל אף לילה. אני רוצה לברך את הישיבה שנזכה בזמן האיכותי הזה לנצל את כל הימים והלילות בשקידה גדולה ובהתמדה גדולה. ושנצא בסוף החורף אנשים חדשים וזה אפשרי, בעזרת ה'.
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
אַהֲבַת עוֹלָם תָּבִיא לָהֶם וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכּוֹר
י"ג דברים שנכרתה עליהם ברית
הרב שמואל אליהו | י"ג חשוון תשע"ו
העקידה - עקידת אברהם ויצחק
פרשת וירא
הרב דוד דב לבנון | וירא תשס"א
הכנסת אורחים וגילוי שכינה
הרב דוד דב לבנון | כ"א חשוון תשפ"ה
פרשת וירא- "שלי שלי ושלך שלך- יש אומרים זו מידת סדום"
הרב יצחק בן יוסף | י"א חשוון תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (2)
שיעור מס' 91
ט"ז סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
כ"ב סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י'
שיעור מס' 98
כ"ה סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (2)
שיעור מס' 96
כ"ג סיון תשפ"ג
מהי עיקרה של הגאולה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
איך נראית נקמה יהודית?
למה משווים את העצים לצדיקים?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
חכמת התורה ומדעים
רכישת ארבעת המינים בשנת השמיטה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
