ניצחון על המשכילים | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
אור חדש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חנן בן שלומית

704

5 דק' קריאה

לפני שלושים ושלוש שנים ואני עומד על דוכן ההוראה בפתח תקוה. שולחתי בשליחות "אגודת היראים" בפראנקפורט שעל נהר מיין להורות ב"נצח ישראל" לימודי הקודש ולימודי החול גם יחד. לפני בואי שמה לא למדו בעברית כי אם תנ"ך. ואולם על פי תנאי קודם למעשה שהתניתי עוד בפראנקפורט, התחלתי ללמד גם גמרא בעברית, ועל שאר הלימודים הוספתי גם: ספרות עברית.
התלמידים שהיו בכתה הגבוהה, והם כבני ארבע עשרה, ספגו כבר לתוכם מדה גדושה של גמרא, ורק מדה מחוקה עברית. שקדתי להנחיל להם את הסגנון העברי ולמדתי אותם גם את השירה העברית החדשה ובתוכה השיר "קוצו של יוד" 1 . באמת היתה זאת העזה גדולה בימים ההם ללמד לתלמידים בפתח תקוה שירי יל"ג בכלל ואת שירו "קוצו של יוד" בפרט. אבל הנה ידעתי, שתלמידים אלה לא יניחו את ידם ממנו, והקדמתי אני ללמדו ולהסביר להם את תורת הגט בכלל ואת סילופו במיטב השירה של יל"ג בפרט. ואף סיפרתי להם מה שגרם שיר זה למשכילי וילנה אחרי שנדפס תחילה באחד המאספים. ואמנם השיעור הצליח מכל הבחינות והתלמידים יצאו שמחים וטובי לב. אך למחרת אותו היום באו אלי ל"נצח ישראל" שני זקנים, נכבדי פתח תקוה, ובקשו לדבר אתי על מעשה זה: "הנה שמענו לתמהון לבב את נכדינו משננים על פה אותו השיר "קוצו של יוד" של יל"ג ונפלאת היא בעינינו, שכבודו מצא לנכון ללמד ולשנן לבנינו נכדינו תורה טריפה זו של יל"ג הפושע!". אף אני קמתי ושאלתי אותם מפורש: "השאלתם את נכדיכם אלה כיצד באמת למדתי אותם שירה-קינה זו ומה הקדמתי לה? ואף גם זאת: במה סיימתיה לפניהם?" – "לא אדוני", ענוני. "ובכן", אמרתי להם, "אספרה נא אני לכם כיצד היה הדבר ותבינו לאשורי מה הביאני לכך. והוא הדבר:
קינה-שירה זו הרי מפורסמת ביותר מכל שירי יל"ג. וידוע ידעתי, שאת המים המרים המאררים האלה הלא ישתו תלמידים אלה באחד הימים גם מאליהם והיו להם לסם-רע; אמרתי אני אל לבי, הנה מה טוב, כי אני בעצמי אשקה אותם תחילה תרעלה זו בכוסי אני ולא תהיה להם עוד למפגע. ולא עוד אלא כי תהיה להם גם לדוגמה לשכמותה וידעו שאף על פי שמצד כל סגנונה ושנונה כאילו מתוקה היא והקורא נמשך אחריה כמים, אכל באמת מוות בה.
[את הסיפור שיובא להלן, שמע הרב מימון מפי הראי"ה קוק, כפי שמעיד בסופו].
כי הנה ראו נא, אמרתי לתלמידי, מהביל זה לקח לו לנושא ה"קוץ" שלו את אחד הרבנים הגדולים שבדור, רבי זכריה שמו, וזכור האיש לטוב בפי כל, וערך לו מחזה מעציב למען השפיל על ידו את כל הרבנים בני דורו ואף את הדורות שלפניו ולפני פניו. אבל הנה מצד החוק והמשפט הרי זו היא גדולתם וזו היא כל תפארת רוחם של כל הרבנים בישראל מימות עולם, שהם עומדים תמיד על משמר התורה והמצוה, החוק והמשפט, לשמור עליהם מכל נגע ופגע רע, והן הן גדולותיו והן הן נוראותיו של עמנו, עם עולם מעולם ועד עולם!
ואולם לא היה עוד יום שמחה בוילנה, ירושלים של ליטה, כאותו היום שהגיע אליהם שיר זה. הלא זה היום שקיוו לו מורי ותלמידי "בית מדרש הרבנים מטעם הממשלה", וכל כוונתם לנצח בו את הרבנים "הקנאים החשוכים". לפיכך נמנו וגמרו לחוג את היום הזה ב"נשף חשק", שבו יתוועדו כל משכילי וילנה ופרווריה גם יחד להריע על הנצחון הזה! קראו עצרה וקבעו ליל מוצאי שבת קודש לנשף נצחון זה. ואף ישבו על מדוכה לרשום יחד את כל משכילי העיר לבל יחסר אף אחד מהם, ולא עוד אלא כל מי שנתנו בו עיניהם הזמינוהו לשמחת נצחון זה. וכך נזכרו גם ב"עם הארץ" אחד ידוע שנעשה עשיר גדול באותו הזמן והזמינוהו גם הוא. בראש רשימה זו העמידו, כמובן, את ראשי וטובי העיר ובראש כולם את ר' שמואל יוסף פין, שהיה חכם ועשיר ופרנס העיר כאחד. ונמנה אף הוא בין הסופרים הגדולים בימים ההם.

בבוא השמש עם הרשימה לרש"י פין, בדק אותה מראשה לסופה ומצא בה גם אותו "עם הארץ" ויחר אפו מאוד. הוא גמר אומר בלבו להפוך להם אותו ה"נשף חשק" לחרדה גדולה! אף הוא התכוון לבוא אל הנשף אחרי שכל המשכילים יתאספו יחד, למען תהיה כל "החרדה" שלמה כולה. בבואו מצא כבר את כל המשכילים נועדים כאחד ובתוכם גם אותו "עם הארץ" העשיר. כולם קמו מפני כבודו של רש"י פין וביקשו אותו לשבת בראש. ואולם הוא פנה מיד לאותו העשיר ואמר לו: "דבר לי אליך השר!". העשיר "המשכיל" שמח מאד שנזקק לו איש כרש"י פין, ונכנס אתו חדר בחדר. אמד לו פין: "חביבי! זקוק אני כיום לגמ"ח לימים אחדים בסכום גדול של עשרת אלפים רובל. וסמוך אני בך, כי יש לאל ידך לעשות לי את הדבר הזה". – "כן, אדוני, בכבוד גדול אוכל לשמחתי לשרתך", והוציא מיד המחאה על סכום זה והושיטה לו. רש"י פין קיבלה בתודה וכתב לו מיד שובר על כך: קבלתי מכבוד... סך וחתם שמו: שמואל יוסף פן (בלי יוד). אותו המלווה ראה את השובר ומצא ש'פן' חסר יוד. תמה ואמר: "כבודו הגדול שכח, כנראה, את היוד הקטן". פין חכה למוצא פיו וענה ואמר: "חלילה לי לשכוח את היוד אף כי קטן הוא, אבל הנה בכוונה השמטתיו: הרי יוד קט זה אינו בא אלא במקום החיריק ביידיש, ואנחנו הן משכילים עברים אנו ויודעי "נקודות שחורות" ולא נאה ולא יאה לנו להשתמש באותיות במקומן של נקודות שחורות". – "אם כך הוא הדבר", ענה העשיר, "מוטב לי לא לקחת כל קבלה מכבודו ולא יהי שוברה ניכר מתוכה". – "לא אוכל לקחת מכבודו גמ"ח בלי קבלה כלל", ענה רש"י פין, "רק מבלי עולם יעשו כזאת ולא אנשים "סוחרים ומשכילים" כמונו! ואדרבה נגש נא יחד אל השלחן ונשאל "משכילי עולם" שלנו ונשמע מה בפיהם".
נגשו שניהם אל השולחן ורש"י פין התחיל לפרש לפניהם דבריו בהרחבה רבה כדרכו. תמהו המשכילים איש אל רעהו ויאמרו כאיש אחד: "למה ידבר אדוננו כדברים האלה והצדק עם חברנו המשכיל הסוחר. כי הנה 'פן', בלי יוד, אפשר לקרוא גם פאן גם פן (בסגול) וכיוצא באלה השמות!" זקף רש"י פין את קומתו היפה לעומתם וקרא: "ובכן, אדוני, למה נאספתם פה הערב לחוג את נצחונכם על אותו הרב שפסל אותו הגט שנכתב בו השם "הלל" בלי יוד, הרי בלי נקוד אפשר גם לקרוא "הלל" (בפתח). וכמו ששם "חנוכה" כשם איש פרטי נמצא הרבה אצל אחינו הספרדים, כך אפשר גם השם "הלל" בכל דרכי הניקוד שלנו. ואם בדיני ממונות כך, על אחת כמה וכמה בדיני אישות שהמה דיני נפשות ממש!"
חפרו פניהם של המשכילים ובושו, אף נשמטו מן השולחן אחד אחד ועטו בגדיהם ועזבו את האולם כולם, וכך נשבת אותו הנשף-חשק בלילה הוא! כך ספר לי מרן הרב קוק, זכר צדיק לברכה! ובכן, אמרתי לתלמידים, הלא תראו שאף על פי שמשורר גדול היה זה יל"ג אבל "עם הארץ" גמור בדיני המשפט בכלל ובדין הגט בפרט, שכל דקדוקיו ופרטיו הלכות גדולות תלויות בהם

^ 1.שיר זה נכתב ע"י יהודה ליב גורדון [=יל"ג], והוא מספר על אברך צעיר וחלוש, הנוסע למדינות הים כדי למצוא פרנסה לו ולאשתו, אך הוא נכשל ונעלם. איש אחר, נאור ומצליח, מנסה לבוא לעזרה וגם חפץ בה ומשיג אפילו את הבעל ומוציא ממנו גט, אבל הרב הקפדן מגלה כי שמו נכתב בכתיב חסר, ופוסל את הגט. וכך האשה נדונה לחיי עגינות ועוני עד סוף ימיה. כנראה שכוונתו של יל"ג הייתה לתקוף את הגאון ר' יוסף זכריה שטרן, קרוב-משפחתו של מרן הראי"ה. השיר נכתב בשנת תרל"ח, עת היה הראי"ה כבן שלוש-עשרה שנה. (הערת המערכת).