ערך התפילה | הרב דוד חי הכהן | בית המדרש

קטגוריה משנית

1411

6 דק' קריאה

בפרשת "ואתחנן" ישנן שתי משמעויות לתואר "גוי גדול" שמכונה בו עם ישראל. בפעם הראשונה שהוא מכונה כך: "מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קוראינו אליו" 1 - הכוונה לכח התפילה שהוא המיוחד לנו, ואנו מצוינים על ידו. הפסוק השני שמגדיר אותנו כגוי גדול: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" 2 - הכוונה היא לגדולתנו מתוך היחס המיוחד שזכינו לו מאת ה' בקבלתנו את תורתנו.
מדוע שתי משמעויות אלו קשורות עם התואר "גדול"? ומדוע התורה הקדימה את ערך התפילה שלנו לגדולת התורה, והרי לכאורה התורה היא תורת ה' מן השמים, והתפילה היא תפילת האדם, וגם אם האדם הוא איש המעלה, ברור שכח התורה הוא לאין ערוך גדול מכוחה של תפילה. כך למדנו גם מדברי חז"ל 3 שקראו לתורה "חיי עולם"- חיי נצח, ולתפילה "חיי שעה". מדוע אם כן הקדימה התורה את עובדת היותנו "גוי גדול" בזכות תפילתנו, לקריאתנו בשם זה בזכות נצח התורה שאנו שייכים לה והיא ניתנה לנו- לישראל?

לבירור הענין יש צורך בהקדמות אחדות. בראשית נתחיל לברר את המושג "גדול" בהופעתו בתורה.
יש לדעת כי התורה שהיא דבר ה' הפונה אלינו, אל האדם, אמנם משתמשת במילים שיובנו על ידינו, אבל איננה עוזבת לגמרי את מקורה האלוהי העליון. ועל כן יש בדבריה משמעות כפולה, המשמעות הנתפסת על ידינו, וגם אותה משמעות המזכירה לנו את מקורה האלוהי. המילה "גדול" במילון שלנו היא מילה המעידה על היחס בין מימדים שונים, שאחד גדול מחבירו הקטן. אבל גם אותו הנקרא על ידינו "גדול" הוא לא באמת גדול, כי לעומת גדול ממנו גם הוא יהיה נקרא קטן.

מהו גדול באמת?
במשמעותה האלוהית של המילה "גדול", צריך להיות מובן מוחלט שאיננו משתנה גם כשיעמוד מול גדלים אחרים. מה אם כן נקרא "גדול" בלשון הקודש, לשון האמת של תורת אמת? למי אפשר לקרוא גדול תמיד, בכל מצב ובכל זמן, מול כל אחד ואחד? כל המושגים שלנו משמעותם וחשיבות ערכם הוא רק מתוך עולמנו שלנו, ובגלל חשיבותו של העולם חשובים גם הם. אבל העולם כולו הוא עולם נברא, יש לו התחלה ויש לו סוף, יש לו עליות וירידות, ומתוך כך, כמו שהוא לא מוחלט כך כל מה שיש בו איננו מוחלט. אמנם התורה מלמדת אותנו שגם בבריאת העולם לא עזב אותו ה', אלא בירך את עולמו וקידש אותו, ומצא על ידי סידור מיוחד אפשרות להיות בקשר תמידי איתו. גדולתו של הקב"ה איננה יחסית, אין בה עליות וירידות, היא אמיתית יותר מכל אמת שבעולם, "אני ה' לא שניתי" 4 .

המילה "גדול" נקראת בפינו כתואר לקב"ה בהופיעו בתוך המציאות שלנו, שהרי מעבר למציאות זו של עולמנו אין לנו שום השגה ואיננו יכולים גם לדבר עליה. אם כן, בתוך עולמנו יש גדול אמיתי מוחלט, שתמיד, בכל מקום ובכל זמן יהיה גדול, "גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר" 5 . על פי זה, כל מה שקשור בקשר של קימא, שאינו ניתן להפסקה, עם הקב"ה, גם הוא יכול להקרא באותה גדולה, שהיא גדולת אמת ולא גדולה יחסית.

גדולת ישראל
מתוך כך ברור מדוע נקרא עם ישראל "גוי גדול", במובן המוחלט של המילה ולא רק בין העמים, שהרי לא נאמר "מי גוי גדול כמוך בין הגויים". לא בגלל קטנותם של הגויים אנו גדולים, ולא יקטן ערכנו גם אם יגדלו הגויים ככל שניתן להעלות על הדעת. גדולת ישראל היא מתוך דבקותו בה' הגדול, הגיבור והנורא, שלא השתנה, ואיננו משתנה, ולא ישתנה, ולעד ולנצח נצחים הוא הגדול, הוא הגיבור, והוא הנורא. ואם זכינו, וה' השכין את שכינתו בתוכנו ובחר בנו להיות לו לעם, הרי כמו שהוא נצחי בגדולתו כך בחירתו בנו היא נצחית, "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" 6 . ומתוך כך גם גדולתנו שלנו היא גדולת עולם, גם במובן העליון של המילה "גדול".

קשר זה שלנו עם מלך העולם הוא פנימי בעצם הויתנו ויצירתנו, בין אם הוא נסתר ובין אם הוא נגלה, אין זה דבר שיכול להשתנות בשום אופן. כך הם דברי הנביא מלאכי 7 : "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". וכדברי הרמב"ם באגרתו 8 , שהקב"ה הנציח את קיומנו, כביכול כקיומו הוא. ולכאורה קשה להבין: וכי יש שני נצחיים בעולם ח"ו, ה' וישראל, והרי זהו איסור עבודה זרה- "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" 9 ? התשובה לכך היא: קיומנו הנצחי הוא מתוך קיומו, כביכול, של הקב"ה, ואיננו קיים, ולא יוכל להתקיים בלעדיו בדרך טבעית או בכל דרך אחרת.

קיום גדול זה מופיע כלפי חוץ בשתי צורות: הצורה הפותחת היא הופעת הקשר מהקב"ה אל ישראל עמו במתן תורה, "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" 10 . הצורה השניה היא החזרת הקשר מאתנו אל הקב"ה: "דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני" 11 , "יקראני ואענהו עמו אנוכי בצרה" 12 , ועוד. שניים שהם אחד- תורה ותפילה- דבקותינו בה' והתגלותו בעולם על ידינו. "ואתם עדי נאום ה' ואני אל" 13 , "אין אלוהים בכל הארץ כי אם בישראל" 14 .

תורה לעומת תפילה
כשאנו רוצים לבדוק מה משני מושגי "גודל" אלו ראוי יותר לציין את ישראל, התורה או התפילה, ברור שאם אנו רוצים להעריך את התורה מול התפילה, התורה היא קדושה לאין ערוך. לא רק זה, אלא שכל אפשרות קבלתה של התפילה היא רק בזכות התורה. כך נאמר במשלי 15 : "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". ללא ה' שבחר בנו והתגלה אלינו בתורתו, איך היינו יכולים להעיז ולפנות אליו? מה עוד שיסודות התפילה נלמדים מהתורה.

אבל כשאנו באים לראות מה מאפיין את עם ישראל, יותר מבין שני אלו, נראה שהתפילה שייכת לעצם מציאותנו העצמית יותר מהתורה. ראשית, התורה היא מתנת ה' אלינו ולא אנחנו יצרנו אותה ח"ו. מקורה הוא מן השמים, גם אם זכינו והיא נהגית בפינו. לעומת זאת, התפילה נשאבת מתוכנו פנימה, על התפילה נצטוינו בתורה 16 : "ולעבדו בכל לבבכם", ודרשו חז"ל שעבודת הלב היא תפילה. בלבנו נמצאים כל כוחות חיינו השופעים ממנו אל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו. אם עבודת התורה נעשית על ידי השכל והפה, "והגית בו יומם ולילה" 17 , עבודת התפילה היא עבודת הלב, שמשם מתחילים חיי האדם לנבוע אל הוייתו, כדברי הכתוב: "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים" 18 .

גדולת התורה איננה יכולה להיות נחלת העם כולו. אמנם כולנו מצווים על לימוד התורה כפי יכולתנו, אבל לזכות לתורה ולכתרה לא נוכל לבד בלי סייעתא דשמיא. ה' הבוחר בתורה ובוחר בישראל, הוא שבחר ויצר את חכמי ישראל ובחר במשנתם.
לעומת זאת, התפילה יכולה להיות תפילה בוקעת שחקים גם אם היא באה מהיהודי הפשוט שבפשוטים: "תפילה לעני כי יעטוף" 19 . ואמרו חכמי הזוהר ששלוש תפילות נזכרו בספר תהילים: "תפילה למשה איש האלוהים" 20 , "תפילה לדוד" 21 - מלך ישראל ו"תפילה לעני כי יעטוף", ורק אצל העני נזכר הביטוי "כי יעטוף". תפילתו גדולה יותר מתפילות משה ודוד, גדולי ישראל. הטעם לזה, כי העני, שאין לו למי לפנות, קורא מקירות לבו אל האלוהים, ומשווע על עצם חייו אל ה' שאתו מקור החיים. וה' "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני, ובשוועו אליו שמע" 22 .

אם כן התפילה כוללת כל יהודי ויהודי, אפילו הרחוק הרשע, שברגע אחד יכול לחזור בלבו אל ה' ולקרוא אליו, וה' ישמע לו. כנאמר בתהילים 23 : "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע". אמנם אין להעלות על הדעת שאדם שחוזר בתשובה, ותהיה תשובתו גדולה שבגדולות, יכול ברגע להיות גדול בתורה. גדולה בתורה נקנית במאמץ ארוך וקשה של ימים ולילות, ושנות חיים ומסירות ללא גבול, בכל זמן.
לא בכל מקום יהודים שומרי תורה ומצוות עוסקים בתורה, אבל אי אפשר לדבר על יהודי שומר מצוות שאיננו מתפלל. התפילה היא הגרעין הפנימי של יהדותנו. כך ניתן להבין את הצרוף הנפלא בדברי דוד המלך: "ואני תפילה" 24 , "ואני תפילתי" 25 . האני האמיתי שלנו הוא התפילה שאנו מתפללים.

לכן, צריכים המתפללים להבין עד כמה חשובה תפילתם, עד שחז"ל 26 הזהירונו באמרם דברים מזעזעים לפירוש הפסוק בתהילים 27 : "כרום זולות לבני אדם"- אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. כמו כן אמרו חז"ל שמניעת התפילה היא הסיבה הגורמת שהקב"ה מביא יסורים לבני אדם כדי שיתפללו באמת.

מכל האמור צריך להבין שיש לנו צורך גדול להשתדל בתיקון יחסנו לתפילה וביחסנו לבתי התפילה- בתי הכנסת. בזכות זאת נזכה לקיום דברי דוד המלך 28 : "דרשתי את ה' וענני, ומכל מגורותי הצילני", "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד" 29 .