טיפול בילדים מנותקים | הרה"ג יעקב אריאל | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
צניעות

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חנן בן שלומית

605

11 דק' קריאה

שאלה
ילדים מנותקים מהוריהם זקוקים למשפחה חמה ותומכת. אי לכך מסרום לאומנה במשפחות מסודרות שיש בה אבות ואמהות וילדים קטנים. כדי לסייע למשפחות צורפה לכל משפחה בת שירות לאומי המסייעת למשפחה בטיפול בילדים שנמסרו לה לאומנה. האמהות והנערות רואות צורך לפעמים לחבק את הילדים המנותקים ולהרעיף עליהם חיבה ואהבה בעקבות החסך האימהי ממנו סבלו קשות. דבר זה נחוץ במיוחד ברגעי משבר העוברים על הילדים. המדובר בילדים בגילאים בין 9 ל 15. האם הדבר מותר?

תשובה
א
במסכת שבת דף יג עמוד א:

איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו? - אמר רב יוסף... תא שמע (יחזקאל יח) ואל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור... ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר (ויקרא יח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב.

ובתוספות שם:

ופליגא דר' פדת דא"ר פדת לא אסרה תורה אלא כו' - תימה מנא ליה דפליגי דילמא מדרבנן אסור אפי' הוא בבגדו? ורש"י דפירש כאן כיון דמדאורייתא לא אסור אלא תשמיש ממש מדרבנן לא אסור אלא קירוב בשר לא נהירא דמסתמא לא פליגי אמתני' דלא יאכל הזב עם הזבה. ועוד, וכי לית ליה דאשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור?

ומפרש ר"ת דפליגא דר' פדת דכיון דלא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד א"כ אין לנו לאסור ולגזור אלא כעין שאסר הכתוב דהיינו דיעות בלא שינוי כגון לא יאכל הזב עם הזבה אבל הוא בבגדו והיא בבגדה דאיכא דיעות ושינוי לא יסבור ר' פדת דאפי' באשת איש הוא בבגדו והיא בבגדה שרי.
ור"י פי' ופליגא דר' פדת כיון דאית ליה דלא שייך לשון קריבה אלא בגילוי עריות ממש וא"כ ואל אשה נדה לא יקרב היינו תשמיש ממש שוב אין ללמוד בהיקש מאשת איש לאסור הוא בבגדו כו' לאפוקי לשון קריבה ממשמעותו.
ודוחק הוא דהא אשת רעהו לא טמא משמע תשמיש ממש ואפילו הכי אסרי' הוא בבגדו והיא בבגדה.
לדעת רב יוסף הוא בבגדו והיא בבגדה באשת איש אסור מדרבנן ור' פדת חולק עליו ומתיר.
ויש לנו כאן שתי שיטות בדעת ר' פדת:
שיטת רש"י - לדעת ר' פדת הוא בבגדו והיא בבגדה מותר לכתחילה. ורק קירוב בשר אסור מדרבנן. וצ"ל שר' פדת חולק על הברייתא האוסרת הוא בבגדו והיא בבגדה. (ואע"פ שר' פדת הוא אמורא י"ל שהוא סובר כדעת הרמב"ן המובא להלן שלא אסרה תורה אלא את גילוי העריות עצמו והיא היא הקירבה המורה בתורה (וכמו שנאמר ואקרב אל הנביאה) ולא כפי שהבין רב יוסף שהכוונה לקירבה הקודמת לגילוי העריות ולדעתו של ר' פדת דרשת הת"כ שגם קירבה בלבד אסורה אינה אלא אסמכת וכמו שכתב הרמב"ן נמצא שלדעתו של רש"י ר' פדת ורב יוסף נחלקו במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. ר' פדת סובר כדעת הרמב"ן ורב יוסף כדעת הרמב"ם)
שיטת ר"ת - הוא בבגדו והיא בבגדה בנידה מותר כי יש כאן שתי דעות ושינוי. אך ביתר העריות הוא בבגדו והיא בבגדה אסור מכיוון שאין כאן שינוי. (ופירוש זה הוקשה לרש"י, הרי זב וזבה שרק אוכלים על שולחן אחד אסורים, איש ואישה השוכבים יחד בבגדיהם הדבר מותר לכתחילה?! יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! אך ר"ת סובר שהשינוי מתרץ קושיא זו.)
שיטת ר"י - דומה בעקרון לשיטת ר"ת.
ואם נניח שאין הלכה כר' פדת אלא כרב יוסף אין נפק"מ בין השיטות השונות ולכו"ע הוא בבגדו והיא בבגדה אסור בכל העריות. אלא שלרש"י פשוט שהאיסור הוא רק מדרבנן ומסתבר שה"ה לר"ת.
ב
שיטת הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה שנג:
והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (אח"מ יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה. ולשון ספרא [פי"ג ה"ב (בד"ח הט"ו)] לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא בנדה בל תקרב ובל תגלה ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו תלמוד לומר לא תקרבו לגלות. ושם (ה"ח ובד"ח הכ"א) אמרו ונכרתו הנפשות העושות מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבין כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות.
משמע מדבריו שחיבוק של עריות אסור מדאורייתא.
ולדבריו צ"ל שר' פדת באמת סובר שרק תשמיש עצמו אסור מהתורה, ושאר קרבת בשר מותרת מהתורה. ואילו רב יוסף חולק וסובר שגם כל קירבת בשר אסורה מהתורה ולכן הוא בבגדו והיא בגדה אסורים מדרבנן. והלכה כרב יוסף.
אולם הרמב"ן שם חולק עליו וסובר שחיבוק בכל העריות חוץ מאשת איש אינו אסור מהתורה אלא מדרבנן. אפילו שכיבה ממש בקרוב בשר אסורה רק מדרבנן. מהתורה לא נאסרה אלא הביאה עצמה. אולם באשת איש האיסור חמור יותר והוא כנראה מדברי קבלה שנאמר "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה". ובשאר העריות נחלקו ר' פדת ורב יוסף. לר' פדת לא הוקשו כל העריות לא"א וקירבה מותרת ולדעת רב יוסף הוקשו כל העריות לא"א וכל קירבה אסורה. (ולדבריו יוצא שכל קרבת בשר אסורה מדברי קבלה. אולם בתחילת דבריו הוא מסתפק האם הדבר אסור רק מדרבנן או מהתורה כדין חצי שיעור. וצ"ע.)
ושניהם נחלקו בפירוש הסוגיה בשבת. הרמב"ם מפרש בעקרון כרש"י שלר' פדת אכן אין איסור קירבה מהתורה אלא רק הביאה עצמה. אך לרב יוסף התורה אסרה גם קירבה ולכן הוא בבגדו והיא בבגדה יהיו אסורים מדאורייתא. והלכה כרב יוסף וכן מוכח מת"כ.
הרמב"ן סובר כר"ת וכן משמע מחידושיו למס' שבת שם. ובתחילה הסתפק רב יוסף אולי שינוי מועיל להתיר נידה הוא בבגדו והיא בבגדה. אולם אח"כ חזר בו רב יוסף וסבר שמאחר שבא"א האיסור הוא מדברי קבלה ומכיון שהוקשו כל העריות זל"ז גם בנידה יש לאסור הוא בבגדו והיא בבגדה. ומה שאמר לא אסרה תורה ר"ל לא נאסרה כלל נידה הוא בבגדו והיא בבגדה אפילו לא מדרבנן. וכן עולא שנישק את אחותו היה זה בשינוי שלא כדרך הנושקין.
(אלא שצ"ע בדבריו. אם כל האיסור הא רק מדרבנן מה ענין היקש העריות זל"ז לכאן? )
ובנ"ד שהמדובר באשת איש בין לרמב"ם ובין לרמב"ן כל חיבוק אסור. אלא שלדעת הרמב"ם האיסור הוא לכאורה מהתורה ולדעת הרמב"ן הוא רק מדרבנן.
ג
אולם האמת ניתנת להיאמר שבנ"ד גם לדעת הרמב"ם האיסור הוא רק מדרבנן. כי לדעתו האיסור מהתורה הוא רק בחיבוק של תאווה, שיש בו חשש לגילוי עריות. אך חיבוק של הרעפת חום כגון בנ"ד שאינו חיבוק של תאווה האיסור הוא רק מדרבנן. וכן כתב המגילת אסתר שם שחיבוק ונישוק אסורים רק דרך חיבת ביאה אך דרך אהבה וקירבה מותר. והדבר מפורש ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א
כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.
והמג"א הביא ראיה לדבריו מחנן בר רבא בקידושין פ שנישק את בת בתו. אלא שיש לחלק בין סב ונכדתו לאנשים זרים. בתוך המשפחה הקרובה נשיקה מבטאת בדרך כלל (להוציא מקרים של סטייה) רק קירבה ואהבה ללא תאוות ביאה. מה שאין כן בין אנשים זרים שם עלול חיבוק להתפרש כחיוק של תאווה. מיהו הסברה נותנת שבמקרה הזה הידים מוכיחות שהדבר נעשה לשם חיבה ותמיכה ולא חלילה לשם תאווה. מיהו עדיין יש כאן איסור דרבנן.
ד
והנה מצינו שהתירו איסור מעין זה אף חמור ממנו לחולה. וחילא דידי מדוד המלך שאבישג שכבה בחיקו. ואם היה כאן איסור תורה מי התיר לו את הדבר? ואפילו אם תאמר שהיה זה פיקו"נ, מי התיר לו אביזרייהו דעריות משום פיקו"נ? לכן צ"ל שאבישג לא שכבה בחיקו של דוד המלך לשם תאווה, אלא רק לשם חימומו, ולא היה בזה איסור תורה, אלא רק איסור דרבנן. ובמקום חולי לא גזרו. מיהו עדיין י"ל שהיה זה פיקו"נ ולכן התירו. אך לחולה רגיל לא יתירו וק"ו שלא בנ"ד.

והנה בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קכז:
שאלה : בעל המבין ברפואות, ואשתו נדה וחולה, ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו, או יותר: היוכל הבעל למשש בדופק שלה, ביחוד ושלא ביחוד? ואפשר בשביל ההזמנה יועיל לה, שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד. מי אמרינן: כיון דנגיעה בעלמא, אינה אלא משום שבות /כלומר: איסור מדרבנן/, ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה; הא נמי דכוותה? א"ד =או דלמא= שאני הכא, דיצרו תקפו. ולך; אמרין נזירא: סחור סחור לכרמא, לא תקרב?
תשובה : מסתברא שאסור. חדא, דאפשר דכל קריבה דאורייתא, כדאמר פרק קמא דשבת (דף י"ג): /יחזקאל י"ח: ו'/ אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי, בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשתו נדה, לאשת רעהו. מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור: אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור. ופליגא דרבי פדת. דא"ר פדת: לא אסרה תורה, אלא קריבה של ג"ע =גילוי עריות=, שנאמר: לא תקרבו לגלות ערוה. אלא מאן דאסר שום קריבה, משום: לך לך; אמרין נזירא כו'; אפ"ה איסור דרבנן, איסור הוא. דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה, לא נתיר בו איסור דרבנן. שלא כל השבותים שוין:
וצ"ע במה שכתב שכל קירבה אסורה מדאורייתא. לדעת הרמב"ם רק קירבה שיש בה תאווה אסורה מהתורה. ולדעת הרמב"ן אפילו קירבה של תאווה אינה אסורה מהתורה. אומנם הרמב"ן פירש בדעת הרמב"ם שכל קירבה אסורה ולכן הקשה עליו. והרשב"א הולך כנראה בעקבות הרמב"ן. אולם היא הנותנת. הרמב"ם עצמו סובר שרק קירבה של תאווה אסורה כמו שהוכחנו לעיל מהסברו המוכרח של המג"א בדבריו וכמו שמוכח מדברי הרמב"ם עצמו. ויתכן שכוונתו של הרשב"א לומר שיש חשש שהוא יגע בה נגיעה של חיבה ויעבור על איסור תורה לדעת הרמב"ם. גם מה שכתב שלא התירו אפילו איסור דרבנן במקום חולי עיין ר"ן פסחים כה (דף ו ב מדפי הרי"ף) שהביא דעה שרק באיסורי אכילה החמירו אך באיסורי דרבנן אחרים יש שהקלו. הוא עצמו סובר שהתירו איסורי אכילה דאורייתא שלא כדרך הנאתן יותר מאשר איסורי דרבנן. וא"כ י"ל שגם איסורי עריות בנ"ד יש לדמותם לאיסורי אכילה שלא כדך הנאתן ויש להתירם במקום חולי.
ה
והנה הבית יוסף (יורה דעה סימן קצה) הביא את תרומת הדשן (סי' רנב) בשם גדול אחד:
דאשה [נדה] חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק ונראה מדבריו שאפילו בשאין רופא זולתו אסור וגם בתשובות להרמב"ן סימן קכ"ז אסר לבעל למשש דפק אשתו נדה ואע"פ שלשון השאלה היה בשיש שם רופאים אחרים אלא דבעלה ניחא לה משום דמזומן תדיר נראה דלמאי דאסר לא שני לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל (בהשגות על סה"מ ל"ת שנג) דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן אבל להרמב"ם (סה"מ שם, והל' איסו"ב פכ"א ה"א) דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע"פ שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצ"ע:
הב"י הולך כאן בעקבות הרמב"ן והרשב""א שפירוש את הרמב"ם כמי שאוסר כל קירבה מהתורה. אך הרמב"ם עצמו לא סובר כן אלא שרק קירבה שיש בה תאווה אסרה מהתורה וממילא מישוש דופק ע"י רופא אין בו איסור תורה ולצורך חולה, אפילו שאין בו סכנה מותר. ואכן הש"ך (יו"ד קצה כ) השיג על הב"י וכתב:
ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י' מה שאין כן הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ"ש וזה נראה דעת הרב דלעיל בסי' קנ"ז משמע מדבריו כהרמב"ם וכמו שכתבתי שם בס"ק י' וכאן התיר מישוש הדפק מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב:
הש"ך מפרש את הרמב"ם לשיטתו שאין איסור מהתורה בקירבה שאין בה תאוה. ולכן התירו לרופא למשש דופק של אשת איש גם שלא במקום פיקוח נפש. אך לבעל לא הותר למשש דופק של אשתו נידה אלא במקום פיקוח נפש. ומשמע שאין כאן אביזרייהו של גילוי עריות, שא"כ היה צריך לאסור גם במקום פיקו"נ. וע"כ הוא משום שאין איסור מהתורה בנגיעה כזאת, ולכן אין כאן אביזרייהו של גילוי עריות (ועיין אתוון דאורייתא כלל כא שאם נידה היא איסור ולא טומאה אינה נחשבת לערוה לענין ייהרג ואל יעבור עיי"ש).
ומה שהחמירו בנידה יותר מאשת איש, אע"פ שאיסור אשת איש חמור יותר, הוא כנראה משום קירוב דעת שיש בין בעל לאשתו. וכן משמע דברי השואל בשו"ת הרשב"א המיוחס לרמב"ן שהובא לעיל. וכן מבואר בתשובת הרשב"א ח"א סי' אלף קפח.
ו
והב"ש על אה"ע סי' כ ס"ק א כתב: הרמב"ן בתשובה (כנראה כוונתו לתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן שהובאה לעיל) כתב שאפילו אינו עושה דרך חיבה ס"ל להרמב"ם מדאורייתא אסור והוא ס"ל דאסור מדרבנן והיינו מ"ש הב"י ביו"ד סי' קצה. והש"ך השיג עליו בחינם. (ולפי מש"כ לעיל אדרבה הצדק עם הש"ך שהרמב"ם עצמו כתב שאין איסור מהתורה אלא דרך תאווה) ועיין בסוגיא בסנהדרין (עד א) תמות ואל תספר עמו מאחרי הגדר. ופסק הרמב"ם רפ"ה מהל' יסוה"ת שאפילו בפנויה אסור והיינו כתירוץ שם משום מיגדר מילתא...ואם היא א"א או מחייבי כריתות כתב הר"ן דאיכא לאו אם יעמוד עמה מאחרי הגדר משום לא תקרב לגלות ערוה .
אך בתשובת ראש אפרים (ח"ד קונט' הראיות סי' לח אות ט הובאה בשו"ע עם רעק"א השלם יו"ד סי' קצה) כתב על הב"ש שהרמב"ם לא אסר מהתורה אלא דרך חיבה. וכן עמא דבר שרופאים ישראלים נוגעים בנשים וכמו שכתב הש"ך.
והרדב"ז בח"ד סי' ב כתב שאין ראיה מהא דלא תספר עמו מאחרי הגדר משום ששם החולי בא מחמת העבירה ולפיכך ימות ואל תספר עמו. אך כשאדם חולה מסיבה אחרת אין בסיפור כזה ואפילו לא בנגיעה שאינה של חיבה שום אביזרייהו.
ואולי י"ל שבמקרה של אותו אדם שהעלה ליבו טינא עצם הסיפור עמה יש בו משום איסור לא תקרבו מדאורייתא לדעת הרמב"ם אע"פ שאין כאן נגיעה, כי במקרה המיוחד הזה גם הסיפור עימה אינו אלא דרך תאווה ואסור מדאורייתא משום לא תקרבו. ובזה יובן לנו מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות הקצר בראש משנה תורה שגם ברמיזה ובקפיצה לוקה. ותמהו עליו הרי אין כאן נגיעה וא"כ האיסור הוא רק מדרבנן. ולהנ"ל י"ל שייתכנו מקרים קיצוניים כגון אותו אדם שהעלה ליבו טינה שאפיל קפיצה ורמיזה יחשבו בכלל איסור קריבה של גילוי עריות.
ז
העולה מכל זה הוא שנגיעה שאינה של תאווה אינה אסורה מהתורה לכו"ע. וכן הותרה בין אב לבתו ובין סב לנכדתו, אע"פ שיש בה חיבה, אלא שאין בה חלילה תאוות ביאה. מיהו אין לדמות אב ובתו וכן סב ונכדתו, שאין בהם חשש תאווה, לאנשים זרים שעלול להיות בהם חשש כזה. מיהו כבר פשט המנהג להתיר בדיקת רופא ולא רק לחולה שאין בו סכנה אלא לכל מי שזקוק לבדיקה רפואית. מיהו ברופא יש סיבה נוספת להתיר משום דבעבידתיה טריד. מה שאין כן בנ"ד שאדרבה העיסוק האמור הוא תמיכה וגילוי חיבה, אלא שאינה לשם תאווה. ואע"פ שאין חשש לתאווה, אך גם אין אפוטרופוס לעריות. ולכן נראה שיש להשתמש בנגיעה רק במקום צורך גדול. אולם שלא במקום צורך כזה אמרינן לנזירא לך לך סחור סחור, לכרמא לא תקרב.
והנה בנ"ד הצורך הוא גדול מאוד ונראה לומר שמצבו הנפשי של נער זה אינו טוב יותר משל חולה שאין בו סכנה (וייתכן שאם לא ישקמו נער כזה מצבו יידרדר והוא עלול להגיע גם לכלל סכנה...) ולכן נראה שמותר לאשת איש לגעת בו בשעת צורך גדול. מיהו מחיבוק ונישוק ממש מן הראוי להימנע. אולם ליטוף ונגיעה של חיבה לצורך תמיכה ועידוד והרעפת חום ואהבה נראה שהדבר מותר בשעת הצורך. ואם אפשר להסתפק במגע דרך הבגד בודאי שאין להתיר מגע ישיר.
ח
ולכאורה ק"ו שיש להתיר בפנויה. אע"פ שהיא אסורה משום נידה ובנידה החמירו יותר מאשת איש, זהו רק בין בעל ואשתו משום קרוב דעת, אך בנידה פנויה המטפלת בנער מנותק איסורה קל יותר משל אשת איש. מאידך, יש לחשוש שהיא הנותנת. מכיוון שאינה נשואה וקירבת הגיל בינה לבין הנער גדולה יותר יש לחוש יותר לקירבת דעות ביניהם. ואע"פ שסתמא דמילתא נערה פנויה כזאת המתנדבת לטפל בנער מנותק מתכוונת לשם שמים, מכל מקום אין אפוטרופוס לעריות ולמיחש בעי. ולכן נראה שיש להגביל את הטיפול של הנערות הפנויות לגילאים צעירים בלבד ואת הטיפול בנערים המבוגרים יותר למסור בידי הנשים הנשואות והמבוגרות.

מסקנה
בנות השירות הלאומי תטפלנה רק בילדים עד גיל בר מצוה והנשים הנשואות תטפלנה בנערים מעל גיל בר מצוה. אלו ואלו אינן רשאיות לגעת בנערים לכתחילה נגיעה ישירה אפילו בשעת הצורך אלא רק נגיעה של תמיכה ועידוד מעל לבגדים. בכל מקרה עליהן להימנע מחיבוק ונישוק וכמו כן עליהן להימנע מייחוד.