הטיפול בגוף | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

ספריה
מלאכות שבת

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
מלאכות שבת

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חנן בן שלומית

10 דק' קריאה

ה - סיכת שמנים ובשמים ומריחת קרמים ומשחות
מותר לסוך את הידיים והגוף בשמן כדרך שאנשים רגילים לסוך את עצמם להנאתם. וכן מותר לאשה לסוך את גופה ושערה בשמן מבושם. ואמנם אסרו חכמים לתת בושם בבגד, משום שמולידים בזה ריח בבגד, והמוליד דבר חדש שלא היה, דומה לעושה מלאכה (ביצה כג, א; ב"י ורמ"א תקיא, ד). אולם על הגוף והשיער אין איסור, משום שהריח טפל לגמרי לגוף ולכן אין זה נחשב שמולידים בו דבר חדש. 2
אף שמותר לסוך את הגוף בשמן, אסור למרוח עליו קרם, משום איסור 'ממרח', שהוא תולדה של מלאכת 'ממחק' (עיין להלן יח, ו). מטרתה של מלאכת 'ממחק' להחליק משטחים מחוספסים כדוגמת עור ועץ. ותולדה של מלאכה זו היא 'ממרח', היינו מריחת חומר באופן שווה, וכן מריחת חומר על גוף אחר כדי להחליקו.
לפיכך, אסור למרוח את כל סוגי הקרמים והמשחות על העור, מפני שבעת שמורחים אותם מחליקים את הקרם על פני העור. ואין לטעון שהמטרה היא להבליע את הקרם בתוך הגוף, ולא למורחו על פני העור. מפני שגם כאשר רוצים שהקרם יבלע בעור, מעוניינים שחלק ממנו ישאר על פני העור כדי להחליקו, ולכן יש בזה איסור ממרח. אבל אם הקרם נוזלי, היינו שכאשר יניחו אותו על משטח יתפשט, אין בו איסור ממרח ומותר לסוך בו את הגוף. 3
מותר לסוך את הגוף בנוזל שנועד להרחקת יתושים, אבל אם החומר לדחיית יתושים מוקשה, אסור למורחו על הגוף, משום איסור 'ממרח'.
אסור למי שסובל ממיחושים לסוך בשמן שנועד לרפואה, וגם לאדם בריא אסור לסוך בשמן רפואי להנאתו, שכן גזרו חכמים שלא לעשות בשבת דברים של רפואה. אבל אם המיחושים גורמים לצער ממשי, מותר לסוך את הגוף בשמן רפואי. ואם הוא שמן שגם בריאים משתמשים בו, הואיל ואין ניכר שמשתמשים בו לרפואה, מותר גם למי שסובל לסוך בו את גופו (שו"ע שכז, א, להלן כח, ד-ה). דין עיסוי מקצועי וחובבני יבואר להלן (כח, יג).

ו - סבון נוזלי וקשה ושימוש במגבונים
מותר לרחוץ ידיים בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך - נוהגים להחמיר. שני טעמים לדבר: האחד, שהשימוש בסבון קשה או סמיך נראה כעין 'ממחק', שהרי בעת השימוש בסבון הקשה מחליקים את פניו, ובעת השימוש בסבון סמיך מורחים אותו על היד והגוף. הטעם השני, שהשימוש בסבון נראה כהולדה של דבר חדש, שהסבון הקשה או הסמיך הופך להיות נוזלי כמים. ואף שמעיקר הדין לדעת הרבה פוסקים אין בזה איסור, כי אין שום כוונה להחליק את הסבון, ומה שיורד מהסבון מתבטל למים ואינו נראה כנולד. מכל מקום כיוון שיש בזה דמיון לממרח ומוליד, נהגו רוב ישראל להחמיר שלא להשתמש בסבון קשה וסמיך. והנוהגים להקל יש להם על מי לסמוך.
סבון סמיך שאם מניחים אותו על משטח יתפשט לצדדים נחשב כנוזלי, ולכל הדעות מותר להשתמש בו, וגם כשיש ספק אם הוא נחשב סמיך או נוזלי, אפשר להקל. 4
מותר להשתמש במגבונים לחים לצורך ניקוי תינוק ומקומות מלוכלכים שבגוף ולצורך ניקוי שולחן וכדומה. ואמנם יש מחמירים, משום שלדעתם השימוש במגבון כרוך בסחיטה, שבעת הניגוב לוחצים על המגבון והלחות נסחטת ויוצאת מתוכו, ויש מזה תועלת לצורך הניקוי. אולם העיקר כדעת המתירים, שכן המגמה בשימוש במגבונים, להסתייע בלחות שעל פניהם כדי לנקות היטב, אבל אין מעוניינים לסחוט את המגבון כדי להרטיב את המקום שמנגבים, שאם היו רוצים להרטיבו היה אפשר לשוטפו במים. וכל זמן שהלחות נשארת על המגבון אין היא נסחטת ונפרדת ממנו, ואין בזה איסור. ואם במקרה יצאו מעט טיפות מן המגבון, כיוון שאין מתכוונים לזה, אין בזה איסור. 5
כפי שלמדנו (לעיל יג, יא), מי שעשה את צרכיו ואין לו דרך להתנקות בלא לקרוע נייר טואלט, התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם כדי למנוע מעצמו בזיון גדול, ויקרע את הנייר בשינוי, כגון על ידי מתיחתו במרפקיו. וכן מותר בשעת הצורך, להרטיב את נייר הטואלט במים, כדי להיטיב את הניקיון, ובתנאי שלא יתכוון לסחוט מים מהנייר, אלא רק להעזר ברטיבות שעליו.

ז - צחצוח שיניים ומשחת שיניים
מותר לצחצח שיניים בשבת, כדי לנקותם ולהסיר ריח רע. וכן מותר להשתמש במי פה, כדי לתת בפה ריח טוב. אבל במשחת שיניים נכון שלא להשתמש, כשם שאין משתמשים בסבון.
ואמנם יש שאסרו לצחצח שיניים בשבת, מפני שחששו לאיסור סחיטה במברשת, ולהוצאת דם מהחניכיים, ולשבירת קסמים במברשת. אולם העיקר להלכה שמותר לכתחילה לצחצח שיניים במברשת, ורק במקרה שקרוב לוודאי שהצחצוח יוריד דם - אסור לצחצח שיניים. 6
מותר לשטוף את המברשת במים אחר הצחצוח כפי שנוהגים תמיד. וגם אם אין מתכוונים להשתמש במברשת עוד פעם בשבת, אין שטיפתה נחשבת הכנה מקודש לחול, מפני שזו פעולה שגרתית שרגילים לעשותה תמיד ואין בה טורח. ועוד, שהסרת הלכלוך מהמברשת היא גם צורך שבת, שהשהיית המברשת בלכלוכה גורמת לתחושת גועל (עיין מ"ב תרסז, ו; ולהלן כב, טז).
מותר לחצוץ שיניים בקיסם (שו"ע שכב, ד), וכשאין קיסם מותר להשתמש בגפרור. ואמנם הגפרור מוקצה כדין כלי שמלאכתו לאיסור, אבל לצורך שימוש בגופו - מותר לטלטל אותו (להלן כג, ז). אלא שכמובן צריך לזכור שאסור לחדד את הגפרור לצורך זה, ואיסור זה הוא מהתורה.
מותר להדביק בעזרת אבקה שיניים תותבות לחניכיים, שהואיל והדבקה זו נועדה לזמן קצר, אין בה איסור (הר צבי, ציץ אליעזר טו, כה; ילקוט יוסף שיד יז. ושלא כשש"כ יד, מ, שהחמיר).

ח - רחצה בשבת
גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף במים חמים בשבת, משום שהיו אנשים שמרוב להיטותם להתרחץ בחמים, חטאו וחיממו את המים בשבת ועברו על איסור הבערה ובישול, וכשהוכיחו אותם, טענו שמים אלה חוממו מערב שבת. לפיכך גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף גם במים שהתחממו בערב שבת בהיתר. אבל את מיעוט הגוף מותר לרחוץ בחמים, שכל זמן שנמנעים מלרחוץ את רוב הגוף, אין להוטים כל כך להתרחץ ולחמם את המים, ואין לחשוש שיכשלו באיסור. וגם כאשר רוחצים כל אבר בנפרד, אסור לרחוץ את רוב הגוף בחמים (שבת מ, א; שו"ע שכו, א).
כבר למדנו (לעיל י, כד) שמותר להשתמש במים החמים שנמצאים בדוד החשמלי בתנאי שאין גורמים בזה לבישול מים נוספים. וכן למדנו (י, כה), שלדעת רבים מותר להשתמש במים שהתחממו בשבת בדוד שמש. ואם כן מותר לרחוץ בהם את הפנים והידיים, וכן את מיעוט הגוף, אבל את רוב הגוף אסור לרחוץ משום גזירת חכמים.
והאיסור לרחוץ את הגוף הוא דווקא במים חמים, אבל במים קרים או פושרים, שחומם נמוך מחום הגוף (כ-36.5 מעלות צלזיוס), מותר לרחוץ את כל הגוף. ומותר לפתוח גם את ברז החמים, כדי שהמים לא יהיו קרים. ובתנאי שבעת פתיחת המים החמים אין גורמים למים הקרים שיכנסו לדוד שיתבשלו (כמבואר לעיל י, כד-כה).
עוד צריך לדעת, שהאיסור לרחוץ את הגוף במים חמים הוא דווקא במצב רגיל, אבל למי שמצטער מאוד ממניעת הרחצה בחמים - מותר לרחוץ את כל גופו בחמים שהתחממו בערב שבת או בדוד שמש (רע"א, באו"ה שכו, א).
המתרחץ צריך להיזהר שלא לסחוט את השיער בידיים בעת הרחצה ולאחריה. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה. אשה שרגילה להסתרק תמיד אחר הרחצה, צריכה להיזהר שלא לשטוף את שערה בשבת, שלא תיכשל אח"כ באיסור סירוק (לעיל הלכה ג).
עוד הזהירו חכמים, שהרוחץ בנהר או מעיין או ים במקום שאין בו עירוב, כשיצא ינער את המים שעליו, כדי שלא יטלטל אותם ארבע אמות. ואין צורך שייבש את עצמו לגמרי, אלא די שיסיר את המים המרובים שנוטפים מגופו. ואמנם על הנרטב בגשם לא גזרו שלא ללכת ברשות הרבים, וזאת משום שבדרך כלל מי הגשמים מועטים, ואף כשהם מרובים, כיוון שירדו עליו בניגוד לרצונו, לא החמירו בהם (שבת קמא, א, ב"י שו"ע שכו, ז; ט"ז ב).

ט - שחייה וטבילה בשבת
גזרו חכמים שלא לשחות בשבת, שמא יבואו מתוך כך לתקן סירה. וכל שהוא מנתק את רגליו מקרקעית המים וצף הרי הוא נחשב כשוחה, אבל אם אינו מנתק את רגליו מהמים הרי הוא רוחץ ומותר (ביצה לו, ב; שבת מ, ב; שו"ע שלט, ב). ואף שמעיקר הדין לא אסרו חכמים את השחייה בבריכה שמוקפת בקיר שעוצר את המים והיא נמצאת בתוך חצר מגודרת, כי אין לחשוש שיבואו לתקן שם סירה או לטלטל את המים מחוץ לעירוב. מכל מקום כיום שהשחייה הפכה לאחד הבילויים השכיחים בחול, יש לאסור את השחייה בבריכה משום 'עובדין דחול'. ועוד, שיש חשש שמא לאחר הרחצה יבואו לסחוט את בגד הים. ועוד, שאין ראוי לאבד את הזמן הפנוי בשבת בבילויים, אלא צריך להקדישו לתורה. 7
מותר לאדם לטבול מטומאתו בשבת. ואף שאסרו חכמים לטבול כלים בשבת, משום שטבילתם נראית כתיקון כלי, שעל ידי הטבילה מותר להשתמש בהם. לאדם מותר לטבול בשבת, שהואיל ומותר לאדם לרחוץ עצמו במים קרים, מותר לו גם לטבול לטהרתו, שאין הטבילה נראית בהכרח כפעולת תיקון (ביצה יח, א; שו"ע שכו, ח). ואף למנהג אשכנזים, שמפני כמה חששות נהגו שלא לרחוץ בקרים בשבת, כאשר הרחצה לשם מצווה לא נהגו להחמיר (רמ"א יו"ד קצז, ב). ולכן גברים שרגילים לטבול לשם חסידות, נוהגים לטבול בשבת.
נחלקו הפוסקים אם הגזירה שגזרו חכמים שלא לרחוץ בשבת במים חמים חלה גם על טבילה. יש אומרים שלא גזרו חכמים על טבילה של מצווה, ומותר לטבול במים חמים שהתחממו בהיתר (קרבן נתנאל). ויש אומרים שגזירת חכמים חלה גם על טבילה, ואסור לטבול במים חמים (נודע ביהודה). ורבים נהגו להקל לטבול במים חמים. והרוצים להחמיר, ידאגו שחום המים יהיה נמוך מחום הגוף, שבמים פושרים לדעת רוב הפוסקים מותר לרחוץ בשבת, קל וחומר שמותר לטבול בהם לשם מצווה. 8

^ 1.. הגוזז חייב הן כאשר הוא גוזז לצורך הצמר והן כדי לייפות את הגוף ממה שגדל עליו ומכערו, כדוגמת גזיזת עורות התחשים כדי לעשות מהם יריעות למשכן. וכיוון שהמסתרק רוצה להשיר שערותיו, איסור סירוק מהתורה (ריב"ש שצ"ד. וכ"כ בשעה"צ שג, עב). אולם הרמב"ם הל' נזירות ה, יד, כתב שנזיר המסרק את שערותיו אינו לוקה. ופירש הרדב"ז שם, שאף שהוא רוצה להשירן, האיסור דרבנן מפני ששורשן נחלש וממילא הן עומדות לנשור. וכ"כ באגלי טל מלאכת גוזז טו. והכסף משנה באר שהאיסור מדרבנן לרמב"ם, משום שהוא אינו מתכוון, היינו שעיקר כוונת הנזיר לסדר השערות ולא לתולשן וגם אין וודאות שייתלשו.
^ 2.. אמנם יש אוסרים לתת ריח טוב בגוף משום מוליד (ט"ז תקיא, ח, ומ"א יא, בא"ח ש"ש תצוה יא). ומנגד יש סוברים שאפילו בבגד מותר לתת ריח (ראשון לציון אליבא דהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש). ולרוה"פ אסור לתת ריח טוב בבגד ומותר לתת ריח טוב בגוף (מ"ב קכח, כג; יחו"ד א, לא; שש"כ יד, לו).
^ 3.. כאשר רוצים שכל המשחה תבלע בגוף ולא ישאר ממנה דבר על העור, אין בה איסור ממרח (מ"א שטז, כד, מ"ב מט). לפיכך, חולה שמותר לתת לו טיפול רפואי והוא נצרך למשחה, מותר לשפשף אותה על העור עד שתבלע לגמרי (דעת תורה שכח, כו; רשז"א בשש"כ לג, הערה סד). אבל קרם שנועד להנאה או יופי, אין רוצים שיבלע לגמרי, אלא רוצים שישאר ממנו גם על פני העור כדי להחליקו ולייפותו, ולכן אסור מהתורה למורחו.
^ 4.. במ"ב שכו, ל, החמיר על פי תפארת ישראל שלא להשתמש בסבון משום ממרח. וכ"כ ר"ש לניאדו, ומעשה איש (דף קט). ובבא"ח ש"ש יתרו טו, החמיר משום מוליד. אולם כמה פוסקים הקילו ומהם: פחד יצחק, גינת ורדים ופעולת צדיק. וכ"כ בקצה"ש (קלח בדה"ש לא), וכן הרחיב ביבי"א ד, כז, והוסיף שכ"כ הרמב"ם בתשובה. ולרשז"א בשש"כ יד, הערה מט, מעיקר הדין אין בזה איסור, אלא שהוא כדברים המותרים שנהגו בהם איסור, שיש לקיים את המנהג לאסור. וכן אסרו למעשה בשש"כ יד, יח, ואול"צ ח"ב לה, ה. ואף הגרע"י כתב בהליכות עולם (ח"ד ע' קח) שטוב להחמיר וכן המנהג. ע"כ. אמנם נראה שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המקילים, ק"ו כאשר המשתמש מסתפק אם הסבון שלו נחשב סמיך או נוזלי. וכאשר יש חריצים בסבון והמסתבן רוצה להחליקם, בוודאי יש איסור לכל הדעות.
^ 5.. בין המחמירים: ארח"ש יג, מו; חוט שני ב, עמ' רט; ולכך נטה במנח"י י, כה, ושבה"ל ח, נט; י, נח. ואילו מנגד נטו להתיר בהר צבי א, קצ; ויען יוסף או"ח קסג. ועוד רבים התירו: אג"מ או"ח ב, ע; שש"כ יד, לז, והערה צט, עפ"י רשז"א; רבבות אפרים ו, קצד, ג; מנו"א ח"ב יב, 20; מראה הבזק ג, מח. ועיין בהרחבות.
^ 6.. בין האוסרים: מנח"י ג, מח, ארח"ש יז, כט. ובשש"כ יד, לט, כתב שנהגו להחמיר. וסברת האוסרים שהצחצוח מוריד דם וגורם לשבירת קיסמים במברשת. ושתי הטענות אינן נכונות, כי רק לעתים נדירות יורד דם ונשברים קיסמים, וממילא הוא דבר שאינו מתכוון ומותר. ואסרו גם משום סחיטה שנעשית במברשת בעת הצחצוח. והשיבו שהוא פסיק רישא דלא ניחא בשני דרבנן: א' סחיטה בשיער וכיוצא בו אסורה מדרבנן, ב' כלאחר יד. ולרשז"א אמנם נוח לו שיצאו המים ועל ידי כך הניקוי יהיה טוב יותר, אלא שבדרך כלל שערות המברשת אינן ארוכות וצפופות כל כך, ואין בזה סחיטה. ואם ישטוף את פיו תחילה במי פה, גם לרשז"א זה יהיה פסיק רישא דלא ניחא ליה. והמתירים למעשה הם: שרידי אש ב, כח; אג"מ או"ח א, קיב; אול"צ ח"ב לה, ו; רשז"א (שלחן שלמה שכ, כח, ב). ובקצה"ש, ויבי"א ד, כז-ל, התירו אף במשחה.
^ 7.. אף שמעיקר הדין מותר לרחוץ את הגוף בקרים, מנהג אשכנז להחמיר, משום שחששו שמא יסחט את שערות ראשו בידיו כשיצא מהמים, וכן חששו לטלטול ד' אמות ברשות הרבים, ושמא יבוא לשחות (תה"ד רנה, שו"ת מהרי"ל חדשות קלט, מ"א שכו, ח, מ"ב כא). אולם ביום חם גם המחמירים מודים שמותר לרחוץ את הגוף בקרים או פושרים, ויזהר שלא לסחוט את שערותיו בידיו, אלא ינגבם במגבת (שש"כ יד, יא). ויש שכתבו שאף במגבת יש להחמיר לנגב את השערות בנחת (בא"ח ש"ש פקודי ח). ולא כתבתי למעלה את הדין שלמנהג אשכנז אסור לרחוץ בקרים, כי אינו שכיח, שהוא נוגע רק ליחידים שרגילים לרחוץ בקרים להנאתם, ובמקום צער ממילא מקילים לרחוץ בקרים וחמים. אבל לשחות בבריכה ברור שאסור למנהג אשכנז. וגם למנהג ספרדים שנוהגים כעיקר הדין ומתירים לרחוץ בקרים ולשחות בבריכה שיש לה קיר סביב והיא ברשות היחיד, מ"מ יש לאסור שלא לשחות בבריכה, משום שרגילים לשחות בבגד ים ויש חשש גדול שיבואו לסוחטו. ועוד, שכל הקולא לשחות בבריכה שבחצר, נגעה למקרים נדירים, לאותם יחידים שהיתה להם בריכה קטנה בחצר וצפו בה מעט. אבל בבריכות שבונים כיום שרגילים לשחות בהם זמן רב, והוא בילוי קבוע, השחייה בהם היא עובדין דחול. ואם יהיה מותר לשחות בשבת, יתבטלו מתורה ויפרו את עניינה של השבת שנועדה ללימוד. וכיוצא בזה כתב בילקוט יוסף (שכו, יא, ח"ד ע' סט). ועיין בדין ריצה והתעמלות להלן כב, ז-ח.
^ 8.. אמנם לדעת תה"ד (רנה), למנהג אשכנז שאין רוחצים בקרים, אשה שיכלה לטבול לפני שבת, אסור לה לטבול בשבת. ועפ"י זה כתב הגר"א שאסור לבעלי קריין לטבול. אולם דעת רוב ככל פוסקי אשכנז להתיר כל טבילה בשבת. וכ"כ לעניין טבילת נשים רמ"א יו"ד קצז, ב; ערוה"ש ח; טהרת ישראל יד. וכ"כ לעניין טבילת גברים עולת שבת שכו, טו; א"ר ה; תוספת שבת יב; אג"מ או"ח ד, עד, ועוד.
לעניין טבילה בחמים, לדעת קרבן נתנאל (שבת ב, ק), חסד לאברהם (סימן ל, כמובא בשעה"צ שכו, ה), לא גזרו חכמים על טבילה בחמים בשבת. וכן העידו הרבה אחרונים, שנשים נוהגות לטבול בליל שבת במים חמים (דברי חיים ב, כו, מהר"י עייאש בשו"ת בני יהודה ב, לב, ושו"ת דברי יוסף סד). לעומת זאת, דעת הנודע ביהודה (מהדו"ת כד), חכם צבי יא; בית מאיר (תחילת שכו), ח"א ע, א; רע"א (א, יז) ועוד, גם טבילה בחמים בכלל גזרת מרחצאות. ובשעה"צ שכו, ה, כתב שרק בשעת הדחק אפשר להקל. אבל למעשה רבים נוהגים להקל לנשים לטבול בחמים. וכ"כ ארח"ש (ב, כא, הערה ל); מנו"א (ח"ב י, 173); בדי השולחן (קצז, יז). ובלוית חן (עט) כתב שלכתחילה תטבול בבין השמשות (כדעת החכ"צ), שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בביה"ש במקום מצווה, וכשאי אפשר לטבול בין השמשות, תטבול בשבת בחמים. ונ"ל שהרוצים להחמיר, מוטב שיטבלו בפושרים, שכן ישנן שלוש דעות מהו האיסור לרחוץ בחמין שהוזכר בהלכה הקודמת:
א) לבית מאיר ורע"א, גם במים שהופגה צינתם אסור. ב) לחכם צבי יא, וחת"ס או"ח קמו, ותה"ל שכו, ג, האיסור גם בפושרים אבל במים שהופגה צינתם מותר. ג) לנודע ביהודה (מהדו"ת כד), ח"א (ע, א), זרע אמת (א, עא) וערוה"ש (שכו, ג), האיסור בחמין אבל בפושרים מותר. הרי שגם לסוברים שאסור לטבול בחמין, לדעת הנו"ב ודעימיה מותר לטבול בפושרים. ואם חום המים מעט פחות מחום הגוף, יש מקום לומר שגם לדעת החכ"צ ודעימיה אין בזה איסור. לפיכך הרוצים להחמיר, יחממו את המים פחות מחום הגוף או כחום הגוף, ובאופן זה יצאו לדעת רובם המכריע של הפוסקים, ואין בטבילה זו סבל.