- שבת ומועדים
- שיעורים נוספים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
370
הסיפור שלפניכם מבטא בעיני, את מהותו של חג הפסח. הסיפור מהווה הקדמה לחוברת, ועל משמעותו תוכלו לקרוא בסופה. הסיפור מופיע בספרו של הרב זוין ('סיפורי חסידים' על המועדים, עמוד 271) בצירוף מספר השלמות ממקורות נוספים.
רבנו ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), נסע לארץ ישראל כדי לפגוש בה את בעל ה'אור החיים' הקדוש, ולהביא יחדיו את הגאולה השלימה (נתיב מצוותיך - ד).
בדרכו, הגיע הבעש"ט הקדוש לאיסטנבול כמה ימים לפני חג הפסח יחד עם בתו אדל ובנו ר' צבי הסופר. איש לא הכיר שם את הבעש"ט, והיה שרוי בעוני גדול מאד. (יש גירסה שלפיה גם הסתלקו ממנו כל ה'מוחין' וההשגות שלו, ולא הצליח ללמוד מאומה).
עד ערב הפסח - אפילו מַצות ויין לא היו לו. בתו הציקה לו: "מה נעשה בימי הפסח?" והוא השיב לה: "ה' יזמין לנו", וישב כל היום בבית המדרש.
והנה לפנות ערב, באו זוג, איש ואישה, ממדינת פולין לבית הבעש"ט. האיש ביקש מבתו של הבעש"ט להיות יחד עם הבעש"ט בחג הפסח, וציין שהביא עימו את כל צורכי הפסח ביד רחבה. בתו של הבעש"ט הסכימה בשמחה, ומיד ערכו משרתיו של האורח את השולחן בכלים נאים, סידרו מיטה ל'הסבה', הכינו כל צרכי הסדר ביד רחבה ובתכלית ההידור, הדליקו נרות רבים וציפו לבוא הבעש"ט מבית המדרש.
בבוא הבעש"ט מתפילתו, קידש מיד על היין וערך את הסדר עד לאחר כוס שנייה, אז נתן שלום לאורח ושמח עימו. אחרי כן אמר הבעש"ט לאורח: "יודע אני שאתה חשוך בנים ומבקש אתה להיוושע. לכן בזכות שהחיית אותי, אני נשבע שאשתך הזאת (והראה באצבע עליה) תלד לך בן". שמח האיש מאד על ההבטחה.
מיד אחרי השבועה, שמע הבעש"ט כרוז מן השמים: "האיש והאישה עקרים מטבעם, ורבי ישראל בעש"ט הכריח בשבועתו שישנו מלמעלה את סדרי הטבע, לכן הפסיד הבעש"ט את חלקו לעולם הבא".
כששמע הבעש"ט את הכרוז, שמח מאוד ואמר: "ברוך ה'. עתה אוכל לעבוד את ה' לשם שמיים וללא נגיעות אישות, אפילו בלי רצון לשכר בעולם הבא", ולאיש אמר: "אל תחשוש, יהיה לך בעזרת ה' בן". מיד שמע הבעש"ט כרוז נוסף מן השמים, שהחזירו לו את כל זכויותיו, מפני שרצה לעבוד את ה' ללא נגיעות אישיות.
חגגו הבעש"ט ואורחיו את החג ראשון של פסח בשמחה ובטוב לב. ביום הראשון של חול המועד, פטר הבעש"ט את אורחו לשלום לביתו, ואמר לבנו ר' צבי הסופר, שרצונו לנסוע מיד לארץ הקודש. הלכו ביחד לנמל לראות האם יש ספינה הנוסעת לארץ ישראל, ולא מצאו ספינה שיש בה יהודים.
אמר הבעש"ט לבנו: "אם רצונך, אפרוש מטפחתי על פני הים, ונעבור את הים בלי ספינה, רק שתזהר לחשוב בשם פלוני (שם קדוש של ה') שאמסור לך, ואל תפסיק להרהר בו אפילו לרגע אחד, כי אם חלילה תסיח דעתך ממנו - נאבד כולנו, אבל אני רוצה לנסוע במסירות נפש, לכן התרכז וניסע".
ר' צבי לא רצה לסכן את נפש אביו, ולא הניח לו להפליג על גבי המטפחת. לפיכך עלו על ספינה, שילמו את שכרה, והפליגו בה מהיום הראשון של חול המועד. באותו היום, החלה סערה גדולה בים, והספינה היטלטלה בים במשך יומיים. הסערה הייתה קשה מאד, והם התפללו לה' שיצילם. ביום השלישי שככה הסערה, והספינה הגיעה לאי אחד. ירדו כל הנוסעים לטייל באי, וגם הבעש"ט הלך לטייל יחד עם בנו ובתו. בדרכם, תעו הבעש"ט ומשפחתו בדרך, ושודדים התנפלו עליהם, שבו אותם והחלו להשחיז את סכיניהם כדי לשחטם.
באמצע ההשחזה, הפסיקו השודדים לזמן מה והתיישבו לאכול. ר' צבי ניצל את ההזדמנות ואמר לאביו: "למה אתה שותק בזמן כזה? עשה משהו להצלתנו, כמנהגך תמיד!"
השיב לו הבעש"ט: "איני יודע כעת שום דבר. ניטלו ממני כל כוחותי. אם אתה זוכר דבר אחד שלימדתי אותך, הזכר לי אותו".
אמר ר' צבי: "גם אני שכחתי הכל, חוץ מאותיות ה-א"ב, אותם אני זוכר".
צעק לו הבעש"ט: "אם כך למה אתה שותק? קרא לפניי את אותיות ה-א"ב!"
התחיל ר' צבי לקרוא "אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת..." והבעש"ט קורא אחריו, כדרכו תמיד בקול ובהתלהבות עצומה, עד שהוחזר לו כל כוחו הראשון. פתאום הגיע מלח אחד יחד עם חיילים, הבהיל את השודדים, שחרר את הבעש"ט ומשפחתו, והשיבם לספינה. שטה הספינה, והשיבה אותם חזרה לאיסטנבול ביום שביעי של פסח. הבין הבעש"ט, שמהשמים לא הניחו לו להיכנס לארצנו הקדושה ושב לביתו.
סיפור זה היה מספר הצדיק ר' ישראל דב ווילדיניק בשביעי של פסח, והיה מסיים תמיד: "ואותו המלח היה אליהו הנביא, זכור לטוב".
פתיחה
משחר ילדותינו, עת התחלנו לעמוד על מהותו של מעגל השנה היהודי, ניצבה בפנינו התמיהה היסודית: היכן מתחיל מעגל השנה? בניסן או בתשרי? מצד אחד - אנו חוגגים את ראש השנה בחודש תשרי, ומצד שני - מצווה אותנו התורה על חודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
המעמיקים מעט בשאלה זו יגלו, שאכן בלוח השנה היהודי ישנם שני מעגלים 1 : מעגל שנת החמה - אשר מתחיל בתשרי, ומעגל חודשי הלבנה שמתחיל בניסן. הבקיאים בסוד העיבור יודעים, שבקיומם של שני המעגלים הללו נעוץ הפלא הגדול של לוח השנה העברי, שהוא הלוח היחידי שצמוד לחמה וללבנה גם יחד.
אולם, תשובה זו מציבה בפני הבאים לעמוד על סודו של מעגל השנה היהודי ועל סודם של החגים המשובצים בו, את האתגר לצלול לעומק הפנימי של חודשים אלו - חודשי החגים, ולהבין את הסיבות הרוחניות להתחלה הכפולה של השנה היהודית. מי שייענה לאתגר ויצלול לעומקה של ההתחלה החוזרת בניסן, יגלה עד מהרה, שהתשובה לשאלה זו שופכת אור גם על מהותו של חג הפסח.
במאמרנו זה נעמוד על משמעותו של חג הפסח, לאור שלושה כללי יסוד רוחניים:
א. מעגל השנה - חלוקת היום והלילה, אופי האקלים, והשפעתו על החקלאות בנקודת הזמן בשנה אשר בה חלים חודש ניסן וחג הפסח.
ב. תולדות עם ישראל - יציאת מצרים, לידת עם ישראל, שהיא נקודת הזמן ההיסטורית בה נולד חג הפסח.
ג. החושים - מהותם של חושי הדיבור והטעם המצויים בפה, עימם אנו נפגשים בפסח.
כללים אלו משותפים לכל חגי השנה, שהרי השנה היא יחידה אורגנית שלמה, המסמלת תהליך מושלם, ואשר במהלכה מתווסף בעולם ובאדם נדבך חדש וייחודי (מהר"ל גבורות ה' פרק מו'). לאור מבט זה, מקבל כל אחד מהחגים את אופיו המיוחד, כאשר במהלך השנה עוברים אנו בתחנות החגים השונות, שלכל אחת מהן אופי מיוחד משלה ו"אין בשנה רגע דומה לחברתה" (רסיסי לילה אות לט'). באופן זה, שוזרים קווי היסוד המשותפים את כל החגים למהלך שלם בו שואב כל חג את ייחודיותו הפרטית מאותו המקום שבו תרם את חלקו למהלך הכללי.
אופיו המיוחד של החג נובע ממצוותיו, הלכותיו ומנהגיו המיוחדים, וממילא - כללים אלו הם העומק הרוחני של הלכות החג ומנהגיו. לפיכך, במאמרינו זה נשלב בכללים הרוחניים את ההלכות והמנהגים שמבטאים אותם.
נפתח במהותו של חודש ניסן, שהוא, כאמור, הרקע לחג הפסח.
ניסן – אביב (מעגל השנה)
למעגל אין נקודת התחלה וסיום. סובב הולך הוא ללא התחלה וסוף. לפיכך, מעגל השנה הבנוי על סיבובו האין סופי של כדור הארץ סביב החמה, מציב בפנינו את החידה - האם אכן יש נקודת התחלה וסיום לשנה? הפיתרון לחידה זו נעוץ בביטויים המעשיים של מעגל השנה הנובעים מהתחלת וסוף הסיבוב: עונות השנה, היוצרות מעגל שנה חקלאי.
ממילא התשובה פשוטה - השנה מתחילה בתשרי, מפני שזהו החודש הפותח את המעגל החקלאי: בתבואה (חרישה, זריעה, צמיחה, קצירה ואיסוף), ובפירות (גשמים, פריחה, חנטה, הבשלה וקטיף).
ואכן, את 'ראש השנה' אנו חוגגים בתשרי. אולם באופן מפתיע, התורה מוסיפה נקודת התחלה נוספת לשנה: ניסן. להתחלה זו כמה משמעויות מעשיות, כפי שנראה בהמשך. (אמת, ניסן לא מוגדר כראש השנה, אלא כ'ראש חודשים'. כחודש הפותח את המקבץ של שנים עשר חודשי השנה. ובכל זאת, עצם העובדה שהתורה רואה את שנים עשר החודשים כיחידה אחת ויוצרת בכך פרק זמן חופף לשנת חמה, מלמדת שגם ראש חודש ניסן הוא ראש השנה). ההתחלה הנוספת הזו מתמיהה, שהרי חודש ניסן עומד בלב התהליך החקלאי שהחל בתשרי ומסתיים בסוף הקיץ!
בקביעת ראש החודשים בניסן מלמדת אותנו התורה, שהעולם בנוי משתי קומות: קומת המסד וקומת השלמות. או בלשון אחרת - זמן העבודה וזמן קיבול השכר (דרך ה' לרמח"ל ח"א פ"ג), שהרי יש לנו זמן עולם הזה וזמן עולם הבא, ועליהם נאמר בגמרא: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (עירובין כב.). טעם הדבר כפי שמסביר שם הרמח"ל הוא, שהקב"ה רצה להיטיב לאדם טובה שלימה ואמיתית. לאדם טוב באמת רק כשהוא מקבל טובה בזכות עבודתו ולא כמתנת חינם. אם הקב"ה היה יוצר את העולם כתקופה אחת ארוכה, דבר זה היה בלתי אפשרי - או שהאדם היה מקבל טובה ללא עבודה, או שהיה עובד ללא קבלת השכר. לכן חילק הקב"ה את העולם לשתי תקופות, כך שיש זמנים שבהם האדם מתמודד ועובד, ויש זמנים שבהם הוא מקבל טובה בשכר עבודתו.
חודשים תשרי וניסן מבטאים את שני סוגי הזמנים. בתשרי נפתח התהליך השנתי השלם הכולל גם את החורף, שהוא הזמן בו הגשם יורד מן השמיים והבריאה הולכת ומתמלאת בכוחות חיים חדשים, שיפרצו בקיץ ויניבו פרי הילולים. אך בחורף עצמו כוחות אלו לא באים לידי גילוי - העצים עומדים בשלכת, העבים מקדירים את פני השמיים, הלילות ארוכים, והבריאה כולה מתכרבלת בתרדמת חורף. החורף הוא זמן "הזורעים בדמעה" - החקלאי נדרש לעמול קשה, לחרוש, לזרוע ולשאת עיניו השמיימה בתפילה ותקווה, ללא שיראה פירות לעמלו.
ניסן לעומת זאת, הוא תחילת הקיץ - זמן השלמות וקבלת השכר. בקיץ החקלאים "ברינה יקצורו". הימים מתארכים, השדות מתכסים במרבדי חיטים ושעורים, העצים נותנים פריים בעין יפה וכל הבריאה מרננת ומזמרת לבוראה. גם בעלי החיים שהתכנסו בחורף במאורותיהם, ממליטים בתקופת ניסן את צאצאיהם והכול רוחש חיים חדשים. לפיכך אמר רבי נחמן מברסלב ש"חורף הוא בבחינת עיבור וקיץ בבחינת לידה" (שיחות הר"ן צח), בחורף אנו עמלים ומתמלאים בכוחות פנימיים, ובקיץ כוחות אלו נולדים ופורצים החוצה.
רעיון זה הוא העומד ביסוד המחלוקת המפורסמת על זמן בריאת העולם. לשיטת ר' אליעזר (ר"ה י:) העולם נברא בתשרי, ואילו לפי ר' יהושע הוא נברא בניסן. האר"י הקדוש והפוסקים (ר"ה כז. תוספות ד"ה "כמאן", משנה ברורה אורח חיים סימן תקצב סעיף קטן ה') עומדים על כך, שאנו נוקטים להלכה כשתי השיטות. מצד אחד - אנו מציינים את ראש השנה כרבי אליעזר, בתשרי, ומצד שני - את ברכת החמה אותה אנו מברכים בחודש ניסן, פעם ב-28 שנה על שהחמה שבה לנקודה שבה נבראה בששת ימי בראשית, וזה לפי דעת רבי יהושע. לכן מבארים הפוסקים ששתי השיטות נכונות ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים: בתשרי עלה במחשבה להבראות, ולא נברא עד ניסן".
כלומר, תהליך בריאת העולם מקביל לתהליך יצירת האדם: כשם שהאדם נוצר בתחילה במעי אימו ובימי ההריון גדל ברחמה מוסתר מעין אדם, כך העולם נוצר בתשרי ב'מחשבה' והתפתח בצורה סמויה בימי החורף. וכשם שבתום ימי ההריון נולד האדם ויצא אל הפועל, כך העולם נברא בפועל בניסן. (זו הסיבה שבראש השנה אנו אומרים - "היום הרת עולם" ולא היום לידת עולם, כי תשרי הוא תחילת ההריון, ואילו הלידה מתרחשת בניסן).
לסיכום, הן הבריאה הגדולה שבימי בראשית והן הבריאה הקטנה שבכל שנה ושנה, נפתחות בשלב ראשוני, נסתר ומכונס שראשו בתשרי והמשכו על פני כל חודשי החורף, ולאחר מכן עוברות לשלב הבשלות, ההתגלות והפריצה אל החוץ בניסן ובכל חודשי הקיץ שאחריו.
מבנה זה מוצא את ביטויו בהלכה הקובעת ש"היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח אומר: ברוך אתה... שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם" (שו"ע או"ח רכו), "דרך העולם נקט, שאז דרך ארצות החמים ללבלב האילנות" (משנה ברורה שם).
זו הסיבה שכל חגי התורה חלים בקיץ, שהרי החגים הם 'פרי הזמן' ומימושו. לפיכך, בתפילת המוסף ביום טוב ראשון של חג הפסח - ראש השנה לרגלים (ראש השנה ב.) אנו מזדרזים להתפלל תפילת טל ולהזמין אלינו את הקיץ, ואנו ממאנים להיפרד הימנו עד שיחלפו כל החגים - פסח, שבועות, ראש-השנה, יום-כיפור וסוכות. רק בתפילת מוסף של אחרון החגים - שמיני עצרת אנו מבקשים על הגשם ונכנסים להיכלו של החורף 2 .
ראש השלמות
פנימיות התורה מלמדת אותנו, שבראשו ותחילתו של כל דבר גנוז כולו. כשם שבזרע גנוזים כל תכונותיו של העץ, כך בתחילת הדבר מצוי הפוטנציאל של כולו. הפוטנציאל אינו מימוש הדבר השלם, אך כל השלמות גנוזה בו. כך מצאנו בעובר במעי אימו, אשר מלמדים אותו שם את התורה כולה (נידה ל:), ובזמן הלידה שוכח הכול, כדי שבחייו יממש את הפוטנציאל ויקנה את התורה בכוחות עצמו.
אם ראש השנה הוא ראש לכל השנה הרגילה, הרי ניסן הוא ראש לכל השלמות העולמית, ואכן בגאולת מצרים גנוזות כל הגאולות עד הגאולה האחרונה. וכך נאמר במדרש: (שמות רבה טו, יא) - "קבע בו ראש חודשים של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להיגאל, שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות... ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה, שנאמר - ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
לפיכך נקרא ניסן, "חודש האביב", וכפי שמפרש רש"י (שמות כג טו), "אביב לשון אב. בכור וראשון לבשל פירות". כמו שבאב המשפחה גנוזים תכונותיהם של הילדים, כך בניסן חודש האביב גנוזים תכונותיהם של כל חודשי הקיץ 3 .
ואכן כך כתב ר' צדוק הכהן מלובלין על פסח: "פסח הוא מועד שבו ראש השנה לרגלים. ואחר הראש הכול נמשך ובו כלול כל קדושת המועדות" (פרי צדיק לפסח).
כולו אור
העמידה על מקומו וחשיבותו של חודש ניסן במעגל השנה החקלאית, שופכת אור חדש על מהותו של חג הפסח, כפי שהיא נשקפת ממיקומו המדויק במעגל שנת החמה.
נפתח בכמה שאלות והבחנות -
ראשית, כולנו יודעים שעיקרו של החג בליל הסדר, ואף המצווה הנוהגת בכל ימי החג – אכילת המצה – אין חובת אכילתה נוהגת אלא בלילה זה. גם קרבן הפסח הוא הקרבן היחידי מכל הקרבנות שזמן אכילתו בלילה בלבד (זבחים פ"ה מ"ח).
וכאן עולה התמיהה: כל חגי התורה מלבד הפסח - מצוותם ביום. תקיעת שופר בראש השנה, עבודת כהן גדול ביום הכיפורים ונטילת לולב בסוכות מצוותם דווקא ביום. (אמנם, בלילה הראשון של סוכות מחויבים אנו באכילת כזית לחם, אך חיוב זה נלמד בהיקש מחיוב אכילת מצה בליל הסדר - סוכה כז.).
אם כך - מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שכל החגים מצוותם ביום וחג הפסח מצוותו בלילה?
שנית - דרכו של העולם, שביום בעת שהשמש מאירה את העולם - האדם ער ועובד, ואילו בלילה בעת שהחושך פורש כנפיו על העולם, האדם ישן ושובת מעבודתו. יתר על כן - גם כיום, כשאור החשמל מבלבל את המציאות הטבעית ומאפשר לאדם לעבוד וליצור בלילה, הרי באופן טבעי חלק גדול מהפעילות הלילית היא פעילות של יציאה מהסדר ו'שבירת שגרה'. בעולם המערבי 'יוצאים בערב' כחלק מהפעילות שוברת השגרה. להבדיל, חז"ל מדברים על המעלה הגדולה של הלימוד בלילה, כי זהו הזמן לצאת מסדר העולם הגשמי אל העולם הרוחני.
לפיכך, כיצד הלילה הזה נקרא ליל הסדר? הרי בלילה הזה אנו ערים והופכים בכך את כל הסדרים?
שלישית - בכל ימות השנה מצווים אנו להזכיר את יציאת מצרים, אך בליל הסדר איננו מסתפקים בתזכורת אלא יש מצוות "והגדת" - לספר ולהרחיב בענייני יציאת מצרים. בהגדה של פסח מובא המקור לכך שמצוות "והגדת" היא דווקא בליל הסדר ולא בעיתוי אחר: "יכול מראש חודש? תלמוד לומר: ביום ההוא", כלומר - המצווה היא ביום שבו יצאנו ממצרים. "יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: בעבור זה - לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". כלומר, המצווה היא בזמן ליל הסדר, שבו אנו יכולים להצביע על המצה ומרור המונחים לפנינו.
שואל על כך הגאון מוילנא (בביאוריו להגדה) - נמצא, שהמקור למצוות ההגדה בליל הסדר הוא מהמילים " ביום ההוא", ואיך אפשר לומר מיד אחר כך שהמצווה היא אך ורק בלילה ולא ביום?
עונה הגאון: ליל הסדר הוא יום ולא לילה. ביממה של יציאת מצרים יש 24 שעות אור. ומוסיף הגאון, שמאמר זה של ההגדה הוא התשובה לקושיא הפותחת את ה'מגיד' - מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אין זה לילה אלא יום.
תשובה זו מתרצת גם את שאר קושיותינו. אם ליל הסדר הוא יום, הרי פסח שווה לשאר החגים ומצוותיו ביום, ולילה - יום זה הוא חלק מהסדר. העולם הזה הגשמי והחשוך דומה ללילה, אולם בלילה זה בו עם ישראל יצא לחרות עולם, אנו משתחררים מהסדר העולמי הרגיל והחשוך וזוכים לאור החירות והרוחניות. אנו מתעלים מהסדר הרגיל לסדר חדש פנימי ועמוק.
להאיר את הלילה
מדהים לגלות, שבעיצומו של הלילה ההיסטורי של יציאת מצרים, עם ישראל מל את עצמו (רש"י, שמות יב ו). והרי מילה כשרה רק ביום ולא בלילה! (שו"ע יו"ד תפב, א), אלא שאותו הלילה היה להם כיום.
בלילה זה, מצווים אנו להישאר ערים ולהפוך את הלילה ליום (שו"ע תפא, ב), כמעשיהם של התנאים הקדושים שהיו מסובין בבני ברק ומספרים ביציאת מצרים כל הלילה עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
ליל הסדר, הוא גם הזמן היחידי בשנה בו אנו אומרים הלל בלילה, שנאמר "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיה ל כט). בכל החגים, אפשר להלל ולשבח על השלמות שזכינו בה - ביום בלבד, אך בליל הסדר בו "הארת הלילה הזה, לילה כיום יאיר" (בני יששכר, ניסן, ז ג) אנו מהללים גם בלילה.
ליל שימורים הוא הלילה הזה לכל בני ישראל לדורותם. לילה המשומר ובא מן המזיקים (שמות יב מב ורש"י). בכל הלילות שולטים המזיקים - הכוחות השליליים, וקריאת שמע שעל המיטה שומרת אותנו מפניהם. לכן בליל הסדר, כאשר האור שולט, אנו משומרים מהמזיקים, ונהגו לקצר בנוסח קריאת שמע שעל המיטה 4 .
אור האורות
כיצד מתקשר עניין מעמדו המיוחד של ליל הסדר, הנחשב ליום, למקומו בלוח השנה?
ביום הראשון לבריאת העולם, עת ברא ה' את האור ואת החושך, ראה אלוקים את האור כי טוב, "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך". באותה שעה, קבע אלוקים לזה תחומו וזמנו ביום, ולזה תחומו וזמנו בלילה (בראשית א, ד ורש"י שם). על פי הפשט חלוקת התחומים שווה ומלכותו של כל אחד אורכת שתים עשרה שעות בדיוק.
אולם בפועל, המציאות היא שרק בשני ימים בשנה, ימי השוויון שבאביב והסתיו האסטרונומיים, אכן מתקיים השוויון, ואילו בשאר הימים הרי הם גוברים זה על זה ונכנסים זה לתחומו של זה – בחורף גובר החושך ובקיץ האור.
היום שבו נפתחת תקופת התגברות האור על החושך הוא יום השוויון האביבי. יום זה הוא העומד במוקד ציווי התורה "שמור את חודש האביב, ועשית פסח לה' אלוקיך" (דברים טז א). חג הפסח, בחודש ניסן, צריך לחול בזמן תקופת האביב, דהיינו לאחר שוויון היום והלילה, ולשם כך יש לעיתים לעבר את השנה (ראש השנה כא:) 5 .
נמצאנו למדים, שליל הסדר, מסמל את זמן תחילת האביב והקיץ (ואכן ביום ראשון של פסח אנו מתפללים תפילת טל ומקבלים את פני הקיץ). לילה זה הוא הלילה בו האור מתחיל לספח לעצמו חלק מ-12 השעות המוקצבות ללילה, ובמילים אחרות - להאיר את הלילה. וכבר עמדנו על כך, שבהתחלת הדבר, בראשו, גנוז כולו. לפיכך בלילה הראשון בתקופת הקיץ, התקופה בשנה שבה האור מאיר את הלילה, כל הלילה הופך ליום 6 .
בלילה זה מתנוצץ אור הגאולה השלימה, עליה ניבא זכריה (יד ז): "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה', לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב, יִהְיֶה אוֹר". וכפי שאנו מייחלים בהגדה: "קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה... תאיר כאור יום חשכת לילה". לפיכך, ליל הסדר הוא הזמן היחיד בשנה בו אנו מזכירים בברכת המזון: "הרחמן הוא ינחילנו... ליום שכולו ארוך , ליום שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ויהי חלקנו עימהם".
אֵם כל הגאולות (תולדות ישראל)
יממה מיוחדת זו, אשר כולה אור 7 ושלמות, נשמרה מששת ימי בראשית על ידי מסובב כל הסיבות, להיות עת לידתו ההיסטורית של עם ישראל. החל מלידת יצחק - הילד היהודי הראשון, דרך לידת העם כולו בגאולת מצרים, וכלה בגאולות רבות שהשתלשלו ובאו לישראל ביממה מיוחדת זו. הגאולה אור ושלמות היא לעולם, לפיכך בהיסטוריה הישראלית זו יממה של גאולה.
כבר ראינו, שכל דבר גנוז בשלמותו בראשיתו. שלמות זו מופיעה בפוטנציאל בלבד, כזרע וכעובּר אשר גונזים בחובם את כל תכונות העץ והאדם השלם, אך כדי לממש תכונות אלו ולהופכן בפועל לעץ או לאדם בוגר - דרוש זמן רב ועמל רב.
מהזרע והעובּר למדים אנו שהפוטנציאל - מעשה אלוקים הוא. תפקידו של האדם הוא לממש את הכוחות המצויים במעשה האלוקים, וכפי שנצטווינו בסיומם של ששת ימי בראשית - "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת", כלומר: לאחר שה' ברא בשישה ימים את גרעין הבריאה, נצטווה האדם 'לעשות' ולפתח את הבריאה 8 .
ראינו, שחג הפסח הוא ראשית האביב והקיץ - תקופת השלמות במעגל השנה. לפיכך גם בהיסטוריה הישראלית, אירע ביום זה המאורע שהוא ראשית השלמות בעולם. גאולה פירושה הבאת העולם לשלמותו. גאולות רבות עברו על העולם בדרך לגאולה השלימה, וגאולת מצרים היא הראשונה שבהם. לפיכך, בגאולת מצרים גנוזות כל הגאולות העתידות, וזה כשיטת חכמים (ברכות יב:) שאומרים שיזכירו יציאת מצרים גם בימות המשיח. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עימהם, שנאמר: (דברים ו כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ...". בגאולת מצרים נגאלו כל הדורות, עד דור הביאה השלמה לארץ בגאולה השלמה.
בגאולת מצרים גם נולד עם ישראל, אשר תפקידו לבנות בעולם את הקומה הרוחנית על גבי הבריאה המעשית, ולהביא כך את העולם לשלמותו. נמצא שביום זה נזרע הזרע לשלמות העולם.
הפוטנציאל מעשה אלוקים הוא, ואף גאולת מצרים כל כולה מעשה אלוקים היא, שהרי ישראל מצד עצמם היו שקועים ב - מט' שערי טומאה ולא היו ראויים לגאולה, כנאמר בהגדה - "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה". לפיכך, "ויוציאנו ה' ממצרים... לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו". לעומת זאת, בגאולה העתידה ניגאל לאחר שבמהלך הדורות תיקנו מבחינה רוחנית את אשר היינו צריכים לתקן, "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" (רמב"ם, הלכות תשובה ז ה). נמצא שמבחינה רוחנית הגאולה העתידה היא מכוחם של ישראל ואף מבחינה מעשית ישנה אפשרות שהגאולה תבוא בדרך הטבע, כפי שאנו רואים בעינינו 9 .
הפוטנציאל האלוקי מאיר לרגע ומסתלק, כי דרוש לאדם ולעם זמן רב כדי לבנות את הכלים שבכוחם להכיל את אורו הגדול, ורק כשייבנו כלים אלו - ישוב ויתגלה האור לנצח. לכן חג גאולת מצרים נקרא חג הפסח. פֶּסַח מלשון פִּסֵּחַ. הפיסחים, הצולעים ברגליהם, נראים בהליכתם כקופצים. לכן - פסח לשון דילוג וקפיצה, שה' דילג וקפץ על הבתים במצרים (רש"י, שמות יב יג). חג הפסח הוא חג הדילוגים והקפיצות. גאולת מצרים הייתה דילוג גדול למעלה ממדרגתנו, ולאחריה נפילה 10 .
דילוג זה המתעלה מעל המציאות הרגילה מתבטא גם בכך, שאת כל הקרבנות במקדש מותר להקריב רק בין שני התמידים, ואילו קרבן הפסח הוא הקרבן היחידי אותו מקריבים לאחר שהקריבו את התמיד של בית הערביים ועבודת היום הרגילה במקדש הסתיימה. בליל יציאת מצרים נצטווינו לאכול את הקרבן בחיפזון ובמהירות 11 , ואילו על הגאולה העתידה והקבועה נאמר: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן" (ישעיהו נב יב).
אכן, כשאנו מתבוננים במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, יכולים אנו להבחין בתהליך של זרע, ריקבון וצמיחה לעץ. גאולת מצרים משולה לזרע המכיל בקרבו את כל תכונות העץ, אשר עליהן אין לאדם השפעה כלל. וכך בגאולת מצרים - ה' גאל את ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה, וזיכה אותם במתנה גמורה (באופן יחסי) בכל המעלות הטובות. נתן להם תורה, נבואה, מלכות, סנהדרין משכן - מקדש והכניסם לארצנו הקדושה. זוהי ממש מתנה, שהרי אנו, עובדים קשה בגלות כבר 2000 שנה ועדיין לא זכינו להעפיל לרוב הפסגות הנישאות הללו. אולם 'מה שבא בקלות הולך בקלות'. הזרע נרקב, ואנו שלא הערכנו את כל המתנות שקיבלנו - הפסדנו אותן. מקדשנו נחרב, נביאנו לא מצאו עוד חזון מה', הסמיכה והסנהדרין בטלו והתפזרנו לארבע רוחות השמיים. מאז, צועדים אנו בגלות ארוכה וחשוכה, ומצמיחים אט אט בכוחותינו את העץ השלם והפורח 12 .
"בליל פסח בפעם אחת עולה כל המדרגות... לסיבה זו אנו אומרים הלל גמור בליל פסח. המוחין מתקיימים בו כל הלילה וכל יום א' של פסח... אחר כך המוחין מסתלקין וחוזרים בסדר המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, מן היום השני של פסח עד תשלום חמישים יום של ספירת העומר, שהוא חג השבועות. בליל פסח, חג הגאולה, נפתחים חמישים שערי בינה כולם, ואחר כך נסגרים, ונפתחים אט אט בכל ימי הספירה... עד חג השבועות, זמן מתן תורה" (קול הנבואה עמ' רנד בשם האר"י הקדוש). בחג ראשון של פסח מתגלה לרגע האור בשלמותו, וכשמסתלק אנו בונים אותו בכוחותינו במהלך ספירת העומר מדרגה אחר מדרגה 13 , עד שבחג השבועות אנו מגיעים לאור בכוחותינו והוא נשאר עימנו בקביעות.
הפה - חוש הטעם והדיבור:
בכל חג מחגי ישראל אנו פוגשים את ה' במצווה ובאופן המיוחד לאותו חג. בכל חג המפגש הוא בחוש המיוחד לו- בראש השנה בשמיעת קול השופר, בחנוכה בראיית הנרות וכן הלאה.
בחג הפסח אנו פוגשים את ה' בחושי הפה, כפי שרמז כבר האר"י הקדוש: פסח - פה סח 14 . המפגש בפה כפול הוא – מצוות הדיבור והסיפור ביציאת מצריים וכן בחוש הטעם - מצוות אכילת המצה. חשוב לציין, שכיום שאין לצערנו קרבנות, חג הפסח הוא הפעם היחידה בשנה שבה יש מצווה עצמית לאכול. בחגים אחרים כגון סוכות , העניין אינו לאכול משהו מסוים כמו המצה, האכילה היא רק חלק ממצוות הישיבה בסוכה או ממצוות עונג החג. לכן רק בפסח מברכים: על אכילת מצה, לעומת סוכות שמברכים לישב בסוכה. גם במקדש היו מברכים: על אכילת הזבח 15 .
אך עדיין עלינו להבין, מפני מה דווקא כוחות האכילה והדיבור הם המבטאים את גאולת העולם ויציאתו לפועל?
התשובה נעוצה בהבנת מקומו של הפה במערכת החושים. לאדם ישנם חמישה חושים, שמשמשים אותו לקליטת רשמים מבחוץ - שמיעה, ראיה, ריח, טעם ומישוש. חלק מהחושים משמשים אותו לקליטת רשמים רוחניים וחלקם לקליטת רשמים חומריים. החושים הרוחניים הם הראיה והשמיעה, שדרכם אנו קולטים רעיונות ומחשבות, לעומתם הטעם והמישוש הם חושים חומריים, שדרכם אנו נהנים ומרגישים את העצמים והחפצים 16
את החושים ניתן לדרג במדויק בסולם הגשמיות והרוחניות על פי כמה מאפיינים. נציין שניים מהם:
א. הרוחניות היא אין סופית לעומת החומריות המוגבלת במקום, לפיכך ככל שהחוש רוחני יותר כך הוא קולט ממרחקים גדולים יותר. אנו ממששים וטועמים רק עצמים שנוגעים בגופינו, לעומת זאת אנו רואים ושומעים גם עצמים מרוחקים. מבחינה זו, המפגש הקרוב ביותר הוא בחוש הטעם, שבו האוכל לא רק נוגע בגופינו אלא נכנס לתוכינו.
ב. החושים החומריים זקוקים לפעולה אקטיבית של האדם, לעומת החושים הרוחניים שמתאפיינים בפסיביות, מפני שבהם גופו של האדם מתבטל לרוח שבו. כדי למשש ולטעום האדם פועל - מניע את ידיו או לועס בפיו, לעומת זאת האדם שומע או רואה ללא שום פעולה מצידו.
בזמן הגאולה שם ה' מתגלה בעולם הזה, עולם החומר. לכן, אנו מציינים את הגאולה באכילה ובטעימה, מפני שבכך אנו מבטאים את העובדה שעולמינו החומרי כבר בשל למפגש קרוב וחי עם אלוקים (כלל א). בנוסף - הגאולה מתאפיינת בתיקונו של האדם, עד שאין הוא צריך לבטל את כוחותיו כדי לפגוש את ה', אלא בכוחו לעמוד איתן על רגליו ולפעול בצורה אקטיבית בשם ה'. זו הסיבה שבזמן הגאולה אנו פוגשים את ה' בחוש הטעם האקטיבי והפעיל (כלל ב).
לחוש הטעם מצטרף הכוח הנוסף המצוי בפה - כוח הדיבור. הדיבור אינו חוש לקליטת רשמים מבחוץ, אלא כוח מחולל, אקטיבי ופעיל. יתר על כן: ידועים דברי אונקלוס (בראשית ב, ז) שתרגם את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממללא", ללמדך שמעלתו של האדם מצויה בכח הדיבור.
ותמוהים הדברים, הלא בפשטות מעלתו של האדם היא במחשבה ובשכל ולא בדיבור? התשובה לכך נעוצה בהסברו של המהר"ל (גבורות ה' פרק כח') לדברי אונקלוס: ישנם בעולם יצורים חומריים כבהמה, ויצורים רוחניים כמלאכים. ייחודו של האדם מכל הבריאה הוא בהיותו מחבר נשמה שכלית בחומר גשמי. ישנם באדם כוחות רוחניים וכוחות גשמיים, אולם הכוח שמחבר כוחות אלו הוא הדיבור. הדיבור הוא הכלי שמבטא החוצה את מחשבתנו הרוחנית. לכן אנו משתפים בפועל בפעולת הדיבור- רוח וגשם, אנו מוציאים אוויר מראותינו, אוויר זה פוגע בכלי המבטא החומריים המצויים בפה, ואלו יוצרים את הדיבור.
לפיכך הגאולה מתאפיינת בדיבור 17 , כי בגאולה העולם מבשיל, וכל הכוחות הרוחניים יכולים להתממש ולפעול בעולם החומרי. זו הסיבה שתקופת השנה בה מתחילה הבריאה להוציא כוחותיה החוצה מתאימה לדיבור- "חורף עיבור וקיץ לידה, ולכן העשבים מתים בחורף ומתחילים לחיות בתקופה שלפני פסח, ואז טוב להתפלל עם העשבים, שאז תפילתם נכללת ונכספת בכלל תפילתו" (שיחות הר"ן צח).
עבודת הנפש ב'סדר'
התהליך הנפשי, שאליו מכוונים אותנו הלכות הלילה וסדר ההגדה, מתאים לרעיונות הרוחניים שהובאו לעיל, אשר תמציתם - פסח הוא ראש שנת השלמות והגאולה. נציין שלושה שלבים:
השאלות
ה'מגיד' בהגדה נפתח בשאלות וקושיות: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" אין אלו קושיות מקריות של הילדים התמהים על השינוי באורחות החיים הרגילים, אלא חייבים אנו לפתוח את הסדר בשאלה. ואף מי שמסדר את הסדר בגפו מחויב לשאול את עצמו - "חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו, ואם לאו - הוא שואל את עצמו , ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה" (פסחים קטז.).
לשאלה מקום מהותי בפתח הסדר. הרי פסח אינו ראש השנה של תחילת השנה והבריאה. פסח הוא ראש ל'שלב השני', שלב השלמות של השנה (קיץ) והעולם (לידת ישראל, גאולה). היכולת לעבור מ'שלב ראשון' ל'שלב שני', תלויה ביכולת לשאול שאלות.
מצד אחד - שאלות אי אפשר לשאול במקרה של 'דף חלק' לחלוטין, שהרי אפילו לשאלה תמימה המנסה להתחיל לברר עניין כלשהוא, יש כבר נקודת מוצא וידע מסוים של מנסח השאלה. לכן, שאלה יכולה לבוא רק מתום השלב הראשון והלאה.
מצד שני - מי שמוכן להסתפק בשלב הראשון - לא שואל שאלות. השאלה מערערת את סדר העולם הקודם ומאפשרת את צמיחת השלב השני, המהווה תשובה עמוקה לשאלה. שאלה טובה היא כמו חצי תשובה.
לפיכך, סדר ליל פסח, המהווה ראשית צמיחת גאולת העולם, נפתח בשאלות. המצרים, אשר כלכלתם נשענת על הנילוס הזורם תדיר ללא שינוי כל השנה, קידשו את ה'מקובעות'. הכל נותר במסלולו ובמקומו הקבוע. "מעולם לא ברח עבד ממצרים". ביציאת מצרים, עם ישראל ניפץ את כל הסדרים ה'מקובעים', והוציא את האנושות כולה לחירות עולם. מאז, השאלות והבירורים שאנו מציבים בפני עצמנו ובפני העולם כולו, מרוממים אותנו ל'סדר' חדש ועמוק יותר 18 .
בעת שנשאל 'מה נשתנה' - נתמלא בתחושת השאלה, הפותחת מחדש את כל התובנות הקדומות, ושואפת להתחבר לעומק עומק ההוויה וחיבורה לאלוקים.
סיפור פשוט
השלב הבא בסדר הוא גופו של ה'מגיד' - סיפור יציאת מצרים. יסודה של המצווה בציווי: "והגדת לבנך". מכאן ששורש המצווה בסיפור לילדים, ומשם התרחבה למצוות הסיפור לכולם 19 . כלומר, בלילה זה חוזרים אנו לימי ילדותינו, לסיפור הפשוט והיסודי לילדים. "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים...".
המצווה היא על המספר ולא על שומע הסיפור. כלומר, עיקר ליל הסדר הוא התהליך שההורים עוברים בספרם לילדים על יציאת מצרים. כמובן, גם הילדים סופגים בסיפור יציאת מצרים את יסודות האמונה היהודית, אך עיקר הרווח בסיפור הוא של ההורים.
במצווה זו הקדימה התורה באלפי שנים את הפסיכולוגיה המודרנית, שיודעת היום שההורה חוזר על ימי ילדותו בתהליכים החינוכיים שהוא עובר עם ילדיו (למשל - הקשר בין האדם לילדו דומה בהיבטים מסוימים לקשר שהיה לאותו אדם בילדותו עם הוריו שלו). כך ההורות מספקת לאדם הזדמנות מחודשת לשוב על תהליכי הילדות, לעבד אותם ולתקנם. בשעה שיהודי מספר לילדיו את סיפור יציאת מצרים ברמה של ילדים, הרי הוא חוזר בכך לימי ילדותו ולאמיתות הפשוטות והיסודיות של אמונתנו. וודאי יש חשיבות גדולה בהעמקה בענייני יציאת מצרים, אך יש גם חשיבות אדירה שאף החכמים והנבונים ישובו לסיפור הילדותי הראשוני והיסודי. רמז לכך אפשר למצוא אצל התנאים הקדושים, שבליל הסדר היו אומרים אמירות פשוטות ויסודיות: רבן גמליאל, שחייב לומר בליל הסדר את מילות היסוד - פסח, מצה ומרור. ורבי יהודה, ש'המציא' ראשי תיבות לעשרת המכות - דצ"ך, עד"ש, באח"ב.
כחלק מהשיבה ליסודות החיים והאמונה, אוכלים אנו את המצה התמציתית והפשוטה, המורכבת מקמח ומים בלבד, ללא תוספת טעם וללא שהתנפחה כחמץ. גם קרבן הפסח נאכל צלוי באש. הצלייה היא הדרך בה אנו מעבדים את הבשר ישירות באש וללא תוספות.
סיפור ראשוני וילדותי זה, אליו שב האדם הבוגר, מבטא את מקומו של חג הפסח. חג בו בשלב השני של השנה וההיסטוריה העולמית, אנו שבים ומתחילים מבראשית את השלב השני.
בליל הסדר, בעת ה'מגיד' ו'אכילת המצה' נקדיש זמן לספר את הסיפור הפשוט של יציאת מצרים, ונחוש בליבנו את טעם הילדות וחוויית הראשוניות.
לחירות עולם
לשלב השיא בתהליך הנפשי בליל הסדר, נקדים את השאלה הבאה - ראינו שבליל הסדר אנו זוכים לאור גדול, המאיר בחג ראשון של פסח ומסתלק, ואנו מאירים אותו בעבודתנו במהלך ספירת העומר, עד שבשבועות אנו זוכים לאור בכוחותינו ובקביעות. ועולה התמיהה מאליה - אם באמת שבועות גדול מפסח, האם כל מקומו של פסח הוא רק כתחנת מעבר בדרך לשבועות?
להבנת התשובה נתבונן במציאות בחיינו המקבילה לפסח, שבה אדם בוגר שב לכוחות החיים הראשוניים של ילדותו - הפחד. אדם שנתקל בסכנה לחייו - מפחד. הפחד גורם לשינויים פיזיולוגיים באדם כמו הרחבת כלי הדם, הרחבת האישונים, הפרשת אדרנלין לדם ועוד... כדי להכין את הגוף להתמודדות פיזית אפשרית עם הסכנה. לפחד יש תפקיד מרכזי בהגנה על חיינו. בזכות הפחד, בעת התמודדות עם סכנת חיים, מתמלא האדם בכוחות עצומים הרבה מעבר ליכולת הרגילה שלו, וביכולתו להתמודד עם הסכנה.
לכל אדם תגובה שונה בעת סכנה, ואי אפשר לצפות אותה מראש. מחקרים מוכיחים, שבעת סכנה המערכות הרגילות של האדם ננעלות, ובמקומן נכנסות לפעולה המערכות של כוחות החיים הראשוניים שלו, המערכות של ימי ילדותו.
נמצא, לסיכום, שבעת שהאדם חש סכנה לעצם המשכיות החיים שלו, הכוחות העצומים של עצם החיים, כוחות הילדות - 'ראשית החיים', מתעוררים ופורצים בכוח אדירים להגן על עצמם.
כיוצא בדבר - יציאת מצרים וליל הסדר. במצרים, נתקל עם ישראל בחסימה שאיימה על עצם המשכיות חייו. שקועים היינו ב-מ"ט שערי טומאה, בחיי עבדות נוראיים ובגזירת הבנים. עוד רגע ואבדנו. גם את ליל הסדר אנו פותחים בשאלה (שלב א), המבטאת את חסימת כוחות החיים הקודמים.
כדי לפרוץ חסימה זו לחיים חדשים, נדרשים אנו לשוב אל הכוחות העצומים של הילדות. שיבה זו מתרחשת בעת סיפור יציאת מצרים (שלב ב). וכאן אנו מגיעים לשלב שלישי: ילד הוא חלש. כוחותיו מועטים. אבל כוחות ההתקדמות שלו עצומים. בשנה הראשונה לחייו, מתקדם האדם ועושה את הצעדים הגדולים ביותר בחייו - מחייך, זוחל, יושב ועוד... בשנה זו, משלש הילד את משקלו, וכך צומח באופן יחסי בקצב המהיר בחייו. כיוצא בדבר, בעת הפחד חוזר האדם הבוגר לכוחות של ילדותו, כדי להסתער קדימה בכוח אדירים. הכוחות האלו גדולים משל הילד, כי אלו כוחות של מבוגר עם עוצמות של הילד.
וכך ביציאת מצריים, עם ישראל פרץ קדימה מתוך כור הברזל של שעבוד מצריים בכוחות עצומים. באותם ימים, היה העולם בן 2448 שנים, כבר לא 'ילד', וישראל השיבו באחת לעולם את הרעננות והתקוות של ימי ילדותו 20 .
רעיון זה של כוחות חיים ראשוניים אדירים שמכוחם אנו פורצים קדימה, עומד בשיא עבודת הנפש של ליל הסדר, ובכך גדול כוחו של ליל הסדר מחג השבועות. כולנו יודעים שבשונה מעולם המעשה הכבול למציאות, הרי אפשר לחלום על כל מה שנחפוץ. כאשר עניין נמצא עוד ברגע הפוטנציאל שלו, הרי יכול הוא לצמוח לכל הכיוונים 21 . לתאי הגזע המצויים בדם הטבור, מקום ראשית יצירת החיים, מקום בו העובר קשור לאימו, מקור חייו הגשמיים, יש יכולת להתפתח לכל צורות התאים שבגוף.
בליל הסדר זוכים אנו למנת תאי גזע של גאולה. בשבועות הגאולה כבר מקובעת לכיוון וגובה מסוים, אך בליל הסדר יש לנו את הפוטנציאל להצמיח את הגאולה לכל הכיוונים ולכל הגבהים. זוהי היציאה ממצריים – מהמיצרים. זוהי החרות האמיתית והשלימה, החירות לדמיין ולהתפלל על הכול. כפי שליל הסדר 'חרג מהכללים' והפך ליום, וכפי שקרבן פסח 'יצא מהקווים' והוקרב מחוץ לזמן שבין התמידים, כך אנו פורצים את כל השערים וחולמים על גאולה בלי מיצרים.
מבקשים גאולה
חלומות ותפילות אלו אנו מתפללים בעת שאנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא 22 , וכן בפיוטים בסוף הסדר העוסקים בגאולה העתידה. באותה שעה שאנו מוזגים את הכוס החמישית הרומזת ללשון הגאולה "והבאתי אתכם אל הארץ", הבטחה אשר תתקיים במלואה בגאולה השלמה, ישראל קדושים מאמינים שמגיע אליהו הנביא מבשר הגאולה.
בירושלים של ימי המקדש, באותה שעה שבין אכילת קרבן הפסח לאמירת ההלל, היה מתרחש המאורע המופלא שאותו מתארים חז"ל (פסחים פה:) - שהיו אוכלים רק כזית מבשר קרבן הפסח, ובעת אמירת ההלל היו הגגות מתבקעים מרוב שמחת ההמון. כלומר – לאחר שהיו מתמלאים בכוחות האדירים המרוכזים במעט הבשר של הפסח, היו מתמלאים בשמחה והודיה הפורצת את הגגות עד השמיים. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו.
אף אנו בימי החורבן, באותה שעה שבין אכילת האפיקומן זכר לפסח לזמן קריאת ההלל, פותחים את כל השערים, מפילים את כל המסכים, ומרגישים שאליהו מבשר הגאולה השלימה הגיע. זוהי שעה אדירה להתפלל ולבקש על הגאולה השלימה שתהיה במהרה בימינו, ואסור להחמיץ את השעה ולהסתפק במועט.
עלינו לזכור את המשל המפורסם על הצאר הרוסי, שפעם הלך ליד הגבול ואחד מחיילי האויב כיוון אליו את נשקו. אחד החיילים הרוסים הרגיש בדבר, הפיל את הצאר לארץ, וכך הציל את חייו. אחר זמן, קרא הצאר לחייל ואמר לו: "הצלת את חיי, לכן כל שתבקש ממני אתן לך". ביקש החייל: "הקצין שלי מתאכזר אלי ומלקה אותי, תצווה עליו שיתנהג אלי יפה". נזף בו הצאר: "שוטה שבעולם! היית מבקש להיות הקצין בעצמך!" אף אנו נבקש את הגאולה השלימה.
וכל מי שיוצא באמת מכל המיצרים, ופותח את שעריו בתמימות ובאמונה ללא גבולות, זוכה באותה שעה לטעום משהו מטעם הגאולה העתידה. וכך מספרים על חידושי הרי"מ, שבנו רבי אברהם מרדכי היה רגיל לסדר את הסדר בביתו ואחר כך להצטרף לסדר של האב. פעם איחר הבן. כששאלו חידושי הרי"מ לסיבת האיחור, הסביר הבן שהנכד בן ה-7 (שלימים גדל והפך לבעל ה'שפת אמת') בכה וביקש לראות את אליהו הנביא, והוכרח להתעכב ולהרגיעו. שאלו בעל חידושי הרי"מ: "ולמה באמת לא הראית לו אותו?"
ומספרים על המגיד מקוז'ניץ שאירח פעם לשולחן הסדר יהודי גס והמוני, שהיה משבש אפילו את מילות ההגדה. והנה בעת חתימת הסדר, כשכולם שרו בערגה – "בקרוב... פדויים לציון ברינה, לשנה הבאה בירושלים הבנויה". קם אותו יהודי בהתלהבות, שיבש את המילים ושר בעברית מתובלת ברוסית: ' פודיום לציון ברינה'. 'פודיום' ברוסית הכוונה ל – בואו לציון ברינה. ומיד החל לצאת, וכשעבר את מפתן הדלת, רץ אחריו המגיד וצעק – אנחנו באים. אלא שהוחמצה השעה, והוא ראה אותו מרקד במרחקים עוטה הילת אור ושר – "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
כמה מילים על משמעות סיפור הפתיחה...
בחוברת עמדנו על מהותו של חג הפסח כראש השנה לשלמות ולגאולה. ראינו שביום טוב ראשון של פסח, גם עם ישראל וגם הבריאה כולה זוכים לאור גדול – אור של גאולה. בהמשך החג, אור זה מסתלק, אולם כבר נזרע בנו זרע השלמות והגאולה שעתיד לנבוט ולהביאנו לגאולה השלמה.
בתחילת הסיפור - נוסע הבעל שם טוב הקדוש לארץ ישראל להביא את הגאולה, כשם שישראל בתקופה זו זוכים לגאולה. בערב פסח הוא נותר בעירום וחוסר כל מבחינה גשמית (ורוחנית), כשם שישראל בערב יציאת מצריים אינם זכאים מצד עצמם לגאולה.
בליל הסדר זוכים אנו לאור גדול ולגאולה בה אנו מקבלים את כל השלמות של עם ישראל במתנה, ואף הבעש"ט מקבל את כל צורכי החג במתנה. לפיכך, נוקט הבעש"ט בדרך המתאימה לכאורה לליל הסדר ומבטיח בן לזוג שבא אליו. בן זה הוא מחוץ לגדר הטבע כשם שגאולת מצריים היא בדילוג ומחוץ לדרך הטבע. גם אברהם שלא היה ראוי להוליד בדרך הטבע, זכה להבטחת הבנים בברית בין הבתרים, שהתרחשה בליל פסח (מכילתא שמות יב, מא).
אולם, באמת דרכו של הבעש"ט לא מתאימה לחלוטין לליל הסדר, שהרי גאולת מצריים האירה לשעה והסתלקה, ואילו בן מבטא המשכיות נצחית. בכך ה'ויכוח', כביכול, בין הבעש"ט המתאווה להפוך את גאולת מצריים לגאולה נצחית לשמיים האומרים שעוד לא הגיעה השעה. לכן, משמיים נגזר על הבעש"ט להפסיד את הנצחיות – חיי עולם הבא הנצחיים. הבעש"ט מצידו מוכן להפסיד את הנצחיות שלו לטובת הנצחיות של גאולת ישראל והקשר עם ה', לכן שמח בביטול הנגיעות שלו והעיקר שלזוג יהיו ילדים. במדרגה כזו ביכולתו להביא נצחיות לגאולת העולם והוא זוכה שוב בעוה"ב.
כשמסתיים חג ראשון ומתחילה ספירת העומר, ניגשים הבעש"ט ובנו להמשך המשימה. כשהבעש"ט מגלה שאין ספינה עם יהודים, כלומר עם ישראל לא ראוי עדיין להיגאל ולעלות בדרך הטבע, רוצה הוא לעלות ולהביא את הגאולה בדרך נס. אולם בנו ר' צבי, אשר כבן מבטא את ההמשכיות, אומר לו שדרך זו מתאימה ליו"ט ראשון של פסח ולגאולת מצריים, אך כעת בימי הספירה ובגאולת העתיד אנו נתבעים לפעול מתוך ההשגות שאליהם הגיעו בני ישראל, ואם נדלג - נטבע כולנו.
הבעש"ט מצטרף לבנו והם עולים בדרך הטבע בספינה. אלא, שכשם שאור הגאולה מסתלק מכל ישראל בפתח ספירת העומר, כך הם נקלעים לסערה, תועים בדרך עד שבסוף נופלים מכל מדרגותיהם. נותר להם רק ה-א"ב. בשפה, האות היא היחידה הקטנה ביותר. האות היא גם סימן מוסכם שהאדם מקבל במסורת מאבותיו, ואין היא רעיון או חכמה שהאדם ממציא מעצמו. בספירת העומר אנו בונים מכוח ה-א"ב. בונים נקודה ועוד נקודה. האור הגדול של גאולת מצריים נעלם, אך רסיסיו נשארו בידינו במסורת, ואותם אנו מצרפים עד שנזכה שוב לאור הגאולה השלמה.
וכך הבעש"ט מכוח ה-א"ב זוכה מחדש לכל כוחותיו, וגם אם הגאולה השלמה לא הגיעה בימיו ובימינו, הרי זכה וזוכים כולנו בשיא הסדר - לאליהו הנביא מבשר הגאולה במהרה בימינו אמן.
^ 1. על התחלה כפולה זו, אמר ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן מט, ו - "'בראשית', ב' ראשית, היינו שני ראשית, והם ראש השנה וניסן, שגם ניסן הוא ראש השנה".
^ 2. זו גם הסיבה, שבמקדש - מקום השלמות של העולם, השנה מתחילה בניסן, שהרי "באחד בניסן ראש השנה... לתרומת שקלים", כלומר בכל שנה היו מתחילים בראש חודש ניסן לקנות את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים שנאספו באותה שנה (ראש השנה ז.).
^ 3. בעומק, ניסן הוא לא רק אבי חודשי הקיץ אלא אבי כל החודשים. אביב – אב יב' (חודשים). כיצד? אין כאן המקום להאריך. ובקיצור נאמר שגאולת ניסן שופכת אור חדש גם על כל שקדם לה – בחודשי השנה, בהיסטוריה העולמית ובמחשבה הקודמת לדיבור.
^ 4. רמ"א תפב, ב ומשנה ברורה - קוראים רק פרשת שמע והמפיל, ולא שאר דברים שקורין בשאר הלילות כדי להגן, כי ליל שימורים הוא מן המזיקין.
^ 5. עיין שם תוס' ד"ה 'כי' בשאלה - אם טו' בעצמו יכול להיות יום האביב או שמא יד' הוא המועד האחרון בו יכול לחול יום האביב, וטו' הוא היום הראשון לימים בהם האור מרובה על החושך.
^ 6. הסבר זה שופך אור חדש גם על לשון ציווי התורה על זמן האביב - "שמור את חודש האביב, ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז, א). על המילה 'לילה', תמה הספרי שם - והרי יצאו ממצרים רק למחרת היום! ועונה - הגאולה החלה בערב. וכעת מובן - הסיבה שליל הסדר חייב לחול באביב, כדי שליל הסדר יבטא את המציאות שהוא יום ולא לילה, וכפי שהיה ביציאת מצרים שה' האיר את הלילה באור של גאולה.
נרחיב ונוסיף - אם טו בניסן הוא יום השוויון, הרי ש- טו בתמוז הוא היום הארוך ביותר בשנה והאור מגיע לשיאו. ואכן בשנת גאולת מצרים, טו בתמוז היה היום בו ישראל הגיעו לשיאם. בספירת העומר עלו והתעלו עד למתן תורה, ומשבועות ואילך קיבל משה בשם כל ישראל את התורה. קיבל וקיבל, עלו ונתעלו, עד שב-טז בתמוז נפלו בהתחילם במעשה העגל. נמצא ש-טו בתמוז היה היום הגבוה ביותר.
לכן גם ליל ט' באב יוצא באותו לילה בשבוע, שבו חל ליל הסדר. ללמדך, שאם נצליח להאיר את ליל הסדר, ולהתחיל בו את הגאולה השלימה, יהפוך גם ליל ט' באב ללילה של אור וגאולה.
^ 7. העיר ר' דוד ברוקנר – נמצא ששני ראשי השנה, בניסן ובתשרי הם 'יומא אריכתא'.
^ 8. הטעם לכך, שנותר לאדם להשלים את הבריאה ולפתח אותה, כי ה' רוצה שנזכה לטוב בכוחות עצמינו ולא כ'נהמא דכיסופא' (לחם חסד) והדברים ארוכים וידועים.
^ 9. מקורות רבים לגאולה בדרך הטבע - עיין ספר 'התקופה הגדולה' פ"ז.
^ 10. לעומת זאת על הגאולה העתידה נאמר - "והדריך בנעלים" (ישעיה יא טו), שתי נעליים, הגענו לשם ואנו הולכים על שתי הרגליים ואיננו מדלגים.
^ 11. בני יששכר ניסן ז, ג - מדבר על החיפזון בגאולת מצרים כביטוי להיותה מעשה ה', וממילא מסתלקת, לעומת מעשה האדם בגאולה השלימה.
^ 12. עניין זה באריכות במאמר 'למהלך האידיאות בישראל' בספר 'אורות'.
^ 13. לכן בשאר ימי הפסח (החלים בספירת העומר), אומרים רק הלל בדילוג.
^ 14. שער הכוונות פסח, דרוש ד', ובספר יצירה – ניסן המליך אות ה' בשיחה.
^ 15. במצה מעבר לחובת האכילה יש גם חובה לחוש את טעם המצה, לכן האוכל מצה מבושלת לא יצא (שו"ע תסא, ד). וכן בסוף ליל הסדר אסור לאכול מאכלים אחרים אחר קרבן הפסח או אחר האפיקומן, כדי שטעם הקרבן/ המצה יישאר בפיו. במצה יש גם דין מיוחד, שמי שהכריחו אותו בכוח לאכול מצה למרות שלא רצה לקיים את המצווה יצא (רמב"ם חמץ ומצה ו, ג). זאת בשונה מכל המצוות שחייבים בהם כוונה. וטעם הדבר, הסבירו הנו"כ שם, כי במצה המצווה שהגוף יהנה והרי הגוף נהנה גם ללא כוונה.
גם קרבן הפסח שונה מצוות אכילתו משאר הקרבנות. שהרי בכל הקרבנות השחיטה והאכילה נמנות כמצווה אחת, ואילו בקרבן פסח השחיטה והאכילה נמנות כשתי מצוות, וזאת מפני שבכל הקרבנות אין חובה על האדם לאוכלם, המצווה היא שהקרבן יאכל ולא ישאר, לעומת הפסח שיש חובה על כל יהודי לאכול פסח (מועדים בהלכה רפא). אם כך רואים שבפסח יש הדגשה מיוחדת של האכילה, ההנאה והטעם.
^ 16. על הנאה מראיה ושמיעה לא מברכים ברכות הנהנין, כי מברכים רק על דבר שהגוף נהנה ממנו - דרכי משה או"ח רטז, א. לגבי הריח, וכן סיכום גדול לכל נושא החושים - קול הנבואה עמודים נו-סד.
^ 17. לכן פסח עומד במוקד זמנים נוספים של טעם ודיבור. מתכוננים אליו בט"ו בשבט שנוהגים לדבר ולטעום בו, בהמשך מתעלים לדיבור וטעימה של מצווה מדרבנן בפורים, עד לדיבור וטעימה בפסח מהתורה. ולאחר פסח – ספירת העומר שמהותה בדיבור, ושביעי של פסח ששרים בפה שירת הים.
^ 18. עיין 'אורות', זרעונים ה' במאמר יסורים ממרקים, על השאלות המכשירות את האמונה להתרומם ולהזדכך.
^ 19. עיין חינוך מצווה כא, רמב"ם חמץ ומצה ז, א. ועיין שם במנחת חינוך, שמקשה – מה מיוחד בליל פסח והרי בכל לילה יש מצווה להזכיר יציאת מצריים? ועונה – בפסח המצווה לספר לבנו או לאחר, אך אם הוא לבדו אין מצווה יותר מבכל לילה.
^ 20. זו הסיבה לקשר בין ברית מילה ליציאת מצריים וקרבן הפסח. הרי ביציאת מצריים נאמר – "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך", דם פסח ודם מילה. וכן מצאנו שרק מי שנימול יכול לאכול בפסח, "וכל ערל לא יאכל בו". ופסח ומילה הם שתי מצוות עשה היחידות, שהמבטלן חייב כרת.
והקשר הוא, שכפי שראינו: הפסח הוא הפריצה קדימה מתוך כוחות החיים העצומים של ראשית החיים, והמילה גם היא נוגעת בגילוי כוחות ראשית החיים, הכוחות של האדם הבוגר המביא חיים חדשים לעולם. כוחות אלו של הבאת חיים חדשים לעולם גדולים מכוחות החיים עצמם, כי הם שורשם של חיים רבים בדורות הבאים (אורות הקודש ג' עמוד רצ"ח).
לפיכך, המסרב להביא את ראשית החיים בברית עם אלוקיו, כורת את עצמו ואת דורותיו אחריו מהחיבור עם מקור החיים ונענש בכרת. ולהיפך, אנו הכורתים בפסח ובמילה ברית עם אלוקינו, מביאים בכך חיים וגאולה לעולם.
^ 21. במשפחתי מספרים על סבא רבה שלנו, ר' יוסף קריביצקי זצ"ל, שעלה לארצנו הקדושה במסירות נפש באנייה שנים רבות לפני קום המדינה. באנייה נסעו צעירים חלוצים רבים וסבא היה המבוגר היחידי, שהיה אב למשפחה עם ילדים.
כשנראו חופי הארץ מרחוק, החלו כולם לרקוד בשמחה עצומה, על שזכו להגשים את חלום הדורות. כשפסקו הריקודים, ביקשו הצעירים מסבא שישא בפניהם דברים. סבא אמר רק משפט אחד נוקב ויורד עד תהום - ילדים יקרים, לפעמים ערב יום טוב - יפה יותר מיום טוב!
^ 22. מנהג זה מובא בספרי ההלכה (רמ"א ומשנ"ב תפ) שיש "לפתוח הפתח כדי לזכור שהוא ליל שימורים, ואין מתיראין משום דבר, ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך חמתו על הגויים". "ונוהגין למזוג כוס אחד יותר מהמסובין, וקורין אותו כוס של אליהו הנביא, לרמז שאנו מאמינים, שכשם שגאלנו ה' יתברך ממצרים הוא יגאלנו עוד וישלח לנו את אליהו לבשרנו".
מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
עשרה בטבת - התחלת ההתחלות
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
מדוע פורים גדול מכיפורים?
גאולת מצרים מאז ועד היום
מה הייעוד של תורת הבנים?
איך נראית נקמה יהודית?
