סוציולוגיה, ערי מקלט וערי לויים | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
מטות

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

6566

2 דק' קריאה

בפרשתנו התורה מצווה הן על הפרשת ערי לויים והן על הפרשת ערי מקלט. התורה קושרת בין שני הציוויים "וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר" (במדבר ל"ה ו). גם בהיות בני ישראל חונים במדבר שימש מחנה לויה כעיר מקלט עבור רוצחים בשוגג, כמו שמצינו דרשת חז"ל על הפסוק "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כ"א יג) "תניא "ושמתי לך - מקום" בחייך, מקום - מקומך, " אשר ינוס שמה" - מלמד שמגלין במדבר, להיכן גולין? למחנה לויה" (זבחים קיז ע"א, מכות יב ע"ב). הגמרא קושרת באופן מוחלט את ערי הלוים לערי המקלט וברור לה שכל ערי הלויים שמשו גם כערי מקלט (מכות יג ע"א ועיין שם בר"ח ובסמ"ג עשין סג שלדעתם, זו גם שיטת הירושלמי). ננסה להסביר מה הקשר בין שתי הפרשיות.

התורה מקשרת בין חייו ומותו של הכהן הגדול ובין חיוב גלות של רוצח בשוגג "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ" (במדבר ל"ה כח). כנראה שהכהן הגדול הוא האחראי לא רק לעבודה הפולחנית בבית המקדש, אלא שהוא אחראי לא פחות למצב הרוחני של העם ולהגברת ההשפעה הרוחנית החיובית של המקדש על העם הליכותיו ורמתו המוסרית. לכן מציאות חברתית שבה הערך של חיי אדם לא נמצא במקום מספיק גבוה בסולם הערכים, תלויה בצוואריו של המנהיג הרוחני. רוצח ואפילו בשוגג מחייב כפרה מצד המנהיג ולכן רק במיתתו המכפרת חוזר הרוצח למקומו, ומסיים את גלותו. היכן ישהה בזמן הגלות? האם מספיק שלא יהיה במקומו כדי להביאו לחשבון נפש? באה התורה ומחדשת שלא! הגולה חייב לגלות למקום בו חיים האנשים שתפקידם הוא לדאוג לרמה הרוחנית - המוסרית הגבוהה של העם. כך נרויח פעמיים. הרוצח ישהה באווירה רוחנית מתקנת והאחראים לכך יקבלו תזכורת יום יומית למצב.

הסבר בכיוון זה מצאנו בדברי בעל ספר החינוך "ושרש מצוה זו ידוע הוא כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת הם ובניהם וטפם וכל חיתם, ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מאוהביהם או מגואליהם אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו. ועל השבט הזה הנבחר נאמר [דברים ל"ג, ט'] האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, כלומר שלא יעשו דבר בעולם זולתי מדרך היושר ועל כיוון האמת, ולא יטה לבם אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחה, וכל שכן אהבת שאר בני אדם" (מצוה תח ד"ה שורש מצוה). לפי עקרון זה משמע שמי שמקבל על עצמו את תפקידי הלוי, חייב באותה מידה לקבל על עצמו את המחויבות החברתית, סוציולוגית כלפי החברה והעם. כל מי שנדב לבו אותו להקדיש חייו ללימוד תורה, מקבל על עצמו באופן אוטומטי להקדיש חלק מזמנו לעבודה קהילתית שתרומם את העם מבחינה רוחנית מוסרית.
(נדגיש במאמר מוסגר כי בעיית ה"רצח בשוגג" מצויה גם בימינו, בתאונות דרכים ר"ל, ודווקא עכשיו, בימות הקיץ, חובת הזהירות עוד יותר גדולה).