(לה. – לה: שליש תחתון)

א. המקור לברכות הנהנין

נראה שלושה מקורות:

1. קודש הילולים.
2. ואכלת ושבעת וברכת (אחרי, וקל וחומר ללפני).
3. סברא.

2. "ואכלת ושבעת וברכת" – ברכה שאחרי

זה מקור ברור, הבעיה אתו הוא שזה רק ל:

1. קמה
   והגמרא בשלב הבא תנסה לעשות בניין אב משותף עם "הלולים" כדי ללמוד לשאר, ותדחה – רק לדברים שיש בהם צד מזבח.
2. נרחיב קצת - שבעת המינים.

והגמרא מנסה ללמוד בניין אב לשאר, אך דוחה – אולי דווקא באלו שיש בהם ביכורים.

1. ר"ע - קודש הילולים – ברכה לפני ואחרי.

"ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'".

a. קשה, הרי הפסוק תפוס:

1. אפשר לחלל ולאכול (הילול – חילול),
2. מחלוקת ר' חייא ור"ש ברבי -
   דעה א – דווקא ביין ("כרם רבעי")

המקור – או – מפסוק זה (דווקא בדבר שטעון שירה (הילול)) – הפסוק תפוס.

או – גזירה שווה "תבואתו" "ותבואת הכרם" – הפסוק פנוי.

דעה ב – לא לומדת זאת, אלא זה בכל העצים ("נטע רבעי") – הפסוק פנוי.

b. גם אם הפסוק פנוי, הרי זה רק לאחרי?
תשובה – קל וחומר מאחרי ללפני.

c. זה רק לנושא של הפסוק:

לדעה א – רק בכרם, לדעה ב – רק בנטיעות!

תשובה – נלמד בבניין אב של ה"צד השווה" מכרם וחלה - 
כרם – חייב בעוללות אך לא בחלה,
קמה ("ואכלת ושבעת") – חייבת בחלה אך לא בעוללות,
הצד השווה – דבר שנהנה וחייב בברכה אחרי.

דחייה – נוכל ללמוד רק למה שיש בו צד מזבח.

(כמו זית. ואמנם כתוב "כרם זית", אז לכאורה אינו צריך לימוד הצד השווה, אך אומר ברב פפא – אינו "כרם").

(למה לא עושים בניין אב משותף מ7 המינים ונטיעות, הרי בנטיעות אין צד מזבח ואין ביכורים? אולי כי אפשר לדחות שיש מעשרות).

3. סברא – אסור להנות מהעולם הזה בלי ברכה.
ונחשב כמועל וכגוזל את הקב"ה ואת כנסת ישראל.

ב. ואספת דגנך

(עוד דרשה של ר' חנינא ב"פ, שגם בה סתירה כביכול בין שני פסוקים).

A. סתירה בין פסוקים -
"ולקחתי את דגני"  - "ואספת דגנך",

B. דעה הפוכה לנ"ל - תורה עם דרך ארץ?

הדעות –

ר' ישמעאל -
צריך גם תורה (לא ימוש סה"ת הזה מפיך" וגם דרך ארץ (ואספת דגנך).
רשב"י -
כשישראל לא (כל כך) עושין רצון ה' – צריכים לעבוד (ואספת דגנך),
כשכן עושין – לא צריכים לעבוד (ועמדו זרים ורעו צאנכם).

באמוראים -

אביי – מעשית, לרוב האנשים שיטת רי"ש עלתה בידן ושיטת רשב"י לא.

רבא – ביקש שיעבדו בשדה בניסן ותשרי, כדי למנוע עבודה בשאר השנה.

ר"י בר' אלעי – אמנם צריך לעבוד, אך יעשה תורתו קבע ומלאכתו ארעי (וחלה בזה ירידת הדורות).