מסילת ישרים פרק ד'– חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

19532

4 דק' קריאה

וְהִנֵּה יֵשׁ מֵהַפְּתָאִים הַמְבַקְּשִׁים רַק הָקֵל מֵעֲלֵיהֶם שֶׁיֹּאמְרוּ, לָמָּה נְיַגַּע עַצְמֵנוּ בְּכָל כָּךְ חֲסִידוּת וּפְרִישׁוּת? הֲלֹא דַּי לָנוּ שֶׁלֹּא נִהְיֶה מֵהָרְשָׁעִים הַנִּדּוֹנִים בַּגֵּיהִנֹּם, אֲנַחְנוּ לֹא נִדְחֹק עַצְמֵנוּ לִכָּנֵס בְּגַן עֵדֶן לִפְנַי וְלִפְנִים, אִם לֹא יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק גָּדוֹל יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק קָטָן, אָנוּ דַּי לָנוּ בָּזֶה וְלֹא נַכְבִּיד עֹל מַשָּׂאֵנוּ בַּעֲבוּר זֹאת. אָמְנָם שְׁאֵלָה אַחַת נִשְׁאַל מֵהֶם, הֲיוּכְלוּ כָּל כָּךְ עַל נְקַלָּה לִסְבֹּל בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַחוֹלֵף, לִרְאוֹת אֶחָד מֵחַבְרֵיהֶם מְכֻבָּד וּמְנֻשָּׂא יוֹתֵר מֵהֶם וּמוֹשֵׁל עֲלֵיהֶם, כָּל שֶׁכֵּן אֶחָד מֵעַבְדֵיהֶם אוֹ מִן הָעֲנִיִּים הַנִּבְזִים וּשְׁפָלִים בְּעֵינֵיהֶם, וְלֹא יִצְטַעֲרוּ וְלֹא יִהְיֶה דָמָם רוֹתֵחַ בְּקִרְבָּם? לֹא, וַדַּאי! כִּי הִנֵּה עֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת כָּל עֲמַל הָאָדָם לְהִנָּשֵׂא עַל כָּל מִי שֶׁיּוּכַל וְלָשִׂים מְקוֹמוֹ בֵּין הָרָמִים יוֹתֵר, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, וְאִם יִרְאֶה חֲבֵרוֹ מִתְרוֹמֵם וְהוּא נִשְׁאָר שָׁפָל, וַדַּאי שֶׁמַּה שֶּׁיִּסְבֹּל הוּא מַה שֶּׁיֻּכְרַח לְסָבְלוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לִמְנֹעַ וּלְבָבוֹ יִתְעַשֵּׁשׁ בְּקִרְבּוֹ. מֵעַתָּה, אִם כָּךְ קָשֶׁה עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת שְׁפָלִים מִזּוּלָתָם בַּמַּעֲלוֹת הַמְדֻמּוֹת וְהַכּוֹזְבוֹת, שֶׁאֵין הַשִּׁפְלוּת בָּם אֶלָּא לַפָּנִים, וְלֹא הַהִנָּשֵׂא אֶלָּא שָׁוְא וָשֶׁקֶר, אֵיךְ יוּכְלוּ לִסְבֹּל שֶׁיִּרְאוּ עַצְמָם שְׁפָלִים יוֹתֵר מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים עַצְמָם אֲשֶׁר הֵם עַתָּה שְׁפָלִים מֵהֶם? וְזֶה בִּמְקוֹם הַמַּעֲלָה הָאֲמִתִּית וְהַיְקָר הַנִּצְחִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו אֵין מַכִּירִים אוֹתוֹ וְאֶת עֶרְכּוֹ, עַל כֵּן לֹא יָחוּשׁוּ עָלָיו — אָז בִּזְמַנּוֹ וַדַּאי שֶׁיַּכִּירוּהוּ לַאֲמִתּוֹ לְצַעֲרָם וּלְבָשְׁתָּם, וַדַּאי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם זֶה אֶלָּא צַעַר גָּדוֹל וְנִצְחִי. הֲרֵי לְךָ, שֶׁאֵין הַסַּבְלָנוּת הַזֶּה אֲשֶׁר הֵם דּוֹרְשִׁים לְעַצְמָם לְהָקֵל מֵהֶם חֹמֶר הָעֲבוֹדָה, אֶלָּא פִּתּוּי כּוֹזֵב שֶׁמְּפַתֶּה יִצְרָם אוֹתָם, וְלֹא דָבָר אֲמִתִּי כְּלָל. וּכְבָר לֹא הָיָה מָקוֹם לְפִתּוּי זֶה לָהֶם לוּלֵי הָיוּ רוֹאִים אֲמִתַּת הָעִנְיָן, אֲבָל לְפִי שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁים אוֹתוֹ, וְהוֹלְכִים וְשׁוֹגִים לִרְצוֹנָם, הִנֵּה לֹא יוּסַר מֵהֶם פִּתּוּיָם עַד הַזְּמַן אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל לָהֶם, כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד בְּיָדָם לְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר שִׁחֲתוּ. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ט, י), "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת" וְכוּ', וְהַיְנוּ, כִּי מַה שֶּׁאֵין הָאָדָם עוֹשֶׂה עַד שֶׁהַכֹּחַ מָסוּר בְּיָדוֹ מִבּוֹרְאוֹ, הוּא הַכֹּחַ הַבְּחִירִי הַמָּסוּר לוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, שֶׁהוּא בָּהֶם בְּחִירִי וּמְצֻוֶּה לַעֲשׂוֹת, הִנֵּה לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹתוֹ עוֹד בַּקֶּבֶר וּבַשְּׁאוֹל, שֶׁאֵין הַכֹּחַ הַזֶּה עוֹד בְּיָדוֹ, כִּי מִי שֶׁלֹּא הִרְבָּה מַעֲשִׂים טוֹבִים בְּחַיָּיו, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתָם אַחֲרֵי כֵן. וּמִי שֶׁלֹּא חִשֵּׁב חֶשְׁבּוֹן מַעֲשָׂיו, לֹא יִהְיֶה לוֹ זְמָן לְחַשְּׁבוֹ אָז. וּמִי שֶׁלֹּא הִתְחַכֵּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יִתְחַכֵּם בַּקֶּבֶר, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (עיין שם), "כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת... בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה".
___________________________

ביאורים
אחרי שפנה הרמח"ל אל שלמי הדעת שמבינים שמטרת חייהם היא השאיפה לשלמות בעבודת ה', פונה הרמח"ל אל המון העם קטני המעלה.
הרמח"ל מלמדנו שיעור נפלא בנוגע לאמרת חז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה". לפעמים לא די בדיבור במילים גבוהות או מטרות נעלות, אלא יש צורך להשתמש בכוחות ורצונות נמוכים שההדרכה הרגילה הינה למאוס בהם. כדי לעורר את קטני המעלה, נדרש הרמח"ל לגייס מידה פחותה ביותר – הקנאה, מתוך הבנה שלפעמים יש צורך בשימוש בכוחות נמוכים על מנת להניע את האדם ולרוממו. דרישת ה' אף ברמה הנמוכה ביותר של "לא לשמה" גם לה ערך גדול שיכול להביא את האדם לחיי עולם הבא.
הקנאה סותרת את מגמת העולם. מגמת העולם היא התרוממות, כל אחד נותן את חלקו ומסייע לחברו, אומה אחת מקדמת את השניה "איש את רעהו יעזרו" (ישעיה מא ו). בעל הקנאה מוכן להתעלות בעצמו, אך אינו לוקח חלק במהלך ההרמוני העולמי. מידה אנוכית זו צריכה להיעקר מהעולם, על כן "ורקב עצמות קנאה" (משלי יד ל) – סופו של הקנאי להיפסד.
הרמח"ל מלמדנו שיש מידה נמוכה מזו, "הבטלה". ה'קנאי' מכיר בצורך התרוממות העולם, אך אינו מוכן להשלים עם היותו במקום השני. לעומתו ה'בטלן', מבטא את העצירה והעמידה במקום. הפסק התהליך וההתעלות העולמית.
לכן, כדי לעקור מידה פחותה זו, אנו מוכנים לגייס את חברתה שטובה ממנה במעט. העיקר שמגמת ההתקדמות תישאר. בסופו של תהליך, בזכות ההתקדמות נתרומם לתיקון המידות כולם.

הרחבות
1. שלא לשמה
אָמְנָם שְׁאֵלָה אַחַת נִשְׁאַל מֵהֶם. למדרגת הביניים ולמדרגה התחתונה שתבוא בהמשך, יש צורך בנקיטת טכניקה אחרת להערה, והיא מידת הגאווה והכבוד או היראה מהעונש. במדרגות אלו פועל האדם שלא לשמה, אך דרך זו אינה פסולה: "דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים דף נ עמוד ב), "זה דבר קשה עד מאד לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו עליו השלום, ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצות לתקות שכר ולהנזר מן העבירות מיראת עונש, ומזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם" (הקדמת הרמב"ם לפרק חלק).
יש להעיר שלא כל המדרגות של "לא לשמה" שוות וישנן כאלה פסולות בתכלית: "וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" (ברכות דף יז עמוד א), ומבאר תוספות שם (ד"ה "העושה"): "שאינו לומד אלא לקנטר חבריו" (ועיין "לנתיבות ישראל" חלק ב' עמ' ל במהדורה הראשונה).

שאלות לדיון
כיצד ניתן להשתמש בתכונות שליליות לעבודת ה'? מדוע הקב"ה נטע בנו תכונות שליליות?
מה לדעתך יאמר המחבר לאדם שאינו מקנא בחבירו כאן בעולם הזה ? האם תשובת המחבר תקפה גם לגביו?