מסילת ישרים פרק ה'– חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

אורית בת רחל

876

4 דק' קריאה

אַךְ הַשֵּׁנִי הִנֵּה הוּא קָשֶׁה מְאֹד, וְהוּא הַשְּׂחוֹק וְהַלָּצוֹן, כִּי מִי שֶׁטּוֹבֵעַ בָּם הוּא כְּמִי שֶׁטּוֹבֵעַ בַּיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ, כִּי הִנֵּה הַשְּׂחוֹק הוּא מְאַבֵּד אֶת לֵב הָאָדָם, עַד שֶׁכְּבָר אֵין הַטַּעַם וְהַדֵּעָה מוֹשֶׁלֶת בּוֹ, וַהֲרֵי הוּא כְּשִׁכּוֹר אוֹ שׁוֹטֶה, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לָתֵת לָהֶם עָרְמָה אוֹ לְהַנְהִיגָם, כִּי אֵינָם מְקַבְּלִים הַנְהָגָה. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ב, ב), "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". וַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (אבות ג, יג), "שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִים אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה", כִּי אַף עַל פִּי שֶׁחֲמוּרָה הִיא הָעֶרְוָה אֵצֶל כָּל בֶּן דָּת, וְלִבּוֹ יָרֵא מִקְּרֹב אֵלֶיהָ, מִכֹּחַ הַצִּיּוּר שֶׁכְּבָר נִצְטַיֵּר בְּשִׂכְלוֹ מֵאֲמִתַּת גֹּדֶל פִּשְׁעָהּ וְרֹב עָנְשָׁהּ, הִנֵּה הַשְּׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַמְשִׁיכִים אוֹתוֹ מְעַט מְעַט וּמַקְרִיבִים אוֹתוֹ הָלוֹךְ וְקָרֵב שֶׁתִּהְיֶה הַיִּרְאָה סָרָה מֵעָלָיו מְעַט מְעַט מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ אֶל הֶעָווֹן עַצְמוֹ וְיַעֲשֵׂהוּ. וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁכְּמוֹ שֶׁכָּל מְצִיאוּת הַזְּהִירוּת תָּלוּי בְּשִׂימַת הַלֵּב עַל הַדָּבָר, כֵּן כָּל עַצְמוֹ שֶׁל הַשְּׂחוֹק אֵינוֹ אֶלָּא מֵסִיר הַלֵּב מִן הַמַּחֲשָׁבוֹת הַיְשָׁרוֹת וְהָעִיּוּנִיּוֹת, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ הִרְהוּרֵי הַיִּרְאָה בְּלִבּוֹ כְּלָל:
וְתִרְאֶה קוֹשִׁי הַלָּצוֹן וְהַשְׁחָתָתוֹ הָרַבָּה, כִּי כְּמוֹ הַמָּגֵן הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן אֲשֶׁר יַשְׁמִיט וְיַפִּיל מֵעָלָיו הַחִצִּים וּמַשְׁלִיכָם לָאָרֶץ, וְלֹא יַנִּיחַ אוֹתָם שֶׁיַּגִּיעוּ אֶל גּוּף הָאָדָם, כֵּן הַלָּצוֹן בִּפְנֵי הַתּוֹכֵחָה וְהַמַּרְדּוּת, כִּי בְּלֵיצָנוּת אֶחָד וּבִשְׂחוֹק קָטָן יַפִּיל הָאָדָם מֵעָלָיו רִבּוּי גָּדוֹל מִן הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְפַּעֲלוּת, מַה שֶּׁהַלֵּב מִתְעוֹרֵר וּמִתְפַּעֵל בְּעַצְמוֹ מִדֵּי רְאוֹתוֹ אוֹ שָׁמְעוֹ עִנְיָנִים שֶׁיְּעִירוּהוּ אֶל הַחֶשְׁבּוֹן וְהַפִּשְׁפּוּשׁ בַּמַּעֲשִׂים, וּבְכֹחַ הַלֵּיצָנוּת יַפִּיל הַכֹּל לָאָרֶץ וְלֹא יַעֲשֶׂה בּוֹ רֹשֶׁם כְּלָל. וְלֹא מִפְּנֵי חֻלְשַׁת הָעִנְיָנִים וְלֹא מִפְּנֵי חֶסְרוֹן הֲבָנַת הַלֵּב, אֶלָּא מִפְּנֵי כֹּחַ הַלָּצוֹן הַהוֹרֵס כָּל עִנְיְנֵי הַמּוּסָר וְהַיִּרְאָה. וְהִנֵּה הַנָּבִיא יְשַׁעְיָה הָיָה צוֹוֵחַ עַל זֶה כִּכְרוּכְיָא, כִּי הָיָה רוֹאֶה שֶׁזֶּה הָיָה מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מַנִּיחַ מָקוֹם לְתוֹכְחוֹתָיו שֶׁיַּעֲשׂוּ רֹשֶׁם וְהָיָה מְאַבֵּד תִּקְוָתָם שֶׁל הַחוֹטְאִים, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר (ישעיה כח, כב), "וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם". וּכְבָר גָּזְרוּ אֹמֶר חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה יח, ב), שֶׁהַלֵּץ מֵבִיא הַיִּסּוּרִין עָלָיו. וְהוּא מַה שֶּׁהַכָּתוּב עַצְמוֹ מְבָאֵר בְּפֵרוּשׁ (משלי יט, כט), "נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים", כִּי זֶה הוּא דָבָר שֶׁהַדִּין נוֹתֵן אוֹתוֹ, כִּי מִי שֶׁמִּתְפַּעֵל מִן הַהִתְבּוֹנְנוּת וּמִן הַלִּמּוּדִים, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּתְיַסֵּר בְּגוּפוֹ, כִּי כְּבָר יָשׁוּב מֵחַטֹּאתָיו בְּלִי זֶה — מִכֹּחַ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה שֶׁיִּוָּלְדוּ בִּלְבָבוֹ עַל יְדֵי מַה שֶּׁיִּקְרָא אוֹ שֶׁיִּשְׁמַע מִן הַמּוּסָרִים וְהַתּוֹכֵחוֹת. אַךְ הַלֵּצִים שֶׁאֵינָם מִתְפַּעֲלִים מִן הַתּוֹכֵחוֹת מִפְּנֵי כֹּחַ לֵיצָנוּתָם, אֵין לָהֶם תִּקּוּן אֶלָּא הַשְּׁפָטִים, שֶׁאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה כֹּחַ בְּלֵיצָנוּתָם לִדְחוֹתָם מֵעֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִדְחוּ הַמּוּסָרִים. וְהִנֵּה כְּפִי חֹמֶר הַחֵטְא וְתוֹלְדוֹתָיו, הֶחְמִיר הַשּׁוֹפֵט הָאֲמִתִּי בְּעָנְשׁוֹ, וְהוּא מַה שֶּׁלִּמְּדוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה יח, ב), "קָשָׁה הַלֵּיצָנוּת — שֶׁתְּחִלָּתוֹ יִסּוּרִין וְסוֹפוֹ כְלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח, כב), 'פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי'" וְכוּ'.

___________________________
ככרוכיא – עוף בעל קול חזק. יחזקו מוסריכם – יתחזקו ייסוריכם.

ביאורים
הסיבה השניה שמונעת מהאדם להיות זהיר היא ה'ליצנות', או בלשוננו 'ציניות'. מהי הליצנות ומנין היא נובעת? לץ זהו אדם שכאשר מוכיחים אותו הוא מבטל זאת בהינף יד. כמו מגן משוח בשמן שהחיצים אינם עוברים דרכו. מה עומד בשורש נפשו של הלץ? הרמח"ל ממשיל את הלץ לשיכור או שוטה. שני אלו הם חסרי דעה. הדעה באדם היא הכח שמבדיל בין דבר לדבר. אנו אומרים את ברכת 'המבדיל בין קודש לחול' דווקא בברכת 'חונן הדעת' מכיוון שזהו כוחה של הדעת. שוטה ושיכור אינם יכולים להבחין בין דברים שונים, וכך גם הלץ. הוא מתבונן על העולם בעינים ה'ליציות' שלו ואומר: 'אין באמת דבר שהוא חשוב בעולם הזה. כל האנשים אינטרסנטים. כולם נגועים. אין אחד שעושה דבר מבלי שמאחורי המילים היפות מסתתרת איזו טובת הנאה. אין ערך ששוה למסור עליו את הנפש. הכל מזויף וצבוע'. אין הבדל בעיניו בין אדם ערכי ואידיאליסטי לאחרון הפושעים. בין רב גדול לראש המאפיה. אין משהו אמיתי וערכי. לכן הוא דומה לשיכור שהכל בעיניו אותו דבר. אין לו דעה. יכולת הבחנה בין אמת לשקר. זו הסיבה לכך שכשהוא שומע תוכחה, איזה דיבור של אמת המנסה לחדור אל ליבו, הוא דוחה אותו בבוז. הוא אינו יכול לתקוף את תוכן התוכחה אלא 'יורד' על מי שאומר אותה. אינו יכול להתמודד מול האמת, אבל ברגע שמי שאומר את האמת הוא לא אמיתי, לטענתו, גם לדבריו אין טעם והם הופכים לתפלים וחסרי משמעות.
זו תנועה נפשית שצריך לעקור מהשורש. אדם שאינו מבחין שיש בעולם הזה אנשי אמת ותורת אמת לעולם לא יוכל להתקדם. אך לאחר שנלחמנו נגד המפסיד הראשון, התקשרנו לתורה וקבענו עיתים- אנו מגלים שיש עולם ערכי ומרומם וזה יעקור מתוכנו את הציניות והליצנות.

הרחבות
1. מהי הדרך הישרה?
הַשְּׂחוֹק וְהַלָּצוֹן. לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות..." (רמב"ם הלכות דעות פרק ב)
2. השחוק – טוב או רע?
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה. בכתובים מצאנו התייחסות סותרת לשמחה. על כך עומדת הגמרא (שבת ל עמוד ב) "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה...כתיב (קהלת ח) ושבחתי אני את השמחה וכתיב (קהלת ב) ולשמחה מה זה עשה. לא קשיא... ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה."
3. כיצד השחוק מרגיל לערוה?
מַרְגִּילִים אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה. וזה כי השחוק והקלות ראש בלי ספק הם מפאת החומר , והם הוראה לבלתי היותו נכנע אל השכל, כי השכל לא ישפוט לעולם שיהיה השחוק והקלות ראש נבחר בשום זמן, רק הם התעוררות מפאת החומר, ושאין השכל שולט עליו, ועל כן הם מרגילין לערוה, כי מזה יבוא החומר לנטות אחר התאוות כולם במרוצה נמרצת." (פרקי משה, אבות ג יג)
4. השפעת השחוק
כֵּן הַלָּצוֹן בִּפְנֵי הַתּוֹכֵחָה וְהַמַּרְדּוּת. "כי השמחה יתירה תביא גאוה וכל מיני רעות" (אלשיך קהלת פרק ב)

שאלות לדיון
מהו ההבדל בין שמחה חיובית לשחוק ולצון?
מהי התרופה לליצנות? כיצד נילחם בתכונה זו?

להצלחת אורית בת רחל