לאו שאין בו מעשה | הרב משה פנחס ליפשיץ | בית המדרש

קטגוריה משנית

19532

17 דק' קריאה

בכמה מקומות בתלמוד מצאנו כי לדעת רבי יהודה לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, וכך גם פוסק רבי יוחנן ועוד אמוראים 1 אמנם ההגדרה מה נחשב "לאו שאין בו מעשה", אינה מוחלטת כי מצאנו מקרים שאדם עובר על לאו במעשה ובכל זאת לא לוקה מדין: "לאו שאין בו מעשה", מצאנו גם מקרים הפוכים שאדם עובר על לאו ללא כל עשיית פעולה מצידו ובכל זאת לוקה והעבירה הנעשית ללא מעשה נחשבת בכל זאת ללאו שיש בו מעשה.
במאמר הבא ננסה אי"ה לקבוע מהי ההגדרה של לאו שיש בו מעשה מתי לוקים ומתי לא לוקים.

רמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ג' פוסק:
"אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות". נמצאנו למדים כי למרות שמהות האיסור היא לא לעשות פעולה (שלא יראה חמץ) אם עברתי על האיסור במעשה אני לוקה. כלומר מתחשבים במציאות.
ברמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יד נפסק:
"אסור לשאול בעל אוב 2 או בעל ידעוני שנאמר לא ימצא בך מעביר וגו' ושואל אוב וידעוני, נמצאת למד שבעל אוב וידעוני עצמן בסקילה והנשאל בהן באזהרה ומכין אותו מכת מרדות, ואם כיון מעשיו ועשה כפי מאמרן לוקה" . גם כאן חוזר אותו עיקרון המלמד אותנו כי אף על פי שהאיסור הוא בשב ואל לעשה לא לשאול אם היה מעשה פיזי עוברים על הלאו ולוקים. לעומת זאת בספר החינוך מצוה תקיג לא לשאול באוב , משמע שלא לוקים בשאלת אוב גם אם יעשה מעשה. וכך נאמר שם :
(א) שלא נשאל בעל אוב שיודיענו דבר, ועל זה נאמר [דברים י"ח, י' - י"א], לא ימצא בך וגו' ושואל אוב. וענין כשוף הזה הוא שיש בני אדם שעושין מכשפות ששמו פיתום, שהוא מעלה את המת מבין שיחיו ושומע השואל מן המת תשובה על שאלותיו.
דיני המצוה בספרי [כאן] ובסנהדרין [ס"ה ע"א]. ושם בסנהדרין אמרו שהעושה כשוף זה הוא בסקילה, והשואל בהם באזהרה, כלומר בחיוב לאו, ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה.
בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קנז נאמר :
"והמצוה הקנ"ז היא שהזהירנו מעבור על מה שחייבנו על עצמנו בדבור אף על פי שהוא בלא שבועה. וזה הוא הנדרים. כמו שיאמר אדם כשיהיה כך או כשאעשה כך פרות העולם אסורין עלי. או פירות מדינה זו. או מאכל ידוע כגון שיאמר ייאסר עלי היין או ייאסרו עלי הדגים או זולת זה..... ובאה האזהרה בעובר על הדבר ההוא באמרו ית' (ר"פ מטות) לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ובא הפירוש (ספרי) לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין. כלומר אם חייב על עצמו דבר שיקיים אותו....
וכשעבר ועשה מה שאסר על עצמו לעשותו לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכת נדרים"
עולה מדברי הרמב"ם כי אם אדם נדר לא לאכול ואכל לא לוקה כי עבר במעשה על הלאו. למרות שלא של לא יחל דברו הוא גם בשב ואל תעשה.
לעומת זאת בספר החינוך מצוה תז- שלא נחל דברינו בנדרים כתב:
"ואלה הם הנדרים, כגון שיאמר האדם פירות העולם או פירות מדינה פלונית או מין פלוני של פירות אסורין עליו, וכמו כן שיאמר אשתו אסורה עליו וכיוצא באלו הענינים שחייב לקיים עליו, ועל זה נאמר [במדבר ל', ג'], לא יחל דברו, ופירשו זכרונם לברכה [ספרי כאן], לא יעשה דבריו חולין...
ועובר על זה ונדר או אסר איסר על נפשו בלא שבועה ולא קיימו עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה. וזהו שאמרו זכרונם לברכה [תמורה ג' ע"א], שהנשבע ומימר ומקלל חברו בשם לוקה אף על פי שאין שם מעשה, זהו נשבע, אבל משום לאו דלא יחל בנדר או איסר שלא בשבועה אין בו מלקות".
החינוך מלמד אותנו כי לא לוקים על לא יחל דברו גם אם יעשו פעולה אקטיבית כי הלאו בהמותו אין בו מעשה.
אם כן יש לנו למעשה מחלוקת בין הרמב"ם לחינוך המקרה והאיסור לאו אין בו מעשה בעצם בכתוב בתורה, ואדם יעשה מעשה אקטיבי האם הוא לוקה. לדעת הרמב"ם לוקה וכהנ"ל ולדעתץ החינך לא לוקה.
להלן נביא עוד שתי דוגמאות לשיטת הרמב"ם כי לוקים על עשיית מעשה גם אם האיסור במהותו אין בו מעשה.
דין "בל תאחר" בנזירות. הלאו של "בל תאחר" הוא לאו שאין בו מעשה. וכך פסק הרמב"ם :הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יג :
"אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה..... עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ". ובהלכות נזירות פסק הרמב"ם בפרק א הלכה ד :
"האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה, ואם איחר נזירותו הרי זה עובר בבל תאחר לשלמו ואין לוקין על לאו זה". ולעומת זאת בהלכות נזירות פרק ה הלכה כא פוסק הרמב"ם :
"נזיר טהור שטמא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו, שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה, וכן אם נדר בבית הקברות לוקה אף משום לא תאחר, הא למדת שהנזיר שטמא עצמו לוקה ארבע מלקיות משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבוא אם היתה ביאה וטומאה כאחת כמו שבארנו".
רואים מדברי הרמב"ם כי אף על פי שאיסור "בל תאחר", הוא לאו שאין בו מעשה בכל זאת אם עשה פעולה לוקה.
הדוגמה השניה: לא תותירו.....בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קיז כותב:
"והמצוה הקי"ז היא, שהזהירנו מהותיר שום דבר מבשר הפסח למחרתו. כלומר יום חמשה עשר. והוא אמרו ולא תותירו ממנו עד בקר. וכבר בארנו, כי זה הלאו הוא לאו שניתק לעשה. שהוא אמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. ובמכלתא אמרו והנותר ממנו וכו' בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה לומר שאין לוקין עליו".

האחרונים, המרכבת המשנה (מלוה ולוה פ"ג ה"א), והמנחת חינוך (מצווה ח' אות ה'), תירצו שהרמב"ם כתב את הטעם של ניתק לעשה, לומר, שאפילו אם זרקו לים או לבור שלא יוכל לאוכלו עד הבקר, שאז נחשב עובר על הלאו במעשה, והיה לוקה עליו, ומאחר שניתק לעשה אינו לוקה עליו. והדברים הללו, שאם זרקו לים נחשב הותיר במעשה הינו מחלוקת ראשונים, בין התוס' והרמב"ן אם הוי מעשה.
המשותף לכל הרשימה הנ"ל הוא שהלאו עצמו אין בו מעשה אמנם אם עשה מעשה לוקה לדעת הרמב"ם...
לעומת זאת מצאנו לאוים שעושה בהם מעשה ולא לוקה:
הרמב"ם בהלכות חגיגה פרק א פוסק :
"ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה" 3 ,

ויש להבין את דברי הרמב"ם הרי הנכנס לעזרה עשה מעשה, ומה זה שונה מדברי הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח הי"ב. שכתב כי מי שהקריב קרבן ללא מלח, לוקה, שנאמר: "לא תשבית מלח ברית אל' מעל קרבנך".
כמו כן כותב הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט:
"כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה. והשיג עליו הראב"ד:
ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעלים
אם כן אם עובר על לא תחמוד רק אם עשה פעולה לדעת הרמב"ם אם כן מדוע אין לוקים על לאו זה כי אין בו מעשה והרי לכאורה צודק הראב"ד בהגהתו.

מצאנו גם מקרים של איסורי מלא תעשה שלא עושים בהם מעשה ובכל זאת לוקה
רמב"ם בהלכות שכירות פרק יג הלכה ב נאמר :
"כל המונע הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה לוקה שנאמר לא תחסום שור בדישו, אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה בין טמאין בין טהורין ואחד הדישה ואחד כל שאר המלאכות של גידולי קרקע ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה, והחוסם את הפועל פטור, אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה אפילו חסמה בקול לוקה". והרי קול לא נחשב מעשה (ועיין שם במגיד משנה)
כמו כן, ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ט נאמר:
"העושה עבודת כוכבים לעצמו אף על פי שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה שנא' לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וכן העושה עבודת כוכבים בידו לאחרים אפילו עשאה לעובד כוכבים לוקה שנאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם, לפיכך העושה עבודת כוכבים בידו לעצמו לוקה שתים". מפורש בדברי הרמב"ם כי ימי שעשו לו ע"ז לוקה והרי הוא לא עשה כל מעשה ? אם כן מדוע לוקה.

אם כן מצאנו כאמור מבוכה בדין זה של לאו שאין בו מעשה מצד אחד לוקה ומאידך לא לוקה בין אם עשה מעשה ובין אם לא עשה מעשה וכהנ"ל.
וכדי לבאר את הדברים עלינו ללמוד את הסוגיא בה שורש דין זה של לאו שאין בו מעשה.

בתלמוד בבלי מסכת מכות דף יג עמוד ב נאמר :
"מ"ט דר' ישמעאל? דכתיב: (דברים כ"ח( אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, וכתיב: (דברים כ"ח) והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר: (דברים כ"ה) והפילו השופט והכהו לפניו, הוי אומר: הפלאה זו מלקות היא, וכתיב: (דברים כ"ח) אם לא תשמור לעשות את כל וגו'.
אי הכי, חייבי עשה נמי! אם לא תשמור כתיב, וכדרבי אבין א"ר אילעי, דאמר רבי אבין א"ר אילעי: כל מקום שנאמר השמר פן ואל - אינו אלא לא תעשה. אי הכי, לאו שאין בו מעשה נמי! (דברים כ"ח) לעשות כתיב. לאו שניתק לעשה נמי! דומיא דלאו דחסימה. השתא דאתית להכי, כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה.
מסקנת הגמרא אם כן היא כי כדי ללקות על הלאו הוא צריך להיות דומה ללאו של לא תחסום שור בדישו. לאו זה הוא "אבטיפוס" ללאו שלוקים עליו וכשם שבדישה בשור חסום יש מעשה כך גם בכל לאו.
והנה בדין חקירה בדין לאו שאן בו מעשה יש לחקור,

האם הדבר תלוי באופן העבירה אם עבר עם מעשה לוקה וללא מעשה אינו לוקה
או שיש שני סוגי לאוים אחד שיש בו מעשה ששורש האיסור כרוך בעשייה והשני לאו ששורש האיסור אינו כרוך בעשייה וגם אם בפועל יעשה מעשה אינו לוקה.
ויש נפ"מ להלכה
הרמב"ם בהלכות עדות פרק י הלכה א פוסק כי:
"הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד, ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אף על פי שהוא עדות אמת, מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו, ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע". ובהלכה ב:
"אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע, ואין צריך לומר מחוייב מיתת בית דין שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות".
רק מי שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות פסול לעדות.
לאור דברי הרמב"ם שצוטט לעיל, מי שיעבור על לא תחמוד לא יפסל לעדות ומי שיעבור על לא יחל דברו יפסל כי חייבים בלאו זה מלכות (אפילו אם הוא בפועל לא חייב מלכות).

לכאורה השאלה ששאלנו לעיל מהי המהות של לאו שאין בו מעשה היא המחלוקת בין הרמב"ם לחינוך שציטטנו לעיל. בדינים של אוב, בל תאחר, לא יחל דברו, ועוד באשר לדעת הרמב"ם לוקה אם עשה מעשה מה גם שהלאו עצמו אין במהותו מעשה כמו בל תאחר או לא לשאול באוב וכפי שהסברתי לעיל ובכל זאת אם עושה פעולה לוקה. אם כן שיטת הרמב"ם כי דין לאו שאין בו מעשה תלוי בצורה בו עוברים בפועל על הלאו.
לעומת זאת בעל ספר החינוך סובר כי לא לוקים בלא יחל דברו גם אם עושים מעשה כי הלאו במהותו אין בו מעשה.
ונראה להרחיב את הדברים מתוך דברי החינוך והרמב"ם.
במצווה שמ"ד: "שלא נעבוד בעבד עברי עבודת בזיון כמו עבודת כנעני" כותב ספר החינוך:
"שלא נעבוד בעבד עברי בעבודה שיש בה בזיון גדול והכנעה שדרך לעבוד כן בעבד כנעני, שנאמר [ויקרא כ"ה, ל"ט] לא תעבוד בו עבודת עבד. ואמרו זכרונם לברכה בספרא בפירוש ענין זה, שלא יטול אחריך בלינטא, והוא כלי של בגד קטן שעושין בני אדם לישב עליו בכל מקום שהם כשהם יגעים, ודרך העבד הנבזה שנוטל אותו כלי ומוליכו אחר אדוניו. וכמו כן אמרו, ולא יטול לפניך כלים לבית המרחץ. והם זכרונם לברכה ביארו אלו המלאכות, והוא הדין שנלמד מהם לכל...ועבר על מצוה זו ועבד בעבד עברי בעבודות הבזויות, עבר על לאו זה. אבל מן הדומה שאין בזה חיוב מלקות לפי שאין בו מעשה, כי בדברים יווסר עבד לעשות מלאכתו בזויה או נכבדת, וכבר כתבתי למעלה כי כל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף על פי שנעשה בו שום מעשה שאין לחייבו מלקות עליו דלאו שאין בו מעשה נקרא מכל מקום. זה דרכי זך בעיני.
הרי ששפתיו ברור מיללו כי אפילו שעושה מעשה אם אפשר לעבור על הלאו ללא מעשה לא לוקים על הלאו וזאת משום שמה שקובע אם הלאו נחשב ל"לאו שאין בו מעשה או ללאו שיש בו מעשה, הוא מהות הלאו.
וכך כתב גם בספר החינוך מצוה רמא לא תיקום:

"אין לוקין עליו שאע"פ שעשה בו שום מעשה אינו לוקה עליו מפני כן, מכיון שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה. ותזכור דבר זה בכולן, כי דבר ברור הוא, אין צורך לשנותו במקום אחר. אם כן כאמור ששיטתו בדין לאו שאין בו מעשה היא שהכל תלוי בסוג הלאו ולאו שניתן לעבור עליו בשב ואל תעשה לא ילקה גם בקום עשה וממילא לא יפסל לעדות אם יעבור על לאו כזה וכהנ"ל.

נראה כי המקור לדברי החינוך הוא דברי התלמוד בבלי מסכת מכות דף טז ע"א נאמר שם :
"דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יצחק א"ר יוחנן, ר' יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה - לוקין עליו, לאו שאין בו מעשה - אין לוקין עליו, חוץ מן הנשבע ומימר והמקלל את חבירו בשם".
ובספר החינוך מצוה שנא (שלא נמיר קדשים) ביאר :
"ואם תשאל עוד, ולמה לוקין על לאו זה, אחר שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה, בדבור לבד, וכללא הוא דקיימא לן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, התשובה כבר כתבנוה במקומות הרבה, כי בפירוש הוציאו זכרונם לברכה מכלל זה נשבע וממיר ומקלל חבירו בשם, שהתורה החמירה בהם הרבה, לחייב בהם מלקות אף על פי שאין בהם מעשה.

ואל תהרהר דמשום עקימת שפתים הוא דהויא מעשה, דהא אסיקנא בגמרא בסנהדרין [ס"ה ע"א] דלא הויא מעשה, אבל ודאי בלא מעשה כלל איכא חיוב מלקות בקצת עבירות, והן שלשה הנזכרות0.

בשו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רכז ציין מהו המקור לשיטה זו, וכך כתב שם :
"והנה מריש הוה קא קשי' לי הא דאמרי' פ"ב דשבועות וריש תמורה כל לאוין שבתורה שיש בו קום עשה לוקין עלי' אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו..... וא"כ מנ"ל דלוקין אלאו שאין בו מעשה דלמא קרא מיירי במי שנשבע בכתב דהו"ל מעשה כמ"ש לח"מ סוף הלכות שכירות דעדים זוממין הוה מעשה משום שאפשר שיכתבו עדותן וה"נ דכוותי'
ומזה הי' ראי' ברורה לשיטת החינוך בדוכתא טובא דכל לאו ששייך בלי מעשה אפי' אי אתרמי ע"י מעשה אין לוקין עלי'..."
החתם סופר הוכיח מדברי הגמרא שבדין נשבע לשקר לוקים מגזרת הכתוב למרות שהוא לאו שאין בו מעשה, והרי יתכן שנשבע במעשה ואולי רק אז לוקים ואם כן אין ראיה כי לוקים על לאו שאין בו מעשה בנשבע. מכאן שבכל לאו שאין בו מעשה גם אם יעשה מעשה לא ילקה כלל כדברי ספר החינוך ורק בנשבע מימר וכו' יש גזירת הכתוב שחייב.
אמנם הרמב"ם חולק לשיטתו אם עשה מעשה לוקה גם בלאו שאין בו מעשה ואם כן יש לבאר את דברי הרמב"ם ומקורו.
כמו כן הרי בלא תחמוד גם לרמב"ם לא לוקה אפילו שעשה מעשה ואם כן נצטרך לבאר את דברי הרמב"ם לדון בדבריו, בכל לאו מה מהות הלאו ומה משמעות המעשה !!!

כדי שלא יהיה קשה מסוגית התלמוד על הרמב"ם וכפי שהסברנו לעיל שהרי נשבע יכול להיות במעשה בכתיבה ולפי הרמב"ם הרי לוקה כאשר עושה מעשה ואם כן מדוע הגמרא אומרת כי נשבע נחשב לאו שאין בו מעשה.
החתם סופר שם ממשיך וכותב :
"והנראה לענ"ד בזה למעיי' שם בתמורה בסוף הסוגיא גבי מקלל חבירו בשם דבשבועה ומקלל עיקר אסורא הוא משום מוציא שם שמים לבטלה אף על גב דבמוציא שם שמים לבטלה ליכא מלקות מ"מ כיון שהשיא שם ה' יתברך לצורך קללה או לשבועה לשוא איכא בזיון טפי ולוקה וכן מורה לשון הקרא לא תשא שם ה' אלהיך לשוא וא"כ הרי הדבר פשוט דלא מוציא שם שמים לבטלה אלא במוציאו בשפתיו אבל בכותב על הספר אין כאן בזיון כלל אפי' כתבו דרך שבועה וקללה משו"ה אין כאן מלקות נמצא לפ"ז נהי הכותב שבועתו דלהבא שלא יעשה או שיעשה כך וכך מתחייב לקיים דבריו מ"מ בלשעבר או לשוא שנשבע בכתב על זהב שהוא אבן אינו לוקה משום דליכא הוצאת שם שמים לבטלה ולהבא נמי נהי דמתחייב לקיים דבריו מ"מ אי עבר ולא קיים אי לוקין עליו לא ידעתי משום דבקרא כתיב לבטא בשפתים וככל היוצא מפיו יעשה....."
החתם סופר מחדש שלפי דברי הרמב"ם יש לבדוק את מהות האיסור בכל מצב. ובנשבע גם אם יכתוב הכתיבה רק מחזקת את חילול שם ה' של לא תשא את שם ה' וכו'.

כדי להבין את יסוד דברי הרמב"ם ואת שיטתו בביאור לאו שאין בו מעשה עלינו ללמוד את דברין בהלכות תמורה.
הרמב"ם בהלכות תמורה פרק א הלכה א כותב: כותב :
"כל הממיר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואף על פי שלא עשה מעשה, מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם, שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן, 4 (בנושאי כליו של הרמב"ם יש דיון ארוך בעניין מימר האם יש בו מעשה)

עלינו להבין את כוונת הרמב"ם במה שכתב כי אי אפשר שיהיה בהם מעשה כלל...
בתלמוד בבלי מסכת כריתות דף ג עמוד ב הגמרא מבארת את הנאמר במשנה כי מגדף נחשב לאו שאין בו מעשה:
"לר' יוחנן דאמר: כפיפת קומתו הוי מעשה, עקימת שפתיו נהוי מעשה גבי מגדף! אמר רבא: שאני מגדף, הואיל וישנו בלב, אבל בעלמא עקימת שפתיו הוי מעשה. מתיב רבי זירא: יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה, ואמאי? הא על פי כתיב בהן! אמר רבא: שאני עדים זוממין, הואיל וישנן בראייה".
רש"י מסכת סנהדרין דף סה עמוד א
הואיל וישנו בלב - עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב, שמתכוין לברך השם, שאפילו מברך את השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו - אינו מתחייב.
ובחידושי בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב ביאר כי מגדף דומה לעבודה זרה שהעונש עליה במחשבה שנאמר למען תפש את בני ישראל בלבם וכן הדין במסית ומדיח ובכל אותן שהן חלק ע"ז ומין ממיניה מה שאין כן בשאר עבירות".

לאור הדברים מובנים דברי הרמב"ם: אי אפשר לעבור על לאו של מגדף במעשה כי הכל תלוי בלב. המעשה אולי מלמד על מחשבת הלה אבל האיסור אינו הפעולה. ולכן לדברי הרמב"ם נשבע בכתב לא נחשב מעשה כי מהות האיסר הוא חילול שם שמים וזה תלוי בלב.
גם בדין לא תחמוד, ציינתי לעיל את דברי הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק א' כ' כי החומד אינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, ובכל זאת לא לוקים צעל לאו זה כי אין בו מעשה והראב"ד השיג עליו, אמנם שיטת הרמב"ם כי החמדה מהותה בלב והפעולה באה רק כדי להראות שאכן הייתה כאן חמדה. גם אם אמר המוכר רוצה אני והמקח קיים עדיין הייתה כאן חמדה כי האיסור אינו מדיני הגזל אלא דין בלב.

לגבי דין ועניין מימר אע"פ שבדיבור לכאורה פועל מעשה, לא לוקה אלמלא חידוש התורה: כי מעשה שלא פועל לא נחשב למעשה והיות שכתוב בתורה כי אם ימיר התמורה לא חלה אם כן מהות הלאו של ממיר הוא לעבור על רצון ה' ללא פעולה ולכן הפעולה לא נחשבת ולכן כותב הרמב"ם כי "אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן". המעשה רק מראה על רצון האדם.
מעשר בהמה לא יכול להימכר ומי שמכר מעשר בהמה המכירה לא חלה מגזירת הכתוב ועל כך כותב הרמב"ם הלכות בכורות פרק ו הלכה ה: "מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל, מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע שאין נגאל ואינו נמכר כלל, ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר כמו שיתבאר במקומו".
למדנו כי מי שעושה פעולה ואין לפעולה משמעות בעיקר הלאו אלא הפעולה רק מראה שהוא עובר על רצון ה' אינו לוקה עליה ואינה נחשבת למעשה. ולכן לא לוקה על לא תחמוד ואלמלא גזירת הכתוב לא היו לוקים על נשבע מימר ומקלל כי הפעולות שעושה אין להם משמעות בעיקר הלאו אלא הם רק מראות כי הוא עובר על רצון ה' והקניין לא חל (במימר).
ונראה כי דין מימר ודין לא יגאל במעשר בהמה כתובים באותו פסוק ויקרא פרק כז לב-לג :
"וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה' לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל".
אם לא יגאל מלמד אותי שמעשיו לא תקפים, נראה לבאר שחידוש התורה בממיר הוא שמעשיו הואילו ולכן לוקה, אבל ללא חידוש התורה דין מימר היה כדין מוכר. וממילא מעשה שלא פועל לא נחשב למעשה. עצם חידוש התורה היה שיש כאן מעשה ולכן לוקה כי התמורה חלה.

ונראה לאור הדברים לבאר מדוע מי שנראה בעזרה ריקם לא לוקה על הלאו של : "לא יראו פני ריקם", וכדברי הרמב"ם: "ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה"
מכיוון שהעולה ריקם לא קיים את מצוות עלייה לרגל, הרי שמעשהו לא נחשב למעשה הוא עשה מעשה שאין לו משמעות ולכן לא לוקה. וכהנ"ל. המעשה לא השפיע על עצם הלאו כי לא קיים את המצווה והמצווה היא לא להראות ריקם ואי אפשר לעבור לאו זה במעשה כי המעשה לבוא ריקם כאילו לא בא.
ונראה להביא סמך לדברים הללו מפירוש הכתב והקבלה על שמות פרק כג פסוק טו
(טו) ריקם. נ"ל כמו שנאמר לשון מלא על השגת תכלית המבוקש, כמו מלאו אחרי ה', תמלאמו נפשי, ככה יורה לשון ריקם על הפוכו, והוא מניעת השגת תכלית המבוקש, כמו יבושו הבוגדים ריקם (תהלים כ"ה ע"ש רע"ס), והמכוון שלא יהיה תכלית עליית הרגל לריק ולבהלה, לאכול שם לשבעה לבד, אמנם תהיה לשמוע שם מפי כהני ה' מה שיורו משפטי ה' ותורתו, להדבק בו ית', בראותו עניני בהמ"ק המראים לעין סודות הנמצאות, ולזאת הסבה באו קרבנות ראיי' וחגיגה אשר יורו על השמחה, לזכותו לעבודת האל ית' ולהשיגו לפי כחו, אשר הוא תכלית שלמות האדם כפי המכוון ממנו ית' ביצירתו, ואם אין עלייתו לתועליות כמו אלה ממעלות הנפשיות, הנה הוא לריק (ערלב"ג ומהרי"א), עי' ראה (ט"ז י"ז) איש כמתנת ידו:
אם עלה ללא קרבן כאילו לא עלה עלייתו "ריקם".

^ 1. להלן מספר סוגיות העוסקות בדין זה, פסחים דף סג ע"ב פסחים דף פד ע"א בבא מציעא דף צא ע"א סנהדרין דף י ע"א סנהדרין דף סג ע"א, ע"ב מכות דף ב ע"ב, ד ע"ב, יג ע"ב, טז ע"א כ ע"ב, שבועות דף ג ע"ב, דף ד ע"א, דף כא ע"א ,זבחים דף כט ע"ב , חולין דף פג ע"א, צא ע"א , תמורה דף ג ע"א , דף ד ע"ב
^ 2.אנציקלופדיה תלמודית כרך א, אוב [טור רמד] בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו; בעל אוב אחד המעלה מזכורו ואחד הנשאל בגולגולת
^ 3.קדושת יום טוב הלכות חגיגה פרק א וראיתי למוהר"י קורקוס שכתב על דברי רבינו וז"ל ומי שבא וכו' ביאור דבריו שאע"פ שטמא שנכנס למקדש חייב וקרינן ביה לאו שיש בו מעשה בכניסתו זהו מעשה, שאני התם שכיון שהוא טמא קודם מוזהר שלא יכנס והוא הלאו והרי עוברו במעשה אבל כאן אין הלאו שלא יכנס אלא שלא ימנע הנכנס מלהקריב עולה וזה שלא הקריב הלאו הוא על מניעתו מלהקריב אחר שנכנס וזה אין בו מעשה

^ 4. כסף משנה ויש לתמוה דהא אמרינן בגמ' דאמר ר"י לתנא לא תיתני ממיר דבדבורו עביד מעשה וא"כ למה כתב רבינו שאין בו מעשה ולא חש לדר' יוחנן וכבר הרגיש בזה [המגיד משנה] בפרק י"ג מהל' שכירות +ול"נ דטעמא דרבינו לא חש להא לר"י משום דכיון דר"י אמר בשם ר"י הגלילי כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע וממיר וכו' וס"ל לרבינו דהדר ביה מסברתו כששמעה מרבו דעקימת שפתיו לא הוי מעשה ודוק+

...נראה דרבינו מפני שראה שם ובכמה מקומות בתלמוד שאמרו סתמא ואף ר' יוחנן גופיה כדאיתא במכות דף ט"ז ובשבועות דף כ"א ומכל שכן דהא דבדיבורו עביד מעשה טעם חלוש הוא דעושה מחולין קדשים כמ"ש רש"י ז"ל דהרואה יראה שאין זה דרך מעשה ולכך רבינו דחה חדא מקמי תרתי מכל שכן שהדין אמת בין יש בו מעשה בין אין בו ועוד מדפריך התם ארב כללא הוא והרי מימר דלאו שאין בו מעשה ולקי וכו' ודחיק הא מני ר' יהודה היא ואם איתא דמימר בדיבורו עביד מעשה לימא ליה הכי אלא משמע דסתם תלמודא סבר דמימר אין בו מעשה אכן מאי דאיכא למידק דרבינו פי"ג דשכירות הל' ב' פסק דחסמה בקול לוקה והיינו ודאי משום דע"י דיבורו עושה מעשה וכמ"ש התוס' פ' ארבע מיתות דף ס"ה דהגבהת צוארה שמונעה מלאכול חשיב מעשה וכיון שכן קשה תרתי חדא ממימר וחדא דהו"ל לפטור חסמה בקול על פי מ"ש כאן וי"ל דשאני חסמה דבעיקרה איכא מעשה גמור וכן מצאתי להראב"ד ז"ל בשיטה מקובצת והם דברי הרב המגיד ז"ל שם ולפיכך חשיב קול דידה במעשה כל דהוא משא"כ מימר דכל עצמו אין בו מעשה כלל...