- ספריה
- הלכות צומח ובעלי חיים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
12610
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
על פי התורה ישנו איסור כללי: "בל תשחית" ועניינו - שלא להשחית דברים שיש בהם תועלת, בין אם הם דברי מאכל, בין שאר כלים או חומרי גלם. כל השובר כלים, קורע בגדים, הורס בניין או סותם מעיין שלא לצורך, עובר על איסור 'בל תשחית' 1 . הטעם לאיסור 'בל-תשחית' ברור. אדם צריך להתייחס אל העולם כולו בכבוד ובאהבה ולכן אפילו אם לו עצמו אין כל תועלת ממאכל מסוים, מפני שאינו ערב לחיכו, מכל מקום אין הוא יחיד בעולם. ישנם עוד ברואים, אנשים ובעלי חיים ואחד מהם יוכל, אולי, ליהנות ממאכל זה. על כן יש להיזהר שלא להשחית מאכלים בחינם. למשל, בעת שלוקחים מאכל לצלחת, יש לשים לב שלא לקחת יותר מדי, כדי שלא יצטרכו להשליך אחר-כך את מה שנשאר.
אדם שערך סעודה גדולה, ונשאר לו הרבה אוכל, אסור לו לזרוק את האוכל שנותר לפח, אלא - עליו להשתדל להקפיא את האוכל כדי לאוכלו אחר-כך. ואם נשאר הרבה מאוד אוכל, עד שמשפחתו לבדה לא תוכל לאכול את כולו, מן הראוי להשתדל לחלק את הנותר לקרוביו או שכניו. אם יוכל למצוא עניים שיחפצו בו, הרי זה משובח, שכך יוכל גם להציל את האוכל מהשחתה וגם לקיים מצוות צדקה. אבל אם חיפוש אנשים שירצו לקחת את הנותר, והבאתו אליהם, כרוכים בטירחה יתירה, אזי אין חובה לטרוח על חלוקת האוכל, ומותר להניחו בפח. ואע"פ כן מידת חסידות לטרוח כדי שלא לזרוק את האוכל. מכל מקום מתחילה יש לתכנן את הסעודה באופן כזה שלא יצטרך לזרוק בסופה אוכל לפח. למשל, בעלי אולמות ועורכי סעודות גדולות, יכולים להעביר את האוכל שנותר למוסדות חינוך. אם לא ימצאו אנשים שיוכלו להנות מהנותר, מנהג חסידות לרחם על בעלי חיים ככלבים וחתולים, ולתת להם את השאריות, ולא להשחית אותם בחינם.
כן הדין לגבי בגדים. כל בגד שאדם אינו מעוניין ללבוש, אם הוא עדיין ראוי לשימוש, יש להשתדל למצוא מישהו שיוכל ליהנות ממנו, ולא לזורקו ולהשחיתו. ולא רק מצוות צדקה יש בזה, אלא אף זהירות מהשחתה מיותרת. וכן הדין לגבי כלים וכל שאר הדברים.
ככל שאדם יותר שלם וחסיד, כך ישתדל יותר למצוא שימוש לכל דבר בעל ערך, ויכאב ליבו בעת שיראה איבוד והשחתה של דבר בחינם. כפי שכתוב בספר החינוך (תקכ"ט): דרך חסידים ואנשי מעשה, לאהוב את השלום ולשמוח בטוב הבריות, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בחינם, ויהיה צר להם על כל אובדן והשחתה שיראו. ואם יוכלו להציל דבר מהשחתה, יצילוהו. ולא כן הרשעים, שהם אחיהם של המזיקים, ששמחים בהשחתת העולם. וכל כך חמור האיסור, עד שאם השחית במזיד, בפני עדים שהזהירו אותו שלא להשחית, היו מענישים אותו במלקות - אם השחית עץ פרי חייב במלקות מן התורה, ואם השחית שאר דברים, למרות שהאיסור מן התורה, המלקות מדברי חכמים.
לצורך מותר להשחית
אם ההשחתה נעשית לשם סיבה חשובה, אזי אין זו השחתה והדבר מותר. למשל, ידוע המנהג שהחתן שובר כוס מתחת לחופה, כדי שגם בעת השמחה לא יישכח הצער על חורבן בית המקדש. כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חשובה של הזכרת בית המקדש, אין הדבר נחשב להשחתה אסורה (עיין ברכות לא, א; שו"ע או"ח תקס, ב ברמ"א). כן אבלים מצווים לקרוע על המת, ואין בזה איסור השחתה, אלא חובה עליהם להזדהות עם השבר והאבדה הגדולה, ולהביע את צערם בקריעת הבגד. ואף-על-פי-כן, אסור לאבל לקרוע על המת יותר מדיי בגדים, שכן יש בזה איסור "בל תשחית" (ב"ק צא, ב). אבל על תלמידי חכמים גדולים ביותר, מותר לקרוע אפילו כמה וכמה בגדים. וכן מסופר על רבי יוחנן שקרע על רבי חנינא שלושה עשר בגדי משי. היינו שבכל פעם, לאחר שהחליף את הבגד הקרוע בבגד שלם, חזר ונזכר במיתתו של רבי חנינא ושוב נצטער וחזר וקרע את בגדו. (מו"ק כד, א; תוס' ב"ק צא, ב, 'עובר').
כן מסופר בתלמוד (שבת קה, ב), על אחד מגדולי האמוראים שבשעה שבני ביתו עשו דבר שאינו הגון, הראה את עצמו ככועס ושבר לפניהם כלי בחמתו, כדי לחנכם ולייסרם ולהראות להם עד כמה המעשה שעשו חמור. בזה רצה לומר להם, כביכול, "הכל אינו שווה אם אתם עושים דבר שלילי שכזה". אלא שבכל זאת, כיוון שבאמת לא כעס ולא איבד את השליטה על עצמו, דקדק להיזהר שלא לשבור כלי שיש ממנו תועלת, ולכן לקח כלי שממילא עמד להישבר ואותו השליך לארץ, ואף שגם בזה יש השחתה מסוימת, מכל מקום כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חינוכית, אין זה נחשב כהשחתה אלא כפעולה חינוכית מתקנת, ולכן אין בזה איסור 2 .
אבל לכעוס ממש ולשבור כלים מרוב חימה, זהו דבר חמור. שכן לא רק על איסור 'בל תשחית' הוא עובר, אלא הוא אף נכשל באחת מן המידות הרעות ביותר. שכן אמרו חכמים (שבת קה, ב): "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". עבודה זרה היא התמקדות והשתעבדות לאחד מן הכוחות שבעולם, תוך התעלמות משאר הכוחות, וממילא הזנחת כל שאר האידיאלים שבעולם. גם הכועס שוכח הכל, ורק דבר אחד מעסיק אותו, הכעס. ולכן הוא נחשב לעובד עבודה זרה - כי הוא עובד את כעסו של יצרו הרע.
השחתת מאכלים וביזוים
כידוע ישנו איסור כללי שלא להשחית דבר מועיל. וככל שהדבר חשוב יותר, כך צריך להיזהר יותר שלא להשחיתו. שכן יסוד איסור 'בל תשחית' נאמר לגבי הפירות, מזונו של אדם, שהוא הדבר הנחוץ ביותר לקיומו. אכן מוצאים אנו בדברי חכמים, אזהרות רבות הבאות להרחיק את האדם מהשחתת מאכלים, ובמיוחד מהשחתת לחם שהוא עיקר מזונו. לכן הזהירו שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא ישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיסנו מלהיות ראוי לאכילה, וכן אין לסמוך ללחם כלי שעלול להיות מלוכלך, כדי שלא לפגום את הלחם. הוא הדין לגבי כל שאר המאכלים, שאין לעשות דבר העלול לפוגמם ולהשחיתם (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א).
לגבי לחם הוסיפו והזהירו שלא לזלזל בכבודו, ולכן אסרו לזרוק לחם ממקום למקום. לגבי מאכלים אחרים הדין הוא, שאם אין חשש שיימאסו, מותר לזורקם. למשל, מותר לחלק שקדים ורימונים על ידי מסירתם בזריקה. וכן ישנו מנהג בהרבה בתי כנסת, שזורקים מעזרת נשים סוכריות בעת שהחתן עולה לתורה, ואין בדבר איסור, מכיוון שהסוכריות עטופות בנייר ואין חשש שמא על ידי הזריקה יימאסו. אבל לגבי פת הדין שונה, שאפילו על גבי שולחן נקי אסור לזורקה ואף שאין חשש שמא תימאס בזה, מכל מקום מאחר שהפת היא עיקר מזונו של האדם, יש לנהוג כלפיה בכבוד, ולא לנהוג בה מנהג זלזול ולזורקה, שכל המבזה את הפת נראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה לעולמו (שו"ע קעא, א).
אמנם בעת שמחלקים את הלחם לאחר ברכת המוציא, יש שנוהגים לזרוק מעט את הפת, אלא שיתכן שאין בדבר איסור, כי מדובר בדרך כלל בזריקה קטנה מאוד, ואין בה כל כך זילזול אלא להפך, זריזות והבעת רצון לתת את הלחם במהירות לכל המסובים, כדי שלא ליצור הפסק ארוך בין הברכה שבירך הבוצע עבור שאר המסובים לבין הטעימה עצמה. אף על פי כן מן הראוי להחמיר שלא לזרוק לחם כלל.
כן אמרו חכמים, שהרואה לחם או שאר מאכל מונח על הארץ, אפילו אם הוא ישן ואולי אף מעופש ואין סיכוי שמישהו ירצה לאוכלו, בכל זאת מפני כבודו של המאכל עליו להרימו מן הארץ ולהניחו על גבי מקום גבוה מעט, סלע או עץ וכדומה (ערובין סד, ב; מ"ב קעא, יא). אבל מותר להשתמש בלחם ככף כדי לאכול דבר אחר, למשל היו שנהגו לאכול דייסה כאשר חתיכת לחם שימשה להם ככף. וכל זה כמובן בתנאי שלבסוף יאכלו את הלחם ולא יזרקוהו. ואף-על-פי-כן יש שמדקדקים וחוששים להשתמש בפת ככף, ועל כן בכל פעם שהם לוקחים מן הדייסה, הם אוכלים גם מעט מן הלחם, וכך הם אוכלים מן הלחם והדייסה ביחד, ואין נראה שהפת משמשת ככלי לדייסה (שו"ע קעא, ג).
שמירת הצומח
איסור בל תשחית נאמר על דברים שיש בהם תועלת. לכן אסור לעקור עץ-פרי, ורק לצורך גדול מותר לעוקרו והעוקר שלא לצורך עובר על איסור תורה שעונשו מלקות. אבל עץ שאינו נותן פירות נקרא עץ סרק, ומותר לעוקרו אף שלא לצורך (רמב"ם הל' מלכים ו, ט). אך כיום, כיוון שנוהגים להשקיע כסף בטיפוח גינות נוי, חורשות ויערות, נמצא שגם העצים, השיחים והפרחים, נחשבים כמועילים לבני אדם, וכל המשחיתם עובר בבל תשחית.
צריך לדעת שגם במקומות של הפקר, מצד המידה הטובה ראוי שלא לפגוע בשום עץ או צמח שלא לצורך. וכן כתוב בפסקי התוספות (פסחים קל"ב), שהקוצץ אילן סרק אינו רואה סימן ברכה. ואף שעל פי ההלכה לא היה אסור לקצוץ עץ סרק, כתב בשו"ת קניין תורה (ח"א ל"ט), שהואיל ואמרו חכמים (כתובות קיב, ב): "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות", נמצא שגם בעצי הסרק גנוז משהו מכוחם של עצי הפרי, ויתכן שלכן אמרו שהעוקר עץ סרק אינו רואה סימן ברכה. האמת, שגם ללא טעם זה, ברור שמצד המידה הטובה, אין לפגוע בחינם בשום דבר נברא, שכן ברור שאין דבר שנברא בעולם לבטלה. ואם הקב"ה אמר: "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו" (בראשית א, יב), סימן הוא שיש ערך ומשמעות לכל עשב וצמח. וכן אמרו חז"ל (ב"ר י, ו): "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל". וכן אמרו בזוהר (ח"ג פו, א), שכל עשב, אפילו הקטן ביותר, יש לו כוח עליון למעלה, וכל מה שנעשה עימו בזה העולם, הכל הוא על ידי אותו הכוח שלו בעליונים.
העניין הוא, שלכל דבר שנברא בעולם יש משמעות עמוקה, שעל ידה ניתן להבין יותר את מגמתו של העולם ואת כוחו של הבורא. אמנם עדיין לא זכינו להכיר את כל החכמה הגנוזה בעצים ובעשבים, ואין אנו יכולים לעמוד על סוד שירתם, איך שהם מקלסים תמיד את הקב"ה - מכל מקום באופן כללי הננו יכולים להתרשם מהיופי שבבריאה. וכפי שאמרו חז"ל, שהתכסות האדמה בעשבים כמוה כעריכת השולחן באופן נאה, כדי שהאדם יוכל להגשים בפאר והדר את יעודו האלוקי (עיין ויק"ר יא, א).
על פי זה ברור, שיש ערך לפעילותה של החברה להגנת הטבע, בשמירתה על מיני צמחים וחיות שלא ייכחדו מן הטבע. וכן ברור שיש לשמור על כל החוקים שנחקקו למען שמירת פרחי הבר ובעלי חיים מוגנים - ראשית, מפני הערך העצמי שבשמירת הבריאה על כל גווניה ושנית, מפני שהחקיקה שנקבעה על ידי נציגי הציבור מחייבת כל אחד, הן מצד כוחו של הציבור לקבוע תקנות, והן מצד דינא דמלכותא דינא. אמנם כאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם לשמירת מין ממיני החי או הצומח, צורכי האדם גוברים, ובלבד שהדבר נעשה בשיקול דעת ולא מתוך זילזול ואי התחשבות בסביבה.
כאן המקום להזכיר את דבריו של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שסיפר שבהיותו צעיר, יצא פעם עם מרן הרב קוק זצ"ל לגינה, ובלי משים קטף איזה עלה. כשראה זאת הרב החוויר ואמר: למה לקטוע חיים? והוסיף והעיד על עצמו, שמיום שעמד על דעתו, נזהר שלא לקטוף בחינם שום צמח (עיין תומר דבורה פ"ב).
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
עירוב תבשילין
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך ניתן לברור מרק בשבת?
איך עושים קידוש?
הפלונטר בצד ימין של הלוחות
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
נס בלב ים - הנס ויום הזיכרון שלו
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ
הרב יוסף כרמל | אב תשע"ה
הילולא של רבי מאיר בעל הנס
מתוך "קול צופייך" גיליון 400
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | אייר תשס"ז
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הרב יהושע שפירא | אייר תשפ"ה
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
פרשת השבוע: קִרְבָה וּקְרָב בַּדֶּרֶךְ לְקֵרוּב
הרב יוסף כרמל | אייר תשפ"ה
"אדמוני עם יפה עיניים וטוב ראי"
שמואל א, פרק טז פסוק יב
הרב שמעון קליין | ט' אייר תשפ"ה
חמדת השבת: צירוף לזימון על אכילת מצה
הרב בצלאל דניאל | אייר תשפ"ה
