ספר הכוזרי מאמר ראשון י'- י"ח | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ספר הכוזרי

קטגוריה משנית

2108

4 דק' קריאה

אַחֲרֵי כֵן קָרָא לְחָבֵר מֵחַבְרֵי הַיְּהוּדִים וְשָׁאַל אוֹתוֹ עַל אֱמוּנָתוֹ.
יא וְאָמַר לוֹ: אֲנִי מַאֲמִין בֵּאלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַמּוֹצִיא אֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּמוֹפְתִים, וּמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְנוֹתֵן לָהֶם אֵת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר שֶׁהֶעֱבִירָם אֵת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים, וְשׁוֹלֵחַ משֶׁה בְּתוֹרָתוֹ, וְאַחַר כֵּן אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מְחַזְּקִים אֵת תּוֹרָתוֹ בְּיִעוּד טוֹב לְמִי שֶׁיִּשְׁמֹר אוֹתָהּ וְיִעוּד רַע לְמִי שֶׁיַּעֲבֹר עָלֶיהָ. וְאָנוּ מַאֲמִינִים בְּכֹל מַה שֶּׁכָּלוּל בַּתּוֹרָה, וְהַדְּבָרִים אֲרֻכִּים.
יב אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר גָּמַרְתִּי אֹמֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁאַל יְהוּדִי, מִפְּנֵי שֶׁיָּדַעְתִּי בְּאָבְדַן רָשְׁמָם וְחֶסְרוֹן דֵּעוֹתֵיהֶם, כִּי הַמִּסְכֵּנוּת לֹא הִשְׁאִירָה לָהֶם דָּבָר רָאוּי לְשֶׁבַח. וַהֲלֹא הָיָה לְךָ לוֹמַר, הַיְּהוּדִי, כִּי אַתָּה מַאֲמִין בְּבוֹרֵא הָעוֹלָם וּמְסַדְּרוֹ וּמַנְהִיגוֹ, וּבְמִי שֶׁבְּרָאֲךָ וְזָנְךָ, וּמַה שֶּׁדּוֹמֶה לְאֵלֶּה הַתְּאָרִים, אֲשֶׁר הֵם טַעֲנַת כֹּל בַּעַל דָּת, וּבִגְלָלָהּ הוּא רוֹדֵף הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק, לְהִדַּמּוֹת לַבּוֹרֵא בְּחָכְמָתוֹ וְצִדְקוֹ.
יג אָמַר הֶחָבֵר: זֶה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר הִיא הַדָּת הַהֶקֵּשִׁית, הַמִּנְהָגִית, מֵבִיא אֵלֶיהָ הָעִיּוּן, וּטְמוּנִים בָּהּ סְפֵקוֹת רַבִּים. וּשְׁאַל הַפִילוֹסוֹפִים עָלֶיהָ, וְלֹא תִּמְצָאֵם מַסְכִּימִים עַל מַעֲשֶׂה אֶחָד וְלֹא עַל דֵּעָה אַחַת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְעָנוֹת יֵשׁ מֵהֶן שֶׁיּוּכְלוּ לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶן מוֹפֵת, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁיָּנִיחוּ אֵת הַדַּעַת בָּהֶן, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁלֹּא יָנִיחוּ אֵת הַדַּעַת בָּהֶן, כֹּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן מוֹפֵת.
יד אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹאֶה אֲנִי דְּבָרֶיךָ, הַיְּהוּדִי, יוֹתֵר מִתְקַבְּלִים מִפְּתִיחָתָם, וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁתּוֹסִיף.
טו אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל פְּתִיחַת דְּבָרַי הִיא הַמּוֹפֵת. יָתֵר עַל כֵּן, הִיא הָרְאִיָּה, וְאֵינָה צְרִיכָה רְאָיָה וּמוֹפֵת.
טז אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיך זֶה?
יז אָמַר הֶחָבֵר: הַרְשֵׁה לִי לְהַקְדִּים הַקְדָּמוֹת, כִּי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בּוֹזֶה אֵת דְּבָרַי וּמְזַלְזֵל בָּהֶם.
יח אָמַר הַכּוּזָרִי: הַקְדֵּם הַקְדָּמוֹתֶיךָ וְאֶשְׁמַע.

___________________________
חבר – כינוי לתלמיד חכם. ביעוד טוב – הבטחה לשכר טוב. גמרתי אמר – החלטתי. באבדן רשמם – אינם ניכרים בעולם. זה שאתה אומר – ההנחות שהציג המלך כבסיס לאמונה בדת. הדת ההקשית, המנהגית – דת המבוססת על הגיון אנושי (הדתות הנהוגות הן כאלה). מופת – הוכחה חותכת [הערת הרב שילת]. שיניחו את הדעת – טענות שמסתבר לקבלן אך אין עליהם ראיות חותכות. פתיחת דברי – לעיל בסעיף י"א. הראיה – אמונתנו מבוססת על ראייה ממשית, נפגשנו עם הקב"ה ביציאת מצרים ומעמד הר סיני. בוזה – מבזה.

ביאורים
הפגישה עם החבר היהודי, שנדחתה בגלל המצב השפל של היהודים, נפתחת בהפתעה מוחלטת שכמעט ומביאה את מלך כוזר לסוב על עקבותיו ולחזור בו מהחלטתו. היהודי משעין את אמונתו דווקא על החוויה ההיסטורית-לאומית שמייחדת את עם ישראל. לדבריו הוא מאמין באלוהי האבות – אברהם, יצחק ויעקב אשר השגיח עליהם, גאל את צאצאיהם ממצרים, השגיח עליהם במסעם במדבר והכניסם אל הארץ לאחר שנתן להם את תורתו. המלך לא מוצא בדברי החבר טעם שכן דבריו כלל אינם נוגעים אליו. דבריו לכאורה נוגעים רק אל העם היהודי וציווי הא-ל נוגע רק אליו. 'האם לא עדיף היה להתחיל בהסבר קוסמי אודות בריאת העולם או הוכחה אחרת המחייבת להאמין מעל לכל ספק שיש להאמין בא-ל ולהישמע לציוויו?' תמה מלך כוזר. אלא שכאן נעוץ ההבדל בין היהדות לבין שיטה רעיונית אחרת. רובנו נוטים להסביר את אמונתנו על ידי הוכחות מבריאת העולם והאדם. הבעיה בכל רעיון שכזה היא שאין בידינו הוכחה ברורה בעניין הזה. הרי איש מאתנו לא היה בשעת בריאת העולם. אף לא אחד ראה כיצד ה' ברא את אדם הראשון. כל ניסיון להסביר את האמונה בדרך זו היא פילוסופית, וככזו היא לעולם תישאר מסופקת. אמונה שמתבססת על הוכחות, משכנעות ככל שיהיו, מדברת אולי לאנשים מסוימים, אך אחרים יכולים, ובצדק – להקשות על כך ולהישאר בספק. האמונה העברית לא נשענת על בסיס רעיוני מסופק. פגישתה עם הא-ל הייתה מוחשית והיו לה השלכות מציאותיות. לא מדובר בהשערה, ממש כמו שאין צורך לשער האם אדם מסוים קיים כאשר אני נפגש איתו פנים אל פנים. לאחר דברים אלה נפתח לב המלך להמשיך לשמוע את דברי ההיגיון של החבר. היגיון השונה מכל מה שידע והכיר אי פעם.

הרחבות
1. תמצית דברי החבר – קול יהודה
ה קול יהודה מבאר שבדברי החבר הראשונים מוזכרים יסודי האמונה שאותם יבאר החבר במהלך כל הספר: א. דבקות העניין האלוהי בעם ישראל – אֲנִי מַאֲמִין בֵּאלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַמּוֹצִיא אֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. ב. חשיבותו של עם ישראל – כמו שאמרנו לעיל. ג. ארץ ישראל – וְנוֹתֵן לָהֶם אֵת אֶרֶץ כְּנַעַן. ד. תורת ישראל – וְשׁוֹלֵחַ משֶׁה בְּתוֹרָתוֹ. הרב הנזיר מוסיף עוד שלושה עיקרים: ה. הנבואה – וְאַחַר כֵּן אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו. ו. נצחיות התורה – מְחַזְּקִים אֵֶת תּוֹרָתוֹ. ז. שכר ועונש – בְּיִעוּד טוֹב לְמִי שֶׁיִּשְׁמֹר אוֹתָהּ וְיִעוּד רַע לְמִי שֶׁיַּעֲבֹר עָלֶיהָ. ומסכם בעל קול יהודה ש"פרשה זו קטנה הרי היא כל תורת החיבור כולה".

2. חולשת הראיות השכליות במציאות ה'
זֶה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר הִיא הַדָּת הַהֶקֵּשִׁית... וּטְמוּנִים בָּהּ סְפֵקוֹת רַבִּים. החבר מחלק את הטענות השכליות לשלושה; א. מופת – טענה מוצקה לא עוררין. ב. טענה המניחה את הדעת. ג. טענה שאינה מספקת. בהמשך הספר, במאמר רביעי סימן ג , החבר תוקף את הטענות השכליות שוב ואומר ש"הראיות מטעים ומן הראיות יבוא אדם לאפיקורסות ולדעות מופסדות", ואף חושש שהמלך יקבל את כל טענות הפילוסופים כאמת ללא עוררין ("וזהו מה שהייתי מפחד עליך מהפיתוי ומנוחת הנפש על דעותם, למה שנתברר מהם המופת בחכמות ההרגליות וההיגיון, בטחו הנפשות על כל מה שאמרוהו..." מאמר חמישי אות יד ). הוא ממשיך לתאר שם את חולשת האמונה המתבססת רק על הכרה שכלית. אך החבר אינו נגד השכל. ההפך הוא הנכון. עיין לקמן אות סז שם אומר החבר: "חלילה שתבוא התורה במה שידחה ראיה או מופת" וכן באות פט "חלילה לא-ל מהשקר, ושיבוא בתורה מה שהשכל מרחיק אותו". אך אינו רוצה שלשכל תהיה בלעדיות בביסוס האמונה.

שאלות לדיון

בראשית דבריו על האמונה, החבר מדבר על עם ישראל ולא על התורה. איך נכון להתייחס לאדם מישראל כשאינו מחובר לתורה?
מלך כוזר מזלזל בדברי החבר עוד לפני שהוא הסביר את עמדתו. מדוע ריה"ל בחר להכניס עניין זה לספרו? למה המצב הפיזי משפיע כל-כך על אמיתת האמונה?